yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 13.09.2016
    חולית
    זכייה ענקית בפסטיבל סאנדנס, מועמדות לֿ–12 פרסי אופיר, דיבור על חמישייה סופית באוסקר, מכירה לנטפליקס. עילית זקