פעם ראשונה בקיסריה

אפילו בימים שבהם אי־אפשר היה לפתוח רדיו בלי לשמוע את טיפקס — חברי הלהקה לא העזו לקבוע הופעה בקיסריה. כן, כל מי שמדבר עם קובי אוז לקראת ההופעה הערב בקיסריה, מופתע לגלות שזו תהיה הפעם הראשונה שלהם על בימת ההיכל הקדוש של המוזיקה הישראלית. 28 שנה מאז שהוקמה, טיפקס מצטרפת למועדון המכובד של אמנים ש"עשו קיסריה". אולי בשביל שלמה ארצי ואייל גולן זאת כבר שגרה, אבל אוז מתרגש. והוא לא מסתיר את זה. "צריך אומץ כדי לפתוח קיסריה, וכנראה שלא היה לנו", הוא אומר. "כשהתאחדנו מחדש לפני שלוש שנים, חזרנו עם אומץ. גם התבגרנו. אנחנו מודעים לזה שמאוד אוהבים אותנו, ואהבה תמיד עוזרת".

בכל זאת, אתם לא חוששים?

"בנגלה הקודמת הופענו בעיקר בעיריות וועדי עובדים, הופעות שסגורות מראש. כשחזרנו, פתאום קלטנו שהקהל קונה כרטיסים להופעות שלנו. בתחילת הדרך הקהל שלנו היה צעיר, פתאום יש לו משפחה והוא רוצה לשבת יפה בזאפה, שוני או קיסריה ולשמוע הופעה מושקעת. פעם היינו ג'יפ שמנגן על כל ג'בלאה ופיסטין, ועכשיו אנחנו מכונית סלונית מפנקת. היוזמה להופיע בקיסריה נולדה כשראינו שאנחנו עושים כבר 33 זאפות סולד אאוט ומצליחים גם בשוני. באופן אוטמטי מתלווה לזה אלבום חדש שנחשוף אותו בהופעה".

קובי אוז | צילום: יפעת יוגב דדון

בכל זאת, כדי למלא את קיסריה צריך 3,800 איש ביציע.

"כרגע נראה שזה הולך ומתמלא. זה עוד לא סולד אאוט, אבל מתקרב. זה נורא מרגש וגם נושא איתו אחריות גדולה. כלכלית זאת השקעה מטורפת שצריכה להחזיר את עצמה. אנחנו יותר רואים את המופע הזה כמו אירוע משפחתי גדול. מין חתונת הזהב של טיפקס. אנחנו רוצים לשמוח עם הקהל. אתמול קיבלנו הרצאה על המפרט הטכני שיהיה לנו שם. אנחנו הולכים להיות מפונקים בהגברה שאין דבר כזה בעולם. כבר כמה חודשים שאנחנו עובדים על מסכים שיקיפו אותנו. קיסריה היא ללא ספק חותמת חשובה בדרכון המוזיקלי של כל אמן".

הקהל לא הקשיב לנו

אוז, יליד שדרות, כבר בן 47. לא ילד. את טיפקס הוא הקים יחד עם גל פרמן מקיבוץ נחל עוז ותמיר ימיני מקיבוץ רוחמה כשהיו בני 18 וקצת. "בהופעה של אופרת הרוק 'מאמי' בקיבוץ דורות, פנה אליי אחד הקיבוצניקים (גל פרמן) שידע שאני מוזיקאי, ושאל אם אני רוצה להקים להקה. צירפנו אלינו את תמיר ימיני והתחלנו להופיע ברחבי הדרום".

