בפרוזדורי משרד הביטחון והתעשייה האווירית מתהלכים בימים אלה על קצות האצבעות. יש צורך ויש יכולת לשגר לחלל בכל רגע נתון לוויין נוסף מתוצרת כחול־לבן. אבל אם תתגלה חלילה איזו בעיה גם בשיגור הבא, אחרי ההתפוצצות בשבוע שעבר שהביאה להשמדתו של הלוויין עמוס 6, עלולות להיות לכך השלכות על עתיד תשתיות החלל שהתפתחו במדינת ישראל בארבעת העשורים האחרונים.

השיגור הצפוי הוא ככל הנראה של לוויין תצפית מסדרת "אופק", שישוגר משטח ישראל באמצעות משגר מתוצרת התעשייה האווירית. מדובר בענף שונה לחלוטין מזה של לווייני התקשורת הכבדים, אליהם משתייכת קבוצת לווייני "עמוס". המכנה המשותף לשני הענפים הללו הוא התשתיות הפיזיות של המפעלים והידע המצטבר. והיה אם יוחלט לגדוע את הזרוע של לווייני התקשורת מן התעשייה האווירית, תהיה לכך השפעה על כל היכולות של תעשיית החלל, כולל יכולות ביטחוניות מובהקות שאין להן שום תחליף.

תעשיית החלל הישראלית - המשלבת לווייני תצפית ולווייני תקשורת - הופכת את מדינת ישראל למעצמה אזורית. גם בלי מערך החלל ישראל תהיה מדינה חזקה מבחינה צבאית, אבל לצורך הפעילות הצבאית שלה בטווחים הארוכים היא תהיה תלוייה בלוויין זר, שמופעל על ידי מדינה זרה. אותה מדינה יכולה "לכבות" לישראל את הלוויין בכל רגע, למשל בעת משבר מדיני. התלות הזו עושה את ההבדל בין מעצמה אזורית לעוד מדינה עם צבא חזק.

יכולות החלל העצמאיות הן אחד היתרונות הבולטים ביותר שיש היום לישראל מול כל אויב - כולל איראן. האמריקאים לא היו לוקחים ברצינות את איומי ישראל לתקוף באיראן, אלמלא ידעו שלישראל יש עליונות מודיעינית עצמאית ועליונות תקשורתית עצמאית בטווחים הללו.

הלוויין "עמוס 6", כמה ימים לפני שהתפוצץ. חלק חיוני מהזרוע האסטרטגית

אגב, אפילו הרבנות הראשית הכירה בחשיבות האסטרטגית של הלוויין "עמוס 6". האתר החרדי "כיכר השבת" פירסם ביום רביעי ידיעה בלעדית המספרת שהרב הראשי, דוד לאו, אישר לתעשייה האווירית את שיגור "עמוס 6" בשבת, אחרי שהוצגו בפניו ההיבטים השונים של שיגור הלוויין. יתרה מזאת: הוא גם שלח את אחד מבכירי הרבנות לפלורידה כדי "לבחון את הנושא מקרוב". אפילו הרבנות הראשית מסכימה שנוכחותו של לוויין תקשורת כזה בחלל הוא פיקוח נפש לעם היהודי.

אלא שלישראל אין מדיניות חלל לאומית. מרבית ההחלטות הנוגעות לתעשייה הזו מתקבלות אד־הוק, בהתאם למצב הכלכלי באותה נקודת זמן, למידת הלחץ של תעשיות הביטחון, ולזהות הנפשות הפועלות בצמרת משרדי הביטחון והאוצר. מי שיחליט אם התעשייה הזו תשרוד, תדשדש או תפרוץ קדימה הם הרי פוליטיקאים. והרבה יותר קל לשרי הקבינט לתמוך ב־50 מיליון דולר בשנה לתעשיית הלווייניות - הסכום הנדרש כדי לשמר את היכולות - כשיש להם גיבוי של דעת קהל תומכת. אלא שדעת קהל היא עניין הפכפך. שיגורים - ולא חשוב של מה - הפכו במהלך השנים מבחן עליון לגאווה הלאומית. שיגור שהצליח מושיב את הפוליטיקאים על גלי הגאווה הזו ומקל עליהם לפתוח את הכיסים. שיגור שכשל הוא מתכון לדכדוך לאומי. לכן, במשרדי הממשלה הרלוונטיים ובתעשייה האווירית לא שוגים באשליות. אחרי התרסקות "עמוס 6" על כן השיגור ו"היעלמותו" בחלל של "עמוס 5" (לוויין תקשורת ישראלי שהוא בכלל מתוצרת רוסית) בנובמבר אשתקד, כל שיגור לא מוצלח נוסף עלול לחרוץ את גורל התעשייה ולגרום לנזק אסטרטגי בלתי הפיך.

