פול מקרטני פורט על גיטרה אקוסטית על הספה במשרדו שבלונדון. הוא מזמזם לעצמו בניסיון להיזכר במנגינה מגיל ההתבגרות - אחד השירים הראשונים שכתב, ומעולם לא הקליט, יחד עם חברו הטינאייג'ר ג'ון לנון, בדרך להקמת הביטלס בליברפול. "זה הלך ככה...", אומר מקרטני, עובר למקצב רוקבילי על הגיטרה ושר בקול בוטח ומוכר:

"הם אמרו שהאהבה שלנו הייתה רק בשביל הכיף / ביום שהחברות בינינו התחילה / לא נראה ירח כחול בשמיים / מעולם לא היה כזה בהיסטוריה / כי האהבה שלנו הייתה רק בשביל הכיף".

"'Just Fun'" מקרטני מכריז בגאווה על שם השיר. "הייתה לי מחברת של בית הספר ששם נהגתי לכתוב את המילים של השירים. בפינה הימנית העליונה של הדף כתבתי, 'שיר מקורי של לנון ומקרטני'. זאת הייתה ההתחלה הצנועה", הוא מודה. "משם התפתחנו".

זה רגע יחיד במינו, אבל בגיל 74, וכשהוא בשיאו של סיבוב הופעות אמריקאי, פול מקרטני נמצא תמיד במרחק פסיעה בלבד מלתת שואו. הוא יוצא לסיבוב עם הלהקה שלו זה 15 שנים, בדיוק כשמלאו 50 לקיץ ההוא, שבו הוא, לנון, ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר החליטו שהם מפסיקים להופיע ("נמאס לנו לנגן על במות ספוגות גשם עם מערכות הגברה מרעישות", אומר מקרטני על סיבוב ההופעות האחרון של הביטלס, שהסתיים בקנדלסטיק פארק בסן־פרנסיסקו באוגוסט 1966).

יש דברים שלא יכולים לחזור על עצמם. הביטלס | צילום: גטי אימג'ס

התקופה המטורפת ההיא מונצחת בסרט תיעודי חדש של רון הווארד וגם באלבום Live at the Hollywood Bowl, שבו מיקסים חדשים לביצועים בהופעות מ־1964 ו־1965. מקרטני הוציא גם את Pure McCartney, אוסף שסוקר את קריירת הסולו שלו ואת התקופה של להקת כנפיים. ובאוקטובר תגיע לשיא שנת ההופעות שלו ב'דזרט טריפ', הפסטיבל שבו יופיע עם חברים ותיקים, בהם בוב דילן, הרולינג סטונס וניל יאנג. "זה רוק מאובן", צוחק מקרטני, "אבל זה מרגש. אני חייב להתקשר לניל לשאול איך הוא מרגיש עם זה".

במשרדו שבלונדון מוקף מקרטני בשורשים ובהיסטוריה שלו - יש כאן מזכרות מהביטלס ומכנפיים, מכונת תקליטים וינטג'ית מלאה בתקליטי 78 של פאטס דומינו, וונדה ג'קסון ואלביס פרסלי - אבל הוא בעיקר מדבר בזמן הווה על כתיבת שירים ועל הופעות. הוא מנתח את שיתופי הפעולה שלו עם קניה ווסט ומציין שהוא "בודק כמה רעיונות לטקסטים" לאלבום הבא שלו. "אני יכול לכתוב בכל מקום. יש לי המון רעיונות שמבשילים".

הביטלס תמיד נמצאים ממש קרוב, כמו אבן בוחן וזיכרון שמתחדש. "טוב לדבר איתך", אומר מקרטני בסוף אחת הפגישות שלנו, ואז נזכר במפגש שהיה לו עם לנון שנים ספורות אחרי התפרקות הלהקה. "הוא חיבק אותי. זה היה נפלא, כי בדרך כלל לא נהגנו לעשות את זה, ואמר, 'זה טוב לגעת'. תמיד זכרתי את זה - זה טוב לגעת".

כבר כילד היה לך הדחף הזה לשעשע? למצוא חן?

העיקר זה לב טוב. פול ולינדה

"אני מניח שכן. אם אתה מחליט לעסוק במוזיקה, נדיר מאוד שלא יהיה לך אכפת אם אנשים אוהבים את מה שאתה עושה. מפתיע אותי לגלות שיש אנשים שלא רוצים שיאהבו אותם. יש כאלה, אני בטוח, אבל אני חושב שזו רק מין תדמית. כמו השורה מ'היי ג'וד' על להיות 'קול' ולהפוך את העולם לקר קצת יותר.

"בביטלס אני הייתי זה שדוחף, ועשיתי עבודה ממש טובה. בלעדיי, אף אחד לא היה מזיז את התחת ומגיע מהפרברים ללונדון כדי להקליט את Let It Be. הסרט יצא די מוזר, אבל האלבום היה טוב. הרבה מהדברים שעשינו בהמבורג היו רעיונות שלי, שאחר כך התקבלו על ידי שאר החברים. עבדנו במועדון בירה קטן שאף אחד לא היה נכנס אליו. היה שם שלט שהיה כתוב עליו, 'בירה. 1.50 מארק', או משהו כזה, ואפשר היה לראות סטודנטים נכנסים ויוצאים מיד, כי הם חיפשו משהו זול יותר. זה חייב אותנו לעבוד ממש קשה. מנהל המקום אמר לנו, 'מאך שאו' (תעשו שואו). חשבנו שאם נצליח לגרום להם לשבת, נוכל להתחיל לנגן את החומרים שלנו. והם אהבו את זה".

איך עובדת הדינמיקה בלהקה שלך היום? מי מאתגר אותך? האם מישהו יכול לקום ולומר, 'אנחנו צריכים לעשות את זה ככה'?

"זה לא עובד ככה. זאת הייתה שיטת העבודה בתקופת הביטלס. כנפיים כבר הייתה פחות מאותגרת. עכשיו יש כבר הבנה ברורה ש'זאת הלהקה שלי'. לשם האיזון, אני פותח לפעמים את השיח המוזיקלי בזמן החזרות. לפעמים יש דברים שאני לא רוצה לעשות, ושאר החבר'ה אומרים, 'אתה חייב לעשות את זה. זה יעבוד'.

יצא סבבה. ווסט, ריהאנה ומקרטני

אתה יכול לדמיין את עצמך מופיע ככה בגיל 80? פעם לעשות את זה בגיל 40 נחשב ל...

"זה לא ייאמן. קשה לתאר. כשהייתי בן 17 היה בחור בבית הספר לאמנות של ג'ון שהיה בן 24, ואני ריחמתי עליו ממש (צוחק). הוא היה כל כך זקן. דוריס דיי, שאני קצת מכיר, אמרה לי פעם, 'גיל הוא אשליה'. הזכרתי לה את זה לאחרונה, כשאיחלתי לה יום הולדת שמח. אנשים אומרים שגיל זה רק מספר. זה מספר שהולך וגדל ככל שאתה מזדקן. אבל אם זה לא מפריע לי לעשות דברים, אין לי בעיה. אפשר להתעלם ממנו. זה מה שאני עושה".

אפשר לחשוב, היה בביטלס. מקרטני ובתו

הזכרת את הסרט Let It Be. יש סיכוי שיקרינו אותו שוב?

"אני כל הזמן חושב שזה כבר קרה. דיברנו על זה המון".

מה גורם לעיכוב?

"אין לי שמץ של מושג. אני מעלה את הנושא בכל פעם, וכולם אומרים, 'כן, אנחנו באמת צריכים לעשות את זה'. אם יש מישהו שצריך להתנגד, זה אני. כי אני לא עובר שם טוב".

זה מעלה את המחשבה שבכל הנוגע למכלול היצירה של הביטלס, אתה לא כל כך שולט במורשת כפי שאנשים נוטים לחשוב.

"אפל (חברת התקליטים) היא דמוקרטיה. אני אחד הקולות בהצבעה. החומרים של הביטלס עובדים בכוחות עצמם. מישהו יגיד , 'רון הווארד מעוניין לעשות סרט', ולי יש זכות לומר כן או לא. הנטייה שלי היא לומר כן - הוא במאי טוב".

זאת צריכה להיות החלטה פה אחד – אתה, רינגו, יוקו אונו ואוליביה הריסון?

"כן. זה הסוד של הביטלס - אי־אפשר להחליט שלושה מול אחד. במהלך הפירוק הדברים השתבשו - החלטנו שלושה מול אחד. אבל עכשיו חייבת להתקבל החלטה פה אחד. שתי הבנות הן ביטלס".

יש דברים שעליהם אתם אומרים 'לא' אוטומטית? ואיזו זכות וטו יכולה להיות לכם על שירי הביטלס, אם אתם לא הבעלים של החומרים?

"אין לנו זכות וטו, אבל הבהרנו היטב שאנחנו רוצים שיטפלו בחומרים בכישרון ובטוב טעם - 'אם זה מתאפשר, אדוני'. יכולות להיות הצעות מאוד מפתות כלכלית, אבל אנחנו מציבים גבולות לגבי כמה דברים. אני אישית לא מוכן לעשות פרסומות של מקדונלדס, רק בגלל העקרונות הצמחוניים שלי. Love בלאס־וגאס היה כמעט משהו כזה. ג'ורג' הכיר מישהו בסירק דה סוליי ולקח אותי לראות את המופע. זה היה משגע! מכרו לי את הרעיון (של הפקה של הביטלס), אבל הגישה הייתה של 'לא, זה קדוש. אתם לא יכולים לעשות את זה. אסור לכם'. ואני אמרתי, 'היי, זאת לא המוזיקה שלכם'".

אנשים יכולים להתייחס לביטלס באופן...

"מאוד רכושני. אנחנו אף פעם לא הקשבנו להם. היו מעריצים שרצו משהו, ואתה אומר להם, 'לא, אני מצטער, אני באמצע ארוחת ערב. אתה חייב ללכת מפה'. אבל המעריץ ממשיך להתעקש, 'אני קניתי את האלבומים שלכם', ואנחנו היינו אומרים, 'אם אלה תנאי עסקת החליפין, מוטב שתפסיק לקנות'. תמיד היינו כאלה. רינגו יותר מכולם. הם היו באים אליו הביתה, והוא היה אומר, 'פאק אוף' וטורק את הדלת. הוא לא היה מוכן להשלים עם שום דבר כזה. חייבים לשים גבולות, או שאתה מאבד את השפיות".

איך היית מגדיר את היחסים שלך עם יוקו אונו כיום?

"הם טובים מאוד. היינו קצת מאוימים אז. היא הייתה יושבת על המגברים שלנו בזמן ההקלטות. רוב הלהקות לא היו מוכנות להשלים עם זה. אנחנו קיבלנו את העובדה, אבל לא לגמרי בשמחה, כי היינו מאוד מלוכדים. זה לא שהיינו סקסיסטיים, אבל הנשים לא נכנסו לאולפן. הן בדרך כלל עזבו אותנו בשקט. כשג'ון חבר ליוקו, היא לא התיישבה בחדר הבקרה, או בפינת האולפן. היא הייתה ממש בתוכנו, בין ארבעתנו".

ולמרות זאת, תרמת את הציטוט שמופיע על עטיפת האלבום של ג'ון ויוקו Two Virgins ("כששני קדושים גדולים נפגשים, זו חוויה מלאת ענווה").

"ההארה שלי הייתה כזו: אם ג'ון אוהב את האישה הזאת, זה חייב להיות הדבר הנכון. הבנתי שאני צריך להתגבר על כל התנגדות שהייתה לי. זה היה קצת קשה בהתחלה. אבל בהדרגה, הצלחנו לעשות את זה. עכשיו אנחנו ממש חברים. אני מחבב את יוקו. (צוחק) היא כל כך יוקו".

כל כמה זמן ארבעתכם נפגשים כדי לדון בענייני ביטלס?

"לא לעיתים קרובות. עם רינגו אני נפגש הרבה, כי הוא בחור חמוד. אנחנו מתראים במפגשים חברתיים, הולכים למסיבות ביחד. לגבי פגישות רשמיות, אני קצת תלוש מהן. השתדלתי לא להגיע ל'אפל' בימים הקשים של הפירוד - שלחתי את ג'ון איסטמן (אחיה של לינדה) ואמרתי לו, 'ספר לי מה כל אחד אומר, כי אני לא מסוגל לסבול את המחשבה של לשבת ליד השולחן ההוא'. זה היה מכאיב מדי, כמו לצפות במותה של חיית המחמד האהובה עליך. מה שקורה עכשיו זה שאני מקשיב לכל האלבומים. אני אהיה מעורב בהליך מתן האישורים. אבל רוב העבודה בנוגע לביטלס כבר נעשתה".

יש עדיין משהו בכספות ששווה להוציא?

"זאת השאלה: האם זה שווה? העניין הוא שהביטלס היו להקה קטנה ולוהטת. לא משנה למה אתה מקשיב, אפילו חומרים שחשבנו שהיו ממש גרועים לא נשמעים כל כך גרוע היום. בגלל שזה הביטלס".

אפשר לעשות משהו עם חומרי הגלם של 'האלבום הלבן' ו'סרג'נט פפר'? לספר את הסיפור מאחורי האלבומים האלה כמו שבוב דילן עשה בשנה שעברה כשהוציא מארז של ההקלטות שלו מ־1965־1966?

"השיחות בין ההקלטות - זה משהו שתמיד אהבתי. תמיד הפעלנו מכשיר הקלטה למקרה שנצא פתאום עם איזה ג'אם קטן. 'טייק 36, מה זה היה?' אבל למעשה אלה היו כרוניקות של השיחות שלנו. הייתה שם אחת שאהבתי במיוחד: הקלטנו אז את I Saw Her Standing There, ואני אמרתי, 'אני לא מסוגל לעשות את זה. אין לי את ה'פלק' שלי. אנחנו לא קראנו להם 'מפרטים', קראנו להם 'פלקטראמס'. ג'ון שאל 'איפה הוא?' וכל זה במבטא הליברפולי הכבד שלנו. 'אני חושב שהשארתי אותו במזוודה'. וג'ון אמר, 'אה, סיסי'. 'סיסי? אני אראה לך מה זה סיסי'".

זה נשמע כמו ריב ילדים בבית הספר.

"עם הזמן הביטלס הפכו להיות אנשי העולם הגדול, אבל נחמד להיזכר בעקיצות הקטנות. ולחזור לשאלה שלך, אם יש עוד חומרים, אז כן, יש עוד מעט חומרי גלם. האם שווה לעשות איתם משהו? אני לא בטוח".

אתה חושב שתצא פעם לסיבוב הופעות עם רינגו?

"הרעיון הזה מעולם לא עלה. אנחנו מגיעים יחד למפגשים של היכל התהילה של הרוקנרול, אבל לצאת ממש לסיבוב יחד - עדיף שלא".

יותר מדי רמזים מטעים בסגנון "איחוד של הביטלס"?

אני לא חושב שמישהו מאיתנו חשב פעם למה כן, או למה לא. אנחנו הולכים בדרכים מקבילות, עם צמתים וסטיות בדרך. הוא מתופף מדהים. זה הקטע שלו. יש לו רגש ותחושה שאין לאף אחד אחר. אבל לצאת יחד לסיבוב הופעות יכול להיות מסובך".

אתה תופיע בדזרט טריפ עם הרולינג סטונס. מה אתה רואה כשאתה הולך להופעות שלהם היום?

"זה כמו חזיון תעתועים. אני רואה את הלהקה הקטנה שתמיד הכרתי. יש שם את מיק, קית' וצ'רלי, שתמיד היו שם, ורוני - הוא הרוויח את הסטונסיות שלו ביושר. אני רואה להקת רוקנרול טובה - לא טובה כמו הביטלס (מחייך), אבל טובה".

איזה פוטנציאל ראית בהם ב־1963, כשג'ון ואתה נתתם להם להקליט את I Wanna Be Your Man? זה היה הסינגל הראשון של הסטונס שנכנס למצעד 20 הגדולים בבריטניה.

"הסתכלנו על כל שאר הלהקות שהיו בתמונה. ידענו מי לא היו טובות. ידענו מי מהוות תחרות. היה משתלם לדעת בדיוק מה קורה סביבנו. שמענו על הסטונס. הם ניגנו במלון סטיישן בלונדון. ערב אחד הלכנו לשמוע אותם, ועמדנו בקהל, ואני זוכר את מיק על הבמה בז'קט אפור כשהוא עושה את הקטע שלו עם מחיאות הכפיים (מוחא כפיים בקצב מהיר).

"הבחור שסירב להחתים את הביטלס באולפני דקה שאל את ג'ורג' אם הוא מכיר מישהו ששווה להחתים אותו. היינו חברים שלהם, וחשבתי שהשיר הזה יהיה טוב להם. ידעתי שהם שרים חומרים של בו דידלי, והם עשו את זה טוב מאוד.

חוץ מזה אני אוהב להשוויץ, ולהגיד שאנחנו נתנו להם את הלהיט הראשון שלהם. מה שנכון".

בשיר All Day, שביצעת עם קניה ווסט, יש קטע שאתה כתבת לגיטרה ב־1969 אבל לא השתמשת בו עד עכשיו. מה הסיפור?

"לינדה ואני הבאנו לעולם את התינוקת הראשונה שלנו, מארי. היא התאוששה אחרי הלידה - אני ישבתי לידה ואכלתי צ'יפס, כשהגיטרה שלי איתי, ואני משתעשע במיתרים. שלחתי מבט לתמונה על הקיר שראיתי המון כשבילינו במקום באותם ימים - 'הגיטריסט הזקן' של פיקאסו. וצצה לי מחשבה: 'איזה אקורד הוא מנגן?' זה נראה היה כאילו הוא פורט על שני מיתרים. 'אתה יודע מה יכול להיות מגניב? לכתוב שיר בשתי אצבעות בלבד', חשבתי לעצמי, וכתבתי את המנגינה הזאת (מנגן).

סיפרתי את הסיפור הזה לקניה, והוא שרק את המנגינה. מהנדס הקול שלו הקליט אותנו, וזה נכנס לתוך מאגר המרכיבים. קניה ליקט ואסף חומרים. לא התכוונו לשבת יחד ולכתוב שיר, אלא סתם לדבר ולזרוק רעיונות זה לזה. רק כשקיבלתי את השיר הזה, את FourFiveSeconds של ריהאנה ואת Only One של ווסט, שלושת השירים האלה שעשינו, פתאום הבנתי שהוא לקח את השריקה הקטנה ההיא, והחזיר לי אותה כריף היפ־הופ אורבני. אני מאוד אוהב את ההקלטות האלה".

הרגשת כשותף אמיתי ליצירה, או כעוזר? אתה רגיל לנהל את החזרות, ולפקח על תהליך היצירה עד הסוף.

"בילינו יחד כמה אחר־צהריימים במלון בברלי־הילס. הסידור היחיד שהיה לי עם קניה היה שאם יתברר ששיתוף הפעולה הזה לא מסתדר, אנחנו לא מספרים על זה לאף אחד. לא הכרתי את שיטת העבודה שלו. שמעתי דברים כמו, 'הוא מחזיק חדר מלא נגנים שעובדים על 'ריפים', והוא מסתובב ביניהם ואומר מה הוא אוהב'. זה הזכיר לי את אנדי וורהול, וכל האמנים שהחזיקו סטודנטים שציירו להם את הרקע ליצירות שלהם. זאת טכניקה שימושית וידועה, אבל אני חשבתי, 'אני לא יודע איך אצליח להתאים את עצמי לכל זה, אבל בוא נראה. מקסימום - לא ייצא מזה כלום".

אתה חושב שקניה הוא גאון?

"אני לא משתמש במילה הזאת בקלות (צוחק). אני חושב שהוא אמן גדול. קח למשל את My Beautiful Dark Twisted Fantasy. הקשבתי לזה בבית בזמן שבישלתי, וחשבתי לעצמי, 'זה טוב. יש כאן חומר חדשני למדי'. כשהאנשים שלו פנו אליי, באמצעות האנשים שלי (צוחק), חשבתי ששווה לנסות".

אתה מקשיב להיפ־הופ להנאתך או כדי להישאר מעודכן?

"אפשר לומר שאני מקשיב לזה למטרות לימודיות. אני שומע הרבה היפ־הופ והולך מדי פעם להופעות. הלכתי לשמוע את ג'יי־זי ואת קניה כשהם היו בסיבוב הופעות. ראיתי את דרייק בהופעה. זאת המוזיקה העכשווית".

נראה לך שההיפ־הופ ישפיע כמו המוזיקה שאתה עשית ב־66' ו־67'? יש אנשים שאומרים שהרוקנרול מת, ושעבר זמנו ככוח אמנותי בהיסטוריה.

"זה לא תפקידי לקבוע אמירות כאלה. רק הזמן יקבע אם זה איכותי באותה מידה. אבל אני חושב שזה מרגש מאוד. לא הייתי רוצה להשוות ל- A Day in the Life. בעיניי, זה דומה לרגאיי, מכיוון שאני חש שמדובר במוזיקה שאני לא יכול לעשות. את זה אני משאיר לבוב מארלי, לאנשים שזאת ההוויה שלהם. אותו הדבר נכון גם לגבי היפ־הופ. היה מאוד מרגש לעבוד עם קניה, ולתרום את חלקי ל- All Day (מחייך). זה הריף הכי טוב בכל ההקלטה".

כשאתה עובד עם אמנים צעירים כמו קניה ודייב גרוהל, אתה מרגיש שאתה מאותגר כמו בתקופה שהיית בביטלס? בעיקר מול ג'ון? האם מצאת לזה תחליף כלשהו?

"לא. אני לא חושב שזה אפשרי. בנקודה מסוימת, אתה חייב להפנים שיש דברים שלא יכולים לחזור על עצמם. ג'ון ואני, אנחנו היינו ילדים שגדלו יחד, באותה סביבה עם אותן השפעות: הוא הכיר את כל התקליטים שאני הכרתי, אני הכרתי את אלה שלו. זה מישהו שאתה כותב איתו את השירים הראשונים התמימים שלכם, ואז אתם כותבים משהו שזוכה להיות מוקלט. בכל שנה שעוברת אתם משתנים יחד, קונים בגדים מגניבים יותר, כותבים שירים מגניבים יותר שיתאימו לבגדים. אנחנו היינו על אותו דרגנוע - על אותה מדרגה בדרגנוע - כל הדרך יחד. זה משהו שאי־אפשר למצוא לו תחליף - לזמן, לחברות ולקשר".

יש אנשים שאתה יכול לפנות אליהם בבקשת עצה בנוגע לשיר חדש או אלבום?

"במוזיקה לא. אני נשען על הניסיון שלי ועל המחשבה מה היה קורה אם הייתי מביא את זה לביטלס. זה המדד הטוב ביותר שלי".

ומה בנוגע לחיים בכלל?

"יש לי כמה חברים טובים מאוד. לורן מייקלס (האיש מאחורי סאטרדיי נייט לייב) ואני מאוד קרובים. אני תמיד יכול לצאת איתו לשתות משהו - והשיחות שלנו מאוד אמיתיות. יש לי קרובי משפחה, אחי ואשתי. ננסי היא אישה חזקה מאוד. אבל בתחום המוזיקה - אין לי קשר כזה כמו שהיה. זה מאוד קשה. אי־אפשר להתעלות על ג'ון. וג'ון לא יכול היה להתעלות על פול".

בתך הצעירה, ביאטריס, תחגוג יום הולדת 13 השנה. עד כמה היא מודעת להיסטוריה שלך?

"ילדים זה דבר מצחיק. 'אוקיי, אז יש לי אבא מפורסם... פיהוק...' זה לא מגיע לשום דבר מעבר לזה. אם הם באים למופע, התגובות הן בדרך כלל, 'הו, אני אוהבת את Back to the U.S.S.R', או 'איזה שיר זה? קוראים לו All My Loving, הוא נחמד בעיניי'. כשהם מתבגרים הם מתחילים להבין. כשמישהו מהחברים שלהם אומר משהו כמו, 'אני אוהב את Ram'. 'מה זה?' 'זה אלבום של אבא שלך'".

איך נראה סדר היום שלך כאבא, בתקופות שאתה לא בסיבוב הופעות?

"הילדים שלי כבר בוגרים, פרט לצעירה ביותר, וגם איתה אני מבלה רק חצי מהזמן, בהתאם להסדרי המשמורת. אני מנסה להיות מעורב לגמרי. אני קם בבוקר, מכין לה ארוחת בוקר, מסיע לבית הספר, ונמצא בקשר עם המורים כדי לוודא שהכל בסדר. אני תורם פרסים למבצעי מכירה פומבית לגיוס כספים לבית הספר, זאת פעילות אבהית לגמרי. ואז כשנגמרת התקופה הזאת, אני עולה למטוס, ומגיע לאמריקה כדי להיות כוכב רוק".

כמה קשה היה לאזן בין המוזיקה והפרסום לבין גידול משפחה עם לינדה בשנות ה־70 בחווה?

"זה היה בתקופה ההיפית. לימדנו את הילדים בבית. אני לימדתי אותם לכתוב. נהניתי מזה מאוד. כשהם הגיעו לגיל בית ספר, שכרנו להם מורים פרטיים כשיצאנו למסעי הופעות. התפקיד שלי היה ללכת לבית הספר, לבדוק את הנושאים שנלמדים שם - גיאוגרפיה, היסטוריה, מתמטיקה - ולארגן את נושא השיעורים הפרטיים בצורה ההגיונית ביותר שאפשר. הסתדרנו. לינדה ואני תמיד אמרנו, 'הדבר החשוב ביותר הוא שיהיה להם לב טוב'. ואת זה יש להם. לכולם. חוץ מזה, שהם גם מאוד חכמים".

ילדי הביטלס - הילדים שלך, שון וג'וליאן לנון, דאהני הריסון, זאק סטרקי - גדלו להיות אנשים חזקים ונבונים, עם רגליים על הקרקע ולפעמים גם עם קריירה מוזיקלית עצמאית. איך אתה מעריך את ההצלחה שלכם, חברי הלהקה הטובה ביותר בעולם, כהורים?

"הכל מתחיל בשורשים. בליברפול. באנו ממשפחות חזקות. המשפחה שלי הייתה חזקה במיוחד. הדודה של ג'ון הייתה, לדעתי, קשוחה וקפדנית מאוד, אבל במובן הטוב של המילה. רינגו היה בן יחיד, אבל אמו ואביו היו הורים נהדרים. ההתבגרות בליברפול, שהיא עיר של בני מעמד הפועלים, לא מאפשרת לך לעוף על עצמך. במשפחה שלי היו המון ילדים. תמיד היה מישהו שדחף לך תינוק לידיים. אז אני כבר הייתי רגיל לזה. ג'ון לא גדל בסביבה כזאת, אבל הוא למד מאוחר יותר. החיבור של ארבעתנו, והשורשים המשותפים - הביאו לאווירה כללית בקבוצה של רצון לעשות את זה כמו שצריך. לנהל חיי משפחה טובים. היו לנו מטרות משותפות, בחיים ובמוזיקה".

