{ }
ראשון 08 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חיים צח
    24 שעות • 12.09.2016
    לכתוב מתוך התופת
    העיתונאית האיטלקייה פרנצ'סקה בורי כתבה בשנים האחרונות עבור "ידיעות אחרונות" ממלחמת האזרחים בסוריה, מחברון ומעזה: כתבות שזיכו אותה בפרסום עולמי. היום היא תישא באוסלו את הנאום המרכזי בטקס הפותח את ארועי פרס נובל לשלום
    פרנצ'סקה בורי

    הגעתי לחאלב. זה היה אחד הימים הראשונים של המלחמה. הייתי ברחוב שהיום כבר לא קיים. לפתע נפתחה עלינו אש תותחים וכולנו זינקנו לעבר המרתפים, אל מחסני החנויות. הצטופפנו אחד על השני, עד שלא היה עוד מקום. זקן מקומי הבחין בי, ראה את אפוד המגן שלבשתי ואת המילה "עיתונות", וגרר עצמו לעברי מתוך האבק, העשן וקולות הפיצוצים. "בואי", הוא קרא לי בתנועות ידיים. "בואי. החיים שלך יותר חשובים משלי. את צריכה להישאר בחיים כדי שהעולם יידע". עד היום, אני רואה אותו לפעמים בעיני רוחי כשהוא הולך ומתרחק ממני. "כדי שהעולם יידע".

     

    קראו את כתבתה של פרנצ'סקה בורי מינואר 2015: החיים בגיהינום

     

    מה שבאמת קשה לעיתונאים, מה שכואב יותר מכל, הוא שאנחנו רואים את האירועים כפי שהם נחשפים בזמן אמת. צעד אחר צעד. יום אחר יום. אנחנו רואים את ההיסטוריה כשהיא עדיין ניתנת לשינוי — את המלחמות כשעדיין אפשר לעצור אותן. הפעם הראשונה שראינו לוחם זר בסוריה הייתה באוקטובר 2012. אבל התגובות שקיבלנו מרומא, מלונדון, מפריז היו: "אז מה חדש בזה? בכל מלחמה יש שכירי חרב זרים".

     

    הפעם הראשונה שראינו עריפת ראשים עם סכין, לאור היום ולעיני כל, כאילו זה דבר שבשיגרה, הייתה באוגוסט 2013. כן. באוגוסט 2013. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלנו בקבוצה שהייתה שונה כל כך מכל שאר הקבוצות. קבוצה שעוררה פחדה בלב כולם, ושאנשיה הגיעו מכל כך הרבה מדינות, ששפת התקשורת ביניהם בחזית הייתה אנגלית ולא ערבית. והיה לה שם מוזר: המדינה האיסלאמית. אבל התגובות שקיבלנו היו: אז מה? יש למעלה מאלפיים מיליציות חמושות בסוריה. מה חדש בזה?

     

    ואיש זקן בחאלב פינה לי את מקומו. נתן לי את חייו.

     

     
    21.07.2013
    21.07.2013

     

     

    • • •

     

    רבים מאיתנו מדברים על הקריירה שלנו ואומרים: מה שדוחף אותי הוא הסקרנות. אבל זאת לא עיתונות אמיתית. זאת תיירות. כפי שאמר סטנלי גרין, אחד הצלמים הטובים בעולם: אני פה כדי לערער את הבוקר שלכם. כי התפקיד שלנו הוא לא רק לשאול שאלות.

     

    עיתונות לא יכולה להתקיים אם אין שיח, אם אין חילופי דעות בין שווים. אתם פונים לזרים גמורים, שואלים שאלות, מבקשים אותם לדבר, לחשוף את עצמם: זה לא עובד, אם אתם לא מוכנים לחשוף גם מעצמכם. להיכנס לתוך המשחק, להעמיד את עצמכם במבחן: לשאול את עצמכם שאלות. כי עיתונות היא אף פעם לא רק חלון אל העולם. עיתונות היא תמיד חלון ומראה בו־זמנית. 80 אחוזים מכל החדשות כיום — עיתונים, רדיו, אינטרנט, טלוויזיה — מגיעות מפרילנסרים כמוני. אנשים ללא שום זכויות. אנחנו עובדים בשכר זעום במשך שנה, שנתיים, שלוש, בתקווה להגיע למצבת כוח האדם של כלי התקשורת. עד שחשבון הבנק שלנו נצבע באדום: ומהר מאוד מוצאים לנו תחליף. זאת העיתונות כיום. אבל אף אחד לא פוצה פה. אף אחד. עיתונות ששומרת על שתיקה בכל הנוגע לעוולות של עצמה — מאין לה הלגיטימציה המוסרית להפנות אצבע מאשימה כלפי עוולות של אחרים? עורכים אומרים לכם: אבל אין לנו כסף. זה בגלל הגלובליזציה, הם אומרים. זה בגלל המעבר לעיתונות דיגיטלית. זה מסובך, נכון? המשבר הסופי של הקפיטליזם. סליחה. זו שקיעת התרבות המערבית.