דמעות בעיניים

בתעשייה האווירית לא מבזבזים זמן. "אנחנו כבר מגלגלים תוכנית מגירה לבניית לוויין תקשורת חדש. אנחנו מתאימים את עצמנו ללוחות הזמנים של חברת 'חלל תקשורת' (חברה ישראלית פרטית שרכשה את הלוויין ומשווקת את שירותי התקשורת לגורמים האזרחיים - א"פ) ובתוך שנתיים כבר נוכל להעמיד לוויין תקשורת מן המתקדמים בעולם", מגלה בועז לוי, מנהל חטיבת הטילים והחלל בתעשייה האווירית ואחד הגיבורים העלומים של תעשיות הביטחון הישראליות. "'עמוס 6' הוא לא כישלון. לא שלי ולא של התעשייה האווירית", הוא מוסיף. "אנחנו בנינו את הלוויין הטוב ביותר והמשוכלל ביותר. זה היה הגורם המשגר שלא הצליח להרים אותו לחלל. זה לא שלנו".

רגע הפיצוץ . האמריקאים מנהלים חקירה חשאית מבלי לשתף אף אחד

לוי מתאר את הרגעים הדרמטיים של התפוצצות הלוויין. "לפני שעליתי לטיסה מניו־יורק לאורלנדו כדי לחזות בשיגור קיבלתי הודעה: 'הכל תקין, מחכים להמשך פעילות'. זה היה בסביבות תשע בבוקר, כשעה לפני הפיצוץ. תוך כדי טיסה, אני מציץ במסך של השכן ורואה תמונות מוכרות של קייפ־קנברל. אני שואל מה קרה ואומרים לי שיש פיצוץ בקייפ־קנברל, בכן השיגור של המשגר 'ספייס איקס'. בהתחלה אתה לא תופס את גודל הנזק. באותם רגעים, אין אף אחד בעולם שמוכן להתחלף איתי. סובבתי את ראשי למושב שאחריי, שם ישב מנכ"ל 'חלל תקשורת', דוד פולק. שנינו בדרך לאתר. הבטנו זה בזה והוא אומר לי: 'הלך הלוויין'. ארבע שנים של עבודה אינטנסיבית ירדו לטמיון.

"לאזור השיגור אי־אפשר היה להיכנס. הכל שם הושמד והיה אפוף גזים רעילים. האמריקאים סגרו את המקום הרמטית. החקירה מתבצעת על ידי גורמי ביטחון אמריקאיים. הם לא משתפים אף אחד. נראה שמדובר לא רק בסודות מסחריים אלא גם בסודות מדינה, כמו למשל הרכב חומרי התידלוק.

"אספתי את הצוות הקבוע שלי, שישב בקייפ־קנברל במשך שבועות, וניסינו לנתח מה קרה. במהלך השיגור הם ישבו בתחנת הבקרה. במפגשים מהסוג הזה יש עצב ענק. אנשים עם דמעות בעיניים. סיפרו לי שמנהל מפעל החלל שמיצר את הלוויין בחטיבה שלי, עופר דורון, פרץ בבכי. הוא גידל את התינוק הזה עם עוד עשרות מדענים, מהטובים בארץ ובעולם, שטיפלו בו יום־יום במשך ארבע שנים. הילד הזה עובר בדיקות, מתחיל לתת תוצאות, ולפני שהוא עוזב את הבית כדי לעלות לכתה א' - הוא גומר פתאום את חייו. והכי כואב זה שהוא גומר את חייו כשהוא תקין לחלוטין. אי־אפשר להסביר את העצב הזה.

"היתה כאן תקלה שלא נראתה כמותה בעולם במשך עשרות שנים. בשנייה אחת הכל קרס. תשע דקות לפני הצתת המנועים, עדיין בשלב התדלוק של המשגר האמריקאי, אתה רואה פיצוץ ענק של השלב השני בטיל, מיד אחר כך אתה רואה את הלוויין צונח מראש הטיל, פוגע בקרקע, אתה רואה את הפיצוץ המשני כי גם הוא טעון בדלק. וזהו, לא נשאר ממנו זכר".

הפיצוץ שהסינים הסתירו

המשגר, שנבנה על ידי החברה האמריקאית "ספייס איקס", הספיק לבצע כבר 29 שיגורים, תשעה מתוכם בשנה האחרונה. החברה גם הצליחה להוזיל את השיגור ב־40 מיליון דולר, בהשוואה לאלטרנטיבה אמריקאית אחרת. יתרה מזאת: עשרה ימים לפני השיגור הכושל של "עמוס 6" שוגר לחלל לוויין דומה באופן חלק לחלוטין. "לא עלתה על דעתי תקלה כזו", אומר בועז לוי. "התקלות טרם שיגור הן בדרך כלל הפיכות, בעיות של תקשורת, אלקטרוניקה, תוכנה. התקלה הזו התרחשה בשלב של תדלוק סטנדרטי לפי כל הנהלים. זה תסכול איום. אתה לא יכול לעשות כלום".

"כל הטיסה חזרה לארץ אני חושב מה אני הולך לעשות עם כל אותם עשרות מהנדסים ועובדים במפעל 'חלל' של התעשייה האווירית, שבאים ביום ראשון בבוקר - ואין להם מה לעשות", מספר בועז לוי. "אחרי שיגור מוצלח יש תהליך של הצבה בחלל, יש סדרת בדיקות, יש תוכנית עבודה של מסירת הלוויין ללקוח. אבל עכשיו אין לוויין, אין מה לעשות, חוץ מביורוקרטיה של סגירת פרויקט, שזו בעיקר עבודת ניירת.

"אספתי את כל העובדים והמנהלים, הם שאלו שאלות טכניות, סיפרתי להם מה שידעתי על התקלה. אבל היו גם שאלות בסגנון של 'לאן אנחנו הולכים עכשיו'. הודעתי לאנשים שאין כוונה לפטר אף אחד. אנחנו נילחם כדי להשאיר אצלנו את המומחים, שהם מהגדולים שיש בתחום. צריך להגיע להכרעה לאומית שאנחנו נכס אסטרטגי. אני לא מעלה בדעתי את האפשרות שלא יתניעו מחדש את ייצור לווייני התקשורת בישראל. אין דרך חזרה. אני מניח שיהיה המשך. זוהי רק שאלה של זמן".

אגב, ביום רביעי שעבר, כמעט במקביל לתקלה שהתרחשה בקייפ־קנברל, התרחשה תקלה דומה במשגר לוויינים סיני באתר השיגורים טאיואן. זה היה לוויין תצפית שהתפוצץ תוך כדי שיגור מלא. התקשורת הסינית לא משדרת שיגורים ולא מדווחת על כישלונות. מתברר שגם שם יש קשר בין שיגורים למורל הלאומי ולפופולריות של ההנהגה. אבל איש בסין לא מעלה בדעתו לוותר על פרויקט החלל כתוצאה מהתקלה הזו. בסך הכל, במהלך השנים, נרשמו בין חמישה לעשרה אחוזים של תקלות בשיגורים ברחבי העולם. שיגור לוויינים נחשב, עדיין, להשקעה בסיכון גבוה.

מועדון ה–6

רק שש מדינות בעולם יודעות לייצר לווייני תקשורת: ארה"ב, רוסיה, סין, הודו, קונסורציום אירופי שבמרכזו צרפת, וישראל. "לא במקרה צוקרברג קנה את השירותים של 'עמוס 6'", אומר בועז לוי, "הלוויין הזה מאפשר תקשורת אינטרנט בפס רחב בתדר גבוה (Ka), טכנולוגיה חדשנית שאין לה כרגע תחליף. היא מאפשרת לא רק שידור אלא גם קליטת אינטרנט מהצרכן הבודד. מה שהופך כל משתמש על הקרקע לתחנת שידור אינטרנטית בפני עצמה".