יש לך אלבום מועדף שאתה חושב שלא הובן כהלכה, או לא קיבל את הכבוד הראוי? כשהוצאת את Ram מחדש ב־2012, הוא זכה לביקורות נלהבות, אבל כשהוא יצא לראשונה ב־1971 הוא ספג מכה קשה.

"זה בדיוק האלבום שחשבתי עליו כרגע. אני לא מאפשר לעצמי להתיישב ולשקוע ברשימות מן העבר. הכי קרוב שאני מגיע לזה זה כשאני מחפש חומרים להופעה, ומעלה שירים מן העבר".

אתה נמצא בנקודת תפר נדירה - מבוגר מספיק כדי לראות עבודות שלך סופגות ביקורת, ואז מקבלות שבחים עשרות שנים מאוחר יותר.

"אני מוציא אלבומים, וכמו טיפש אני מקשיב למה שאנשים אומרים עליהם. מבקר המוזיקה של הניו־יורק טיימס קרע את 'סרג'נט פפר' כשהאלבום יצא. הדבר הנורא בכל העניין הוא שהביקורת מרחיקה אותך מהחומרים שלך. היא מעוררת בך חוסר ביטחון וספק ביכולות שלך, למרות שכבר הצלחת להתגבר עליהם מספיק כדי לכתוב את השיר. אתה נשאר עם הריח של המוזיקה - ניחוח של משהו שהוא לא ממש טוב - וזה מה שמתקבע בך.

"אבל אז מגיעה הישועה. לפני זמן לא רב אחד האחיינים שלי, ג'יי, אמר ש־Ram הוא האלבום האהוב עליו בכל הזמנים. ואני חשבתי שהוא כבר עבר מן העולם, שוכב על ערימת זבל מסריחה. כשחזרתי והקשבתי לו שוב, המחשבה שעברה לי בראש הייתה 'וואו, אני מבין מה עשיתי שם'".

התאכזבת כשהסינגל האחרון שלך - Hope for the Future - לא היה להיט?

"כן. חשבתי שהוא ממש יצליח. זה לא קרה".

מצאת שאתה משנה את ההגדרות שלך לגבי מה צריך להיות בשיר כדי שיהפוך ללהיט, לעומת מה שידעת ב־1966?

"הפסקתי לנסות להבין את זה. זה בלתי אפשרי. ב־Pure קיבלתי טלפון שבו הודיעו לי שהוא במקום שלישי. 'וואו, זה ממש מגניב. כמה עותקים נמכרו?' '15,000'. ואני חושב בלב, 'זאת פשוט בדיחה. 15,000 ביום היה נחשב פעם ממש מעט'. אנחנו חיים עכשיו בעולם חדש. מציאות שונה של מכירת אלבומים, אלא אם כן אתה ריהאנה או ביונסה.

"אני אוציא את האלבום הבא שלי בלי לחשוב שאני עומד למכור המון עותקים. אוציא אותו כי יש לי שירים שאני אוהב. ואני עושה את העבודה הכי טובה שאני יכול. הסצנה השתנתה, אבל זה לא מפריע לי, כי זכיתי ליהנות מהתקופות הטובות ביותר - מכירות של 100 אלף ביום של משהו כמו Mull of Kintyre. היום אני לא מרגיש את ההנאה הזאת של פעם, ואני לא היחיד. כל בני דורי, שעדיין מגניבים למדי, לא זוכים לחוש את ההנאה הזאת של פעם, כי החיים ממשיכים להתקדם ולזרום. ואתה יודע מה? זכינו ליהנות מזה פעם. וזה היה נפלא".