אביאור מלסה מעולם לא מצא את עצמו קורבן לסלקציה במועדונים. זה לא שנגמרה הגזענות בעולם, מלסה פשוט אף פעם לא היה במועדון. עד שהופיע באחד, בערך לפני שנה. "בעיות של סלקציה יש רק בבית", הוא מספר, "אם אני מאחר בלילה אמא שלי עושה לי בעיות להיכנס".
השיר "קיץ" של מלסה
בחודשים האחרונים הוא מאחר הרבה, בעיקר בגלל המועדונים. בקיץ הופיע בכ־30 כאלה, הופעות מיניאטוריות, 12 דקות ונגמר. ככה זה כשהרפרטואר שלך בנוי בעיקר משיר אחד ענק. גם אם לא שמעתם על מלסה, שמעתם את השיר שלו, 'קיץ', שקפץ ראש לפלייליסט של גלגלצ, צבר מיליון וחצי צפיות ביוטיוב בחודשיים והפך לשיר המושמע ביותר בתחנות הרדיו בחודש שעבר. מי שצפה בקליפ שלו יכול היה לקלוט איכות של מקצוען מנוסה — הוא נראה, שר וזז כמו ראפר אמריקאי להמונים. אבל מה לעשות שזה הסינגל הראשון שהוא הוציא אי פעם.
מלסה, חייל בן 20, חי עם אמו ושני אחים תאומים בני 14 בשכונה י"א בבאר־שבע. לפני קצת יותר משנה העלה ליוטיוב שלושה קאברים. על מדים, עם אם־16 ואווירה של ג'ובניק שנתקע בבסיס, הוא שר מהנשמה באנגלית אמריקאית שירים של ברונו מארס, אד שירן וסם סמית'. השירים גרפו 50 אלף צפיות, אלפי שיתופים והמון טוקבקים שבורי לב. עמוד הפייסבוק של 'חיילים מצייצים' קידם אותו, 'צינור לילה' הקפיץ אותו, ופתאום - "כותבים לי 'אחותי מתחתנת, בוא לשיר אצלנו את הקאבר'. מזמינים אותך להופעות בפאבים, בחתונות. הייתי מופיע שלוש פעמים בשבוע, מתפרנס".
בהמשך השנה התארח אצל ההרכב KGC ואצל הראפר בן בלאקוואל, ניסה לעבוד עם הראפר איזי, ואז חבר לעמית שגיא, הבסיסט של התקווה 6, שהפך למפיק שלו. "סיימתי להקליט שיר באולפן והייתי מה זה מבואס עליו, ברמה שאולי זה לא מתאים לי כל העניין של המוזיקה. הלכתי לישון, קמתי, שתיתי כוס מים ופתאום קופץ לי פזמון לראש — 'עוד מעט הקיץ, הו'. ישר כתבתי את זה בפתק באייפון, והלחן בא בתיפוף על הרגליים. ואז ישבנו עמית ואני, המילים לא ישבו פרפקט, צילצלנו לאיזי, כתבנו את זה ביחד בטלפון, על הקו. הקלטנו, סיימנו".
לפני כמה שנים הוא היה צריך להקליט עוד עשרה כאלו כדי להמריא, אבל היום מספיק סינגל חזק אחד שיתפוס כדי להפוך לפופ־סטאר מקומי. הטיימינג המדויק בהחלט עזר — זה הרגע של ההיפ־הופ באוזן הישראלית. חלק גדול מהפלייליסט של גלגלצ בשנה האחרונה מבוסס על מקצב שחור כזה או אחר - אליעד, סטטיק ובן־אל תבורי, טונה, נצ'י נצ', קפה שחור חזק ואחרים. רגע לפני שיצא הסינגל, מלסה הוחתם בלייבל ארומה מיוזיק. שבועיים לאחר מכן 'קיץ' יצא.
כבר אמצע ספטמבר, אבל הקיץ של מלסה ממשיך. יום חמישי שעבר, 12 בלילה – אנחנו מצטרפים אליו להופעה במועדון ה'גגוס' ברעננה. רוב הקהל - צעירים אחרי צבא. מלסה הגיע מבאר־שבע בוולוו לבנה משומשת שבה נוהג חבר שלו מהשכונה, אירקלי ("זה שם גרוזיני"). לו עוד אין רישיון, גם לא רכב. מקדימה יושב טל, מנהל ההופעה. חם באוטו והמזגן לא ממש מגיע למושב האחורי. הוא מת מעייפות ויש לו כושר שינה של חיילים, אז הוא מניח את הראש ונרדם לעשר דקות. מגיעים למועדון ברעננה. עולים במעלית למשרד של מנהלי המקום, חבר'ה אחרי צבא שיושבים מאחורי שולחן של רואי חשבון.
מלסה יושב איתם במשרד. ילד טוב, מופנם, רגוע כמו בודהה בצהריים. ליאל, אחד המנהלים, מסביר למה הוא הוזמן הנה אחרי להיט אחד בלבד: "הוא פרץ דרך הרשת החברתית, לא בתוכנית ריאליטי. בגלל זה צעירים מתחברים אליו יותר. חוץ מזה הפופ הישראלי היום די ילדותי - סטטיק ובן־אל? זה לילדים בכיתות ג'־ד'. באביאור, גם אם לא יודעים מי הוא, יש משהו חדש".
באחת וקצת אנחנו מפלסים את דרכנו בין המבלים. בדרך לבמה הוא מנער מעליו את הנמנום, קופץ, מזיז ידיים. יש לו מראה וסגנון אמריקאיים, נייק לבנות גבוהות, שרשרת כסופה, חולצה גדולה מדי. הוא עולה לצלילי פזמון הלהיט שלו, עובר לשני קאברים ואז נותן את הגרסה המלאה של 'קיץ'. 12 דקות והוא למטה, מצטלם לסלפי עם הקהל. בדרך חזרה מהמועדון שומעים גלגלצ, והנה השיר שלו שוב, אי־אפשר לברוח. למה הוא ממהר לנסוע הביתה? "בנות עוצרות אותי אחרי הופעה, מדברות, מושכות ביד, אבל אני לא בחור כזה, יש לי דברים יותר חשובים בראש".
* * *
והנה הדברים החשובים: בכל בוקר הוא קם בשש, דואג לאוכל לבית הספר לשני אחיו הקטנים. "אמא שלי טסה לאתיופיה לחודש וחצי, אני משאיר להם כסף אם צריך, עולה על מדים, רץ להסעה לצאלים ב־7:12, מתחיל שם בשמונה, עושה עבודות משרדיות עד שלוש, חוזר הביתה לבאר־שבע, משם נוסע לתל־אביב לאולפן, צילומים, פגישות, חוזר לבאר־שבע באחת בלילה, ישן ארבע־חמש שעות בלילה". בין לבין הוא מפקח על הקטנים. "אחי הקטן מצלצל, לענות לו?" הוא שואל וכמובן עונה. "יש לכם חוגים היום? אם תצטרכו משהו תתקשרו". הם אומרים לו תודה והוא מבסוט. "הם התלהבו קצת, הבאתי להם מאה שקל לבית ספר לאוכל ושיפנקו את החברה. היום בגיל 14 יש להם כבר חברות!".
אמא נסעה והשאירה אותך אבא לשני ילדים.
"כן. מגיל 8 אני האחראי. כבוד גדול, וגם אחריות גדולה".
המשפחה עלתה ב־91', הוא נולד ב־95'. "גדלתי עם כדורגל, הרבה מוזיקה. יש לי הקלטה ראשונה מגיל קטן שר 'יום ועוד יומיים' של שי גבסו. בגיל 14 וחצי קיבלתי גיטרה, התחלתי לנגן".
איפה למדת לנגן?
"אבא שלי היה מנגן על קלידים וחצוצרה, זוכר אותו חוזר מהופעות, היה לו הרכב של חבר'ה מהעדה, היו מנגנים מוזיקה אמהרית. הייתי שומע רק מוזיקה לועזית - ריי צ'רלס, סטיבי וונדר, ביונסה, ואחר כך דרייק, ברונו מארס, פארל".
מתי אבא עזב?
"ביום הולדת שמונה שלי. כל המשפחה התכנסה, אח של אמא, אחיות, סבא, האחים הקטנים היו בני שנה וחצי. יום הולדת - עוגה, בלונים, מוזיקה. מי חסר? אבא. איפה אבא? לא יודעים. הם ידעו אבל לא ידעו איך לומר לי את זה. הייתי בכיתה ב', אתה בסערת רגשות. חודשיים אחרי הוא צילצל ואני עניתי. הוא שואל, 'אביאור, מה המצב?' אני שואל 'מי זה?', הוא אומר 'זה אבא'. מה תגיד לו, 'איפה היית?' אתה בעצבים. זרקתי את הטלפון. לא יודע אם ניתקתי לו, כי הטלפון נשבר. הלכתי לחדר, הזלתי כמה דמעות, ניגבתי אותן, צחקתי טיפה והבנתי שצריך להתקדם".
ידעת שהוא בחו"ל?
"אני לא זוכר בדיוק, מדחיק הרבה ולא מתעמק בזה. ואז אני נהיה הגבר בבית קצת, בגיל 8 נהייתי בן 18. צריך לסופר? הולך לסופר. צריך להחזיר את הקטנים מהגן? הולך לגן. אמא תמיד עבדה במשק בית, שטפה בתים. אבא, גם כשהוא היה, הוא לא היה הרבה. הולך איתך לבורגר־ראנץ' ואז שבוע אתה לא רואה אותו. לא יודע איפה הוא היה. בהמשך היו שיחות שהן כמו משא ומתן לפיוס. הוא ביקש לדבר איתי, הסברים, ו'תבין'. לא זוכר מה הוא אמר וזה כבר לא שינה, כבר התרגלתי בלעדיו, קול מהעבר, עברתי הלאה".
לא באמת.
"יכול להיות. חמש שנים אחרי העזיבה טסתי אליו בחופש הגדול, הוא גר בוושינגטון. שבוע לפני שאלתי אותו בטלפון אם יש לו ילדים. בהתחלה הוא גימגם, אז הבנתי שכן, ואז אמר 'יש לך אחות'. לא 'יש לי ילדה'. לא התרגשתי. ואז טסתי לפגוש אותו בניו־יורק. פתאום ראיתי אותו חולף, ידעתי שזה הוא וזה היה מוזר אבל לא קראתי לו. עברו כל כך הרבה שנים, אתה כבר לא מי שהיית. בסוף הוא עבר וקלט אותי. נסענו אליו באוטו, נכנסנו לבית שלו, ופתאום אשתו ואחותי הקטנה עומדות שם. ישר יצאתי מהבית חזרה".
מה חשבת?
"שאמא שלי כל השנים עבדה בכל העבודות האפשריות שיש בשביל לשרוד, ופתאום אתה מגיע ורואה שהוא נשוי ויש לו ילדה שיש לה הכל, בית סבבה וטוב להם. לא בכיתי, אני לא בחור שבוכה, אבל זה באסה. התבאסתי על אמא והאחים הקטנים, אני בסדר, סופג. חזרתי פנימה, הייתי שם חודשיים, הסתדרתי עם אשתו, היא אתיופית שהיגרה לארצות־הברית, והילדה היא באמת האחות הקטנה שלי".
היום אתם בקשר?
"אנחנו סבבה, אבל לא מדברים כל יום".
מתי דיברתם בפעם האחרונה?
"לפני תשעה חודשים", הוא צוחק. "ביום ההולדת שלי".
* * *
אבא שלו לא היה בסביבה כדי לתת לו מתנה ליום הולדת שמונה, אבל בשנים הבאות הוא קיבל בזכותו דברים שמשמשים אותו היום. "כשהייתי אצלו ספגתי הרבה תרבות אמריקאית. מאז הייתי שם ארבע פעמים, כל פעם כמה חודשים. גיליתי את אמריקה, וזו גם שאיפה".
זמרים מהעדה נחשפו דרך הרכבים, עם רייכל, גרוניך. אתה הראשון שעומד בפני עצמו.
"כן. זה מרגיש לי טבעי".
למפכ"ל המשטרה פחות, הוא אמר שטבעי ששוטרים יחשדו באתיופים.
"כשמפכ"ל אומר דבר כזה זה כמו בגידה. יש הרבה שוטרים אתיופים תחתיו, אז כשהם מורידים את המדים הם חשודים? כשאני מוריד את המדים, אני חשוד? אנחנו לא צדיקים, אנחנו כמו כולם. יש הרבה חיילים מהעדה ביחידות מובחרות, בכל מקום. מה, אנחנו חשובים רק בשביל דברים כאלה?".
אישית נתקלת באגרסיביות של המשטרה?
"קורים הרבה דברים. עצוב שנדלקה לאנשים נורה אדומה רק כשהוא אמר את זה. אצלנו מדברים הרבה על המקרה של יוסף סלמסה ז"ל. שוטרים שהטרידו את המשפחה באו לעצור אותו, חישמלו אותו בטייזר. חבר'ה מהעדה שרואים משטרה לא מרגישים 'אני בטוח' אלא 'אני חושש'. אתה יושב בפארק מתחת לבית, חברים, מדברים. מגיעה ניידת, יוצא שוטר, מבקש תעודות זהות ועושה עלינו חיפוש".
אתה בטוח לא נראה חשוד בכלום, ילד טוב.
"הייתי ילד טוב, תלמיד לא משהו. סיימתי תיכון, אין לי בגרות מלאה. הייתי בכיתה של תקשורת, העבירו אותי לכיתה של חשמל, אבל לא אהבתי כל כך חשמל. הרבה אנשים בחיים צחקו עליי. בבית ספר הרבה מורים אמרו לי 'אתה תהיה עוד אחד מהשכונה שיישב על הברזלים ולא ייצא ממנו כלום'. עכשיו התיכון שלמדתי בו הזמין אותי להופיע בחגיגות 20 שלהם".
אתה מופיע, מקליט, מפתח קריירה ועושה עבודות משרדיות בצבא. לא בזבוז?
"היופי בצבא זה שהוא מחזיק אותי מאוזן. מסיים בארבע בבוקר הופעה במועדון בתל־אביב, מגיע הביתה בחמש וחצי, נכנס למקלחת, מכין קפה, שם מדים. חיית באשליה קטנה בלילה? אתה קם בבוקר, שתי סטירות לצוואר, יאללה תתעורר, אפ להסעה לצאלים".