אפשר רק לדמיין מה קורה כאשר היכולת האזרחית הזו, שרכשה "פייסבוק" לטובת הקשר האינטרנטי לאפריקה, מתורגמת לשימושים לאומיים. בספרות המקצועית, מעצמות שמחזיקות לוויין תקשורת לא עושות זאת רק מסיבות מסחריות. עליונות תקשורתית־תקשובית על פני זירות רחבות היא נכס אסטרטגי ייחודי. ברגע שהגעת אל היכולות הללו, בהשקעות עתק ובזכות ההון האנושי שלך, זה יהיה טירוף לזרוק הכל לפח ולהישאר תלוי ברצונן הטוב של מעצמות זרות – ידידותיות ככל שיהיו.

עליונות המתפרסת על פני זירות רחבות מחייבת יכולות עצמאיות של לוויין תקשורת שהוא שלך. אין מנהיג שלא חולם לשבת בלשכתו, מול מסכי טלוויזיה, לעקוב אחר פעילות ישראלית כלשהי על פני הגלובוס, לקבל החלטות מבלי שמישהו חיצוני יודע על מה הוא מסתכל, וגם להוריד את המתג ולהחשיך לך את המסך כשבא לו.

לפני הכל, לוויין תקשורת יוצר רציפות תקשורתית בין ישראל לעולם במקרה של תקלה בקווי התקשורת התת־ימיים. אבל הלוויין הוא לא רק תחליף לקווים הפיזיים. בעידן שבו מדינות זקוקות לנוכחות במרחקים גדולים מגבולותיהן כדי לשמור על האינטרסים שלהן, לוויין תקשורת הוא לא מותרות אלא הכרח. הממשל האמריקאי, למשל, שמעורב בנעשה על פני כל הגלובוס, אינו יכול לנהל את המדיניות ללא עליונות תקשורתית־תקשובית.

מאז שנות ה־90 ייצר מפעל "חלל" של התעשייה האווירית (להבדיל מהחברה הפרטית "חלל תקשורת בע"מ") כ־15 לוויינים מסוגים שונים. "עמוס 1" שוגר ב־1996. כדי להגיע לאפקטיביות ועצמאות בתחום התקשורת הלוויינית צריכה ישראל להציב בחלל לפחות שלושה לווייני תקשורת, שיפעלו בעת ובעונה אחת. היום נמצאים בחלל שלושה לוויינים: "עמוס 2", "עמוס 3" ו"עמוס 4". "עמוס 2" - הוותיק מכולם - יסיים את חייו בתקופה שבין ספטמבר הנוכחי לינואר הקרוב. הוא כבר כילה את כמות הדלק ששירתה אותו וייצבה אותו בנקודה קבועה בגובה של 36 אלף ק"מ. ברגע שיסיים את תפקידו תישאר ישראל עם שני לווייני תקשורת כחול־לבן. "עמוס 6" אמור היה להוות את הצלע השלישית, החדשה.

חברת "חלל תקשורת בע"מ" בחרה למסור את בנית לוויין התקשורת "עמוס 5" למפעל רוסי. התעשייה האווירית, שהתמודדה במכרז, לא יכולה הייתה לעמוד אז בתחרות מול המפעל הרוסי של חברת "רשטנב" שמייצר מאות לוויינים. מכיוון שאין שום מדיניות לאומית בנושא החלל בישראל, לאף משרד ממשלתי לא היה אז עניין להתערב במכרז באמצעות סבסוד לא גדול, שהיה משאיר את בניית הלוויין בישראל. מה עוד שבאותה עת שהו בחלל שלושה לווייני תקשורת ישראליים. אף אחד לא חשב מטר אחד קדימה. לוויינים הרי שורדים שנים ארוכות, ואילו הקברניטים מתחלפים. אם הנושא לא בוער בעצמותיהם, אז שהדור הבא ישבור את הראש. רצה הגורל ו"עמוס 5", ששוגר מקוסמודרום בייקונור שבקזחסטן בדצמבר 2011 והיה אמור לתפקד בחלל 15 שנה, שבק חיים כבר בנובמבר 2015 כתוצאה מקריסת מערכות החשמל שלו. הפעם הכתיבו לוחות הזמנים ושיקולים נוספים את בנית "עמוס 6" בישראל.