     

     
    22.11.2013
    22.11.2013

     

     

    עיתונאים רבים, רבים מדי, מקרב אלה שנעלמו בסוריה, היו צעירים חסרי ניסיון, יותר מדי חסרי ניסיון, שהטילו את עצמם אל תוך התופת. שתפסו טרמפ על פייסבוק ויצאו לחאלב. בעיניי, זהו קו אדום.

     

    וזאת הסיבה שסוריה הפכה להיות מה שהיא: "מדינת רשע". אני לא מתכוונת לכמה כלי תקשורת שעדיין יציבים. הניו־יורק טיימס. דר שפיגל. לה מונד. אני מדברת על כל האחרים. כמעט כל התוכן בעיתונים מגיע מפרילנסרים כמוני, כלומר מצעירים בני עשרים ומשהו שאינם מתוגמלים כראוי. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל סיקור אזורי עימות הוא הדבר הקל ביותר. באמת. צריך רק לדאוג לחזור משם בחיים. אבל כל אחד שחוזר משם, אם הוא חוזר משם — יש לו סיפור מדהים לספר. הנקודה שלי היא שמלחמה איננה רק קו החזית. מלחמה היא מה שקורה מעבר לקו החזית. מלחמה היא כל היתר. מה שיוצר את קו החזית.

     

    • • •

     

     
    22.11.2013
    22.11.2013

     

     

    בשנה שעברה הייתי בחברון. הגעתי לשם מטעם "ידיעות אחרונות". בהתחלה, בואו נאמר, שהייתי לא שקטה. הגעתי לעיר בצהריים, ונכנסתי ישר לתוך הפגנה, כמובן, היישר לכאוס ועימות עם הצבא, שהשתמש בתחמושת מכל הסוגים. אחרי זמן מה גבר צעיר עטוף בכאפייה ואוחז בקבוק תבערה בידו, עבר לידי ושאל: "את זאת שכותבת בשביל הישראלים?" "לא, לא", עניתי מיד. "העיתונאית שאתה מחפש הלכה ממש עכשיו. היא הייתה פה, והלכה. אני כותבת לעיתון איטלקי". הבחור הסתכל עליי במבט מאוכזב. "עיתון איטלקי?" הוא אמר. "אבל אני צריך לדבר עם הישראלים, לא עם האיטלקים. הם אלה שאני צריך לשכנע. לא אותך".

     

    זהו העימות המסוקר ביותר בעולם. שום מדינה אחרת בעולם לא מאכלסת כל כך הרבה עיתונאים על כל מטר מרובע. ועם זאת, אחרי 70 שנה של עימות, לישראלים יש עדיין מושג קלוש ביותר על מי הם הפלסטינים. כשאת אומרת שהיית בגדה המערבית, או, חס וחלילה, בעזה (שלישראלים נשמע כמו ביקור במערה של בן לאדן), את מוצפת בשאלות שונות ומשונות: האם יש שם בתי קפה, מסעדות, האם יש להם מכונות כביסה, האם הרחובות מרוצפים. והשאלות מגיעות מישראלים נאורים, משכילים, לפעמים מפרופסורים באוניברסיטה. הם שואלים אם דורשים ממני לעטות חיג'אב. הם חושבים שזה כמו איראן. את מצפה לשמוע הרצאה על הצהרת בלפור, על סונים ושיעים, ובמקום זה לא שואלים אותך על פוליטיקה, על חמאס ופת"ח, אלא על חיי היומיום. על רמזורים. כולם מכירים את הצהרת בלפור. מה שהם רוצים לדעת זה אם גברים הסכימו לדבר איתי. "באמת? למרות שאת אישה?"

