מדי פעם, קצת יותר מדי פעמים, מתפרסמים אצלנו ראיונות עם אושיות תרבות. לא ברור איזה ערך מוסף יש להם בכל מה שמחוץ לתחום היצירה שלהם, אבל ההצגה חייבת להימשך. העמדות שהם מביעים מצויות, בדרך כלל, אי שם בין מרצ לבל"ד. הם מדקלמים את הטקסטים המוכנים מראש: נגד הכיבוש, נגד הממשלה, נגד ההתבהמות, נגד הפשיזם, נגד מירי רגב, נגד כל מה שקורה לנו. לכולם יש קופירייטר אחד. הם עצובים וכואבים ומסכנים ורגישים, וכמעט בכל ראיון כזה טורח המראיין או המגיש לספר לנו שהם "אמיצים". לא שהם אמרו משהו שונה ממה שנאמר בראיון האחרון עם מישהו מהברנז'ה שלהם. אבל מה זה חשוב. הראיון התורן מגיע לכבוד מופע חדש, תקליט חדש, הצגה חדשה. והפזמון הוא אחד. שמעת אחד, שמעת את כולם.  

יש כמובן בעיה עם הסיפור הקבוע שהם מוכרים לנו. משום שבבוהמה, שממנה כולם מגיעים, יש 95 אחוז שמדקלמים בדיוק את אותן סיסמאות. וזה מעניין, משום שמדובר בעצם בעדר קרנפים. התקרנפות היא לא עמדה מסוימת. התקרנפות היא הצטרפות לעדר. התקרנפות היא חזרה על עמדות צפויות מראש, שאין בהן כלום, למעט חזרה על מה שאמרו לפני יומיים, או שבועיים, החברים שלהם לעדר. הם גם קרנפים וגם זוכים לפוזה של "אמיצים".  

 גידי גוב, שרחוק מלהיות הגרוע בחבורה, דיבר בפרומואים לראיון ששודר איתו ביום שישי שעבר בערוץ עשר, שהוא בכלל עורג לערכים של אירופה. גוב, ייאמר לזכותו, נשאר בישראל. אבל אחרים לוקחים את הרעיון צעד קדימה. לדידם, ברלין היא בירת ההומניות והאוניברסליזם בעולם. הם כבר שם, חלקם בגוף, חלקם בנפש. כך שכדאי לעשות סדר בדברים: אין אירופה אחת. יש כמה. אירופה הישנה הפכה לבית מטבחיים לזרים. לא רק יהודים. חלק מהאירופאים היו קצבים. רבים אחרים שיתפו פעולה. אחרי מרחץ הדמים הגדול הגיע עידן נפלא של אירופה ההומנית והדמוקרטית. אלא שזו הייתה אירופה הומוגנית. אירופה לבנה. אירופה של מדינות לאום. העידן הקצר ההוא, שנמשך כמה עשרות שנים, הולך ונעלם. עם מיליוני הזרים, אנחנו באירופה חדשה עכשיו. ההומוגניות בנסיגה. וכצפוי, ההומניות הולכת ומתערערת. אירופה החדשה כוללת איסור על בורקיני, שנאת זרים, חבורות חוליגנים שמתעללות בפליטים, שריפת מרכזי קליטה ועלייה דרמטית בכוחן של מפלגות הימין. האירופאים בלחץ. בשבוע אחד נשרפו שלושה מסגדים בשוודיה, בנוסף לשרשרת של 18 התקפות אלימות נגד מרכזי קליטה תוך שבועות בודדים. בגרמניה קהל הריע כאשר מרכז קליטה עלה באש לנגד עיני הצופים, בנוסף ללמעלה ממאתיים תקיפות על בתי פליטים. 60 אחוז מאזרחי צרפת מתנגדים לקליטת פליטים, וחוליגנים משתוללים עם שלטים "פליטים אינם רצויים". בפינלנד משתוללות חבורות חוליגנים שתוקפות פליטים. אפשר להמשיך. אירועים דומים קורים שוב ושוב במדינות הקרות והנאורות, הרבה יותר ממה שזה קורה בישראל, לא רק באופן מוחלט אלא גם באופן יחסי.

ובכלל, איך זה שהישראלים המיוזעים לא מבינים שהשמש הקרירה, האירופית, זורחת לבוהמיינים מהמוח ויש להם מונופול על הצדק. הדבקות ב"אירופיות" היא שילוב של בורות ופרובינציאליות, עם ניחוח שנע בין התנשאות לגזענות. יש ערכים אנושיים. הם אוניברסליים. הם כוללים זכויות אדם וזכויות קבוצתיות, כמו הזכות להגדרה עצמית. אבל, כמה טוב לדבר על "ערכים אירופיים". זה נשמע נאור. אז אומרים.

המהדרין מוסיפים תמיד שפוגעים פה בדמוקרטיה וסותמים להם את הפה, למרות שהם לא מפסיקים לדבר. הרי קשה לפתוח ערוץ כלשהו בלי לראות את גדודי הבכיינים. עוד לא הייתה בהיסטוריה קבוצה של מושתקים שמדברים כל כך הרבה וש־90 אחוז מהשיח הציבורי והמתיימר להיות תרבותי מצוי בידיים שלהם.

חופש הביטוי הנוהג בישראל מאפשר להם לפלוט הבלים ללא הפסקה. התרגלנו. העניין הוא שעל סמך אותם הבלים הם גם מנסים לזרוע ייאוש. מכיוון שבפנטזיה שלהם לונדון, ברלין ושטוקהולם הרבה יותר מתקדמות ונאורות, אז הם חייבים להוסיף ולספר שישראל היא מקום איום ונורא. 

באחד הראיונות שלו בגרמניה, לצורך קידום איזה מופע או תקליט, סיפר אביב גפן שבישראל הרצחנית הוא, הגיבור הנאור, חי על תקן נרדף, שנזקק לשומרי ראש. לך תסביר לגרמנים שגפן הוא בכלל גיבור תרבות נערץ, עם מקום קבוע באחת התוכניות הנצפות ביותר. יש אולי כמה עשרות גיבורי מקלדת, חוליגנים דמיקולו, שמקללים לא רק אותו, אלא את כל מי שלא חושב כמותם. גם אותי. אז מה? העניין הוא שפוזת ה"מיואש" וה"נרדף" הפכה לעוד תו תקן של הקוזקים הנאורים. הרי יש להם את אותו קופירייטר. אז הם מלהגים ועושים "וי". ההגינות מחייבת להוסיף שגפן הביע חרטה על חלק מהדברים שהשמיע באותו ראיון. אבל המצעד נמשך.  

 הם לא באמת מקשיבים ל"עם" שהם כל כך רוצים להיבדל ממנו, כדי להיות "מיוחדים" ו"נאורים" ו"חושבים" ו"מתקדמים". וגם "אירופאים". לא זכינו לשמוע מהם אמירה לגופו של עניין. נכון. זה לא התפקיד שלהם. הם רגילים לדקלם על במות ציבוריות טקסטים שהוכנו להם מראש. זה מה שהם עושים גם כשהם עוברים לזירה הציבורית. הם מדקלמים.

הבעיה לא נעוצה בעמדות הפוליטיות שלהם. הן לגיטימיות. בעוונותיי, בחלק מהנושאים אני קרוב יותר אליהם מאשר לאלה שהם מבקרים. זו הסלידה שהם מפגינים כלפי אחרים. זו השטחיות המדהימה. וזה בעיקר חוסר הרצון להקשיב לאלה שהם כל כך מזלזלים בהם. כשמקשיבים אז מתברר שהדעות של האחרים הללו לא נובעות מטמטום ולא מעדריות. להפך. יש להם גם טענות רציניות שצריך לא רק להקשיב להן אלא גם להתמודד איתן. הם אפילו צודקים לפעמים. גם הגידי גובים צודקים לפעמים. אבל חברי קסטת המנדרינים חיים בעולם משלהם. הם לא מקשיבים לאנשי הקסטות הנחותות.

כך שזה בסדר להתלונן. זה בסדר גמור, ואפילו רצוי, להשמיע ביקורת, גם ביקורת נוקבת. וזה בסדר לשאוף לערכים אירופיים, גם אם אירופה הרבה פחות סובלנית מישראל. אבל כדאי ליוצרים המהוללים שלנו לעשות דבר נוסף: להקשיב למי שלא חושב כמוהם. יש להם מה לומר. וביום שתקשיבו להם, יש סיכוי שגם הם יקשיבו לכם.