"עמוס 5" היה לוויין מתוצרת רוסית, וקריסתו הדאיגה פחות את הגורמים הרלוונטיים בישראל. הדילמה האם להשקיע בבניית לוויין תקשורת מקומי הובאה כבר בתחילת 2013 אל שולחנם של מקבלי ההחלטות, עוד לפני קריסת "עמוס 5", שכן היה ברור ש"עמוס 2" עומד לסיים את תפקידו ב־2016 ואם לא תתקבל הזמנה בתעשייה האווירית, ייסגר קו היצור. במשרדי הממשלה שעוסקים בנושא דיבר באותה עת על צורך בתכנית סדורה לגבי "עמוס 7", "עמוס 8" ואלה שיבואו אחריהם. אבל הזמנים השתנו, תוכניות עבודה קרסו, בעיות תקציב צצו, וההחלטות התהפכו. ההתחייבות להשקעה לטווח הארוך התמסמסה, בדיוק כפי שהתמסמסה החלטה של משרד הביטחון לשדרוג הטיל המשגר את לווייני התצפית בישראל. שר הביטחון הקודם, משה (בוגי) יעלון, החליט שיש צורך לבנות טיל מתקדם יותר, אבל ההחלטה הזו עדיין משוטטת בחלל (כנראה בחברת ה"עמוס 5"), ועוד לא נחתה בתעשייה האווירית.

ישראל נמצאת עכשיו בבעייה המחייבת החלטה מיידית: האם להיכנס למרוץ לקראת שיגור של לוויין שלישי, או לוותר על החלום של עליונות אסטרטגית. במילים אחרות: האם היא רוצה להיות מעצמה – או לא. האם היא רוצה להחזיק בזרוע אסטרטגית ארוכת טווח - או לא. האם היא מוכנה לתלות מוחלטת בממשל האמריקאי, בכל תנאי ובכל קונסטלציה ביטחונית־מדינית - או לא.

באופן פרדוקסלי, התפוצצות "עמוס 6" הביאה לפחות לתוצאה חיובית אחת: ממשלת ישראל לא יכולה יותר להתחכם ולחמוק מקבלת החלטה על עתיד תעשיית החלל הישראלית.

לישראל אין היום עצמאות - וגם לא תהיה לה בעתיד - בתחום של ייצור משגרי הענק במשקל של בין 500 ל־1,000 טונות, הנושאים לחלל את אותם לווייני תקשורת כבדים. משגרי הענק שמעלים את "עמוס", השוקל 5.6 טונות, לגובה של 36 אלף ק"מ, מחייבים אתרי שיגור מיוחדים, והם מונעים בדלק נוזלי, על כל התשתית הנדרשת לצורך כך. את לווייני התצפית שהיא מייצרת משגרת ישראל באמצעות משגר מתוצרת התעשייה האווירית שמשקלו כשלושים טונות, המסוגל לשאת לוויין במשקל של 300־400 ק"ג לגובה של 1000 ק"מ. הדילמה של התלות במשגר זר קטנה מזו של התלות ביכולות של לוויין תקשורת זר. בתחום המשגרים הכבדים אין ולא יהיה לישראל יתרון יחסי.

בין יהוד לאנטילים ההולנדיים

נכון לעכשיו יש התעוררות חיובית במגרש הפוליטי. בתחילת השבוע, אחרי התרסקות ה"עמוס 6", כינס שר המדע והחלל אופיר אקוניס דיון חירום בנושא עתיד תעשיית הלוויינות בישראל. הייתה שם תמיכה מקיר לקיר בהמשך הפרויקט. בין השאר הוחלט על הקמת צוות עבודה שיבחן את הסכומים הנדרשים כדי לסבסד את מפעל "חלל" של התעשייה האווירית כדי לאפשר לו להפעיל את קו הייצור ולהתמודד מול חברות בינלאומיות המייצרות לווייני תקשורת. הצרכים של מדינת ישראל אינם דורשים מסה קריטית של לוויינים, שמאפשרת תחזוקה של קו ייצור ושל תשתיות מיוחדות. לכן חייבת להיות מעורבות של השוק הפרטי ברכישת המוצרים ובשיווקם. התעשייה האווירית עצמה מוכרת תמונות לוויין לצרכנים ברחבי העולם, על פי הזמנה. המכירה מתבצעת באמצעות חברה בבעלות התעשייה האווירית ו"אלביט מערכות" הנקראת "אימג'סט", המוכרת תמונות משני לווייני תצפית שבבעלותה. אגב, החברה רשומה באנטילים ההולנדיים, כך שהיא יכולה למכור תצלומי לוויין גם למדינות שאינן רוצות קשר עם ישראל. תחנת הבקרה שלה היא במפעל "מבת" ביהוד. זהו סוג היזמות שמשלב יכולות שנוצרו לצרכים לאומיים עם צרכיו של השוק המסחרי. לווייני התקשורת נועדו מלכתחילה לשרת צורך אזרחי ולמטרות עסקיות. עם זאת, יש להם גם שימושים אחרים. כישלון "עמוס 5" ו"עמוס 6" מסכנים את עתידה הכלכלי של החברה שמפעילה את הלוויינים - "חלל תקשורת בע"מ" - מה שעלול לגרום לפגיעה נוספת בתעשיית החלל של התעשייה האווירית - באינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל.

כדי לשמר את היכולות ולהמשיך לייצר לוויינים בקצב הנוכחי - שהוא אינו גבוה - נדרשים סכומים הנעים בין 40 ל־60 מיליון דולר בשנה. השר אקוניס כבר פנה לשר האוצר, משה כחלון, בניסיון למצוא את הכספים שיסבסדו את הפרויקט. ביום שלישי הקרוב אמורה גם ועדת המדע של הכנסת לדון בפרויקט הלוויינות. יו"ר תת־הוועדה לנושא החלל, ח"כ יואב קיש, מדגיש שהפרויקט חייב להימשך, "שכן מדובר במרכיב חיוני בעצמאות האסטרטגית של מדינת ישראל".

בדיונים שנערכו במשרדי הממשלה הרלוונטיים התגבשה הערכה שחברת "חלל תקשורת בע"מ" לא תימכר לגורם זר. הייתה גם הסכמה מקיר לקיר שצריך למצוא את מקורות המימון כדי להמשיך ולייצר לווייני תקשורת בישראל. השאלה היא מתי המועצה לביטחון לאומי - שזה בדיוק תפקידה - תשב ותקבל הכרעות בסוגיית הלוויינות. מתי יישב הקבינט על המדוכה כדי להביא להחלטת ממשלה.

אם לא יימצא התקציב להמשך ייצור לווייני תקשורת בישראל, ייפגע גם מערך ייצור לווייני התצפית שעליו יש קונצנזוס מלא. שכן המוחות הגדולים בתחום תעשיית החלל בישראל לא יישבו חסרי מעש לאורך זמן. הם זקוקים לאתגר ויש להם ביקוש עולמי. אותם מהנדסים הבונים את לווייני התקשורת בונים גם את לווייני התצפית. אם הם יעזבו – ייפגע המערך כולו. תעשיית החלל בישראל פונה היום לכיוון הננו־לוויינות: לוווינים זעירים. ישראל נחשבת לפורצת דרך בתחום החדש הזה, שעשוי להיות להיט עולמי. בלי תשתית מדעית אמיתית הוא לא יוכל להתרומם כאן לשום מקום.

תעשיית הלוויינות הישראלית מתחרה על התקציבים השקליים של מערכת הביטחון. נוכח כישלונו של ראש הממשלה לנהל מו"מ עם האמריקאים תאבד ישראל בעשור הבא סכום של כחמישה מיליארד שקל מדי שנה, שניתן לה בעבר במתנה מארה"ב תחת ההגדרה של כספי ההמרה. על השקלים החסרים הללו בתקציב הביטחון מתמודדים הרבה פרויקטים, שהלוויינות היא רק אחד מהם. אם לא תהיה החלטה עקרונית, מחייבת, כחלק מתוכנית העבודה הרב־שנתית של הצבא או מתקציב המדינה, לא יספיקו ההתלהבות הנוכחית והרצון הטוב של משרדי הביטחון והמדע. השקלים יילכו למקומות דחופים אחרים באותה נקודת זמן, ובכפוף למידת הלחץ של גורמים אינטרסנטיים במערכת הביטחון.