שם הלהקה המקורי היה בכלל "ההוצאה לפועל", אבל לאחר שהלהקה עברה מהדרום לתל־אביב שונה שמה ל"טיפקס". את ההופעה הרשמית הראשונה בעיר הגדולה אוז זוכר היטב עד היום. זה היה בגלריה בוגרשוב ומאז הם הופיעו כמעט בכל אולם בארץ — חוץ מקיסריה כמובן — ושיחררו עשרות להיטים, רבים מהם כבשו גם את הפלייליסט של גלגלצ. ב־1992 הוציאו את האלבום הראשון, "שביל קליפות הגרעינים", שכלל שילוב בין פופ, רוק ומזרחית ואת הלהיט הגדול "הרבי ג'ו כפרה". תוך זמן קצר טיפקס הפכו לקונצנזוס ולאחד ההרכבים המצליחים בישראל בשנות התשעים.

לפני שבע שנים התפרקה הלהקה ואוז יצא לקריירת סולו. "הרגשנו שהתרגלו אלינו, שהתקשורת שלנו עם הקהל עובדת על אוטומט, וזה לא מה שרצינו", אומר אוז. "האלבום האחרון שלנו, 'רדיו/מוזיקה/עברית', היה מאוד ביקורתי ביחס לעולם הבידור הישראלי, אבל כמעט לא עורר שום דיון. השירים הפכו להיות אוטומטית להיטים, והייתה תחושה שלא בדיוק מקשיבים להם. כאילו אנחנו באים, עושים קצת שמח וזהו".

בדיעבד הפירוק רק עזר לכם.

"אותי הפירוק הזה הטיס למסע גדול ועמוק מאוד, לתוך המשפחתיות שלי, לפגישה מוזיקלית מחודשת עם סבא שלי ז"ל. נכנסתי לעולם הפיוטים, והתחלתי להסתובב בהופעות אינטימיות ברחבי הארץ. נפתח לי אלמנט חדש של כנות עם הקהל, של נכונות להיות יותר פגיע, יותר חשוף.

כשחזרנו עם טיפקס, באתי עם כל המטען הזה. זה הפך להיות הטוב שבכל העולמות. מצד אחד אנחנו מכונת להיטים, ומצד שני אני יותר אינטימי עם הקהל. בנאגלה הקודמת כמעט ולא דיברתי עם הקהל. להיט רדף להיט בהופעה. דיברתי רק עם עיתונאים בכתבות. עכשיו יש לנו גם קצת מערכונים וטיפה יותר הקשבה שלנו לקהל".

לא פחדתם להתאחד? איחודים יכולים גם להיראות לפעמים פתטיים.

"קודם כל התגעגענו לנגן יחד. רציתי גם שהילדים שלי יראו אותי שר את השירים של טיפקס. גם לשאר חברי הלהקה יש ילדים, וגם הם רצו בזה. הרגשנו גם שאף אחד לא נכנס לנישה שהותרנו, ושהמקום הזה מחכה לנו".

להרכב ההוא, שכלל גם את רמי יוסיפוב, צורפו ארבעה זמרים ונגנים חדשים, ביניהם הזמרת דניאל קריאף. מאז הוציאה הלהקה שלושה להיטים לרדיו, בהם "מי הפרובינציאל" ו"צמד איילות", שיהיו חלק מהדיסק החדש, ואת "עבודת כפיים", שיושק בקיסריה.

עד מתי יימשך האיחוד?

"כשהתפרקנו, חשבנו שזה לנצח, ועכשיו כשאנחנו חוזרים, אנחנו חושבים שהאיחוד הוא לנצח — אז אני לא יודע אם להאמין לעצמי או לא. כרגע אנחנו מוציאים אלבום חדש, ושלושה שירים ממנו לא מפסיקים להתנגן, אז זה בטח מעודד. 'עבודת כפיים', שיר הנושא של האלבום, שכולו הצדעה ללהקת שפתיים שממנה אני בא, הפך ללהיט ויראלי. תוך יום אחד היה לו מאה אלף צפיות".

ומה עם המופעים שלך?

"אני מופיע כל הזמן בהצלחה עם מופעי הפיוטים שלי. הקריירה של קובי אוז נמצאת על המסלול הנכון, והוספתי לה רולס רויס מדהים כמו טיפקס".

