ההצגה "וונדי ופיטר" היא ניסיון מיוחד להסתכל בסיפור "פיטר פן" מנקודת מבט רעננה, של מי שכבר מבין שאי־אפשר לעוף ושחוקי הזמן אינם ניתנים לעצירה, אך עדיין מתגעגע לקסם של הילד הנצחי שלעולם אינו מתבגר. ההצגה שיצר הבמאי הצעיר תום ווליניץ, מוגדרת כ"הצגה לילדים שגדלו", והיא התחילה דרכה כתרגיל בימוי בבית הספר לדרמה של סמינר הקיבוצים. משם היא תפסה כנפיים והמריאה רחוק עד שנחתה בתיאטרון הבימה.

ווליניץ מפנה את הפוקוס שלו לוונדי, הילדה שפיטר מאמץ כסוג של אמא לילדים האבודים, אבל היא רוצה תפקיד יותר משמעותי בחייו. הוא גם שם לב לגברת דארלינג, אמה של וונדי, שהיא היחידה בעולם המבוגרים המודעת לקיומו של פיטר ודואגת להשאיר את החלון פתוח בחדר הילדים כדי שיוכל להיכנס. הוא יוצר הקבלה יפה בין שתי הדמויות הללו, המודעות למציאות האובייקטיבית, אך מתעקשות להשאיר מקום גם לעולם החלום. באותו הזמן יוצר ווליניץ הקבלה מרומזת בין פיטר ליריבו המושבע, ג'יימס הוק, הפיראט האכזר. שניהם מכורים לאקשן נערי פרוע, ומעדיפים קרבות והרפתקאות על פני הבעת רגשות וקבלת אחריות.

מה שהופך את ההצגה הקטנה הזו למקסימה הוא לא הניתוח הפסיכולוגי המתוחכם של הדמויות, אלא שפת הבימוי היצירתית והגמישה שיצר ווליניץ. הוא התאים את ההצגה לחלל המיוחד של אולם הבימה 4, המאפשר לו להניע את שחקניו מסביב לקהל וביניהם, ובכך ליצור תחושה של חלל משחקי חסר גבולות העוטף את הצופים. ארבעת השחקנים הצעירים, גיא זך (פיטר), גילי בית הלחמי (וונדי), הגר שחר (גב' דארלינג/ג'יין) ושגיא טל (הוק), מגישים ביצוע חינני, נלהב, תמים ומרגש. בסך הכל, זו הצגה מקורית ומיוחדת, שנעשתה אמנם באמצעים דלים, אך עם המון נשמה ואהבה.