     

    הייתי בחברון כמעט חודשיים. וכולם — ישראלים ופלסטינים כאחד — נהגו להתקשר אליי בטלפון, בווטסאפ, באימייל. לעצור אותי ברחוב ולהזמין לתה. כולם רצו להתראיין. לכולם היה מסר. הצהרה. סיפור. משהו שצריך להעביר לצד השני של החומה. כי בסופו של דבר, מה שהכי סוריאליסטי כאן הוא שהמצב במקום אינו תוצאה של מלחמה, אלא של שלום. של הסכמי אוסלו. כי לפני הסכם אוסלו ישראלים ופלסטינים היו רגילים זה לזה. היו להם קשרי מסחר, עסקים. עכשיו, כשיש שלום — ישנה חומה שחוצצת בין הישראלים לפלסטינים.

     

     
    08.09.2014
    08.09.2014

     

     

    כשהגיע אליי הטלפון מ"ידיעות אחרונות", אמרתי "כן". כי זה העיתון הפופולרי ביותר במדינה, וכי נדיר למצוא כתב שלהם בקרב הפלסטינים. בין כל העיתונים הרבים שאני כותבת בעבורם — "ידיעות אחרונות" הוא העיתון שלי. כי לפעמים עיתונות היא יותר מעיתונות. אני לא כותבת כדי לתת תשובות או פתרונות. אני כותבת כדי לספר. לעורר שאלות. אני כותבת בתקווה להשאיר אתכם עם שתי שאלות בנושא שבו הייתה לכם רק שאלה אחת.

     

    לא אחת מזהירים אותי שלכתוב בעבור "ידיעות אחרונות" זה יותר מסוכן מאשר לנסוע לסוריה. נכון. אז מה? מה הטעם לגלות אומץ בסוריה, בקו החזית, להיות מוכנה להתמודד עם סכנות המלחמה, אבל לא עם השלום? על האגודל שלי אני עונדת טבעת שאותה איני מסירה לעולם. אף פעם לא. אפילו לא בסוריה. זאת טבעת יהודית. מכיוון שאני עובדת עם ג'יהאדיסטים, כותבת על ג'יהאדיסטים, אני מנסה להבין את המוטיבציות שלהם, את מה שמניע אותם. זה תפקידי. וזה המזרח התיכון שלי. מזרח תיכון שבו השפה הערבית והשפה העברית חולקות את אותה מילה ל"בית".

     

    לשם כך נחוץ האומץ.

     

    אני רוצה לצטט את רוברטו סאביאנו, שאמר: מילים אינן משפיעות על כוח, אלא על אחריות.

     

     

    כי אם היית עד למשהו, אתה לא יכול למחוק את זה מהזיכרון. תהיה אשר תהיה הבחירה שלך בנקודה מסוימת – אם לשמור על שתיקה, או להקים קול זעקה, לקחת חלק כשאתה מבין שאתה צריך לתת דין וחשבון – כשאתה קורא, או מתבונן, אין פירוש הדבר שאתה רק צופה מהצד.

     

    אני יודעת שהשאלה הראשונה שתופנה אליי עכשיו תהיה: אז למה את ממשיכה לשהות בסוריה? והתשובה שלי היא: איפה אתם חושבים שאתם נמצאים? כולנו בסוריה.

     

    אוסלו,

     

    13 בספטמבר, 2016

     

    קטעים נרחבים מתוך הנאום שתישא הערב פרנצ'סקה בורי בפני מכון המחקר PRIO באוסלו. במטה הארגון מתקיים מדי שנה טקס שהוא למעשה הפרזנטציה הרשמית של פרס הנובל לשלום. PRIO הוא הגוף שאחראי לקבל את כל ההמלצות על המועמדים ולפרסם את זהותם כמו גם את ההימורים על זהות הזוכה. בורי הוזמנה להיות הנואמת המרכזית, בזכות סדרת כתבות שעשתה, בין היתר, עבור "ידיעות אחרונות", מהערים חאלב וקובאני בסוריה ומשטחי הרשות הפלסטינית ורצועת עזה

     


    פרסום ראשון: 12.09.16 , 20:10
    ידיעות אחרונות