להקת שפתיים על אקורדיון

המוזיקה של טיפקס חיברה בין מזרח למערב הרבה לפני הקדנציה של מירי רגב במשרד בתרבות. "אני חושב שמתקיימים כאן תהליכים חשובים וטובים", אומר אוז. "אנחנו שאפנו כל הזמן לצדק מוזיקלי, והגיע הזמן גם לצדק היסטורי. הראינו שאפשר לייצר מוזיקה ישראלית שלא מזניחה שום צד. מצד אחד יש לנו אקורדיון של שירים מהקיבוץ, ומצד שני אתה שומע את העוצמות המרוקאיות של להקת שפתיים בשירים שלנו. אנחנו נהנים מהטוב שבכל העולמות. בסוף מישהו יצטרך לשקשק כאן את הקוקטייל הנכון של המוזיקה, שתתאים לכולם".

איך הקוקטייל הזה מתבטא בלהקה?

"תמיר (ימיני), המתופף שלנו, הפך לחרדי, מאוד חרדי. יש לנו בלהקה זמרת, דניאל קריאף, אבל הוא לא שומע אותה. יש לו היתר לכך מהרב. יש לו באוזן אוזנייה מיוחדת שמעבירה לו את כל הלהקה, רק לא אותה. תמיר עשה דרך ארוכה כדי להשיג את האישור, וגם אנחנו עשינו דרך ארוכה לקראתו. אנחנו הוכחה שאפשר להסתדר — קיבוצניקים, עיירות פיתוח, חרדים, אשכנזים, מזרחים, רוסים וכל השאר".

יש סיכוי שמתישהו יפסיקו לשלוף כאן את נושא השד העדתי?

"אני מקווה. אני אומר שככל שהשיח הזה מתחזק, ככל שהווליום עולה, האמת נאמרת, והיא צריכה להיאמר. יש הרבה מאוד אנשים שמאוד כועסים ויש להם רצון לבטא את הכעס הזה ולשנות את המצב. אני חושב שהשיח כאן הופך להיות יותר דוגרי ופחות פוליטקלי קורקטי, וזה תהליך מרפא. כשנסיים עם כל הריבים הגדולים, תצא לנו תרבות שיש בה יותר אחווה. כבר עכשיו מבצבצת לה מעט אחווה".

ההתערבות של הפוליטיקאים, כולל מירי רגב, לא מלבה את האש?

"גם הפוליטיקאים מבטאים משהו, לטוב ולרע. קח את הוועדה של ארז ביטון, שיש לה משמעות וחשוב מאוד לקיים דיון בנושאים שהיא מעלה, או את הפעולה של השרה לשוויון אזרחי גילה גמליאל, שעושה אף היא דברים מבורכים. נרצה או לא, מירי רגב שמה את הנושא הזה על השולחן ולא נותנת לנו להתחמק בנימוס מדיון בנושאים החשובים האלה.

"אני רואה את המשוררים של ערס פואטיקה ושמח בהצלחתם. זאת הפעם הראשונה שספרי השירה שלהם נחטפים וזה אומר שהם מבטאים משהו שראוי שיישמע. בקיצור, אנחנו בתהליך שרק בסופו יהיה לנו טוב יותר. אני חושב שזה תהליך שאנחנו חייבים לעבור. הוא לא תהליך נעים, אבל חשוב, גם אם יש בו מדי פעם התלהמות. אני גם לא חושב שהוויכוח ציני, אלא רציני. הדיון על ילדי תימן הוא רציני. יש אנשים שיש להם פצע בלב, ועכשיו הם מרגישים מספיק בנוח כדי לזעוק את הכאב שלהם ולא להחביא אותו. צריך לתת לזה מקום, ולחכות בסבלנות, עד שיהיה לנו סט ערכים חדש ומתאים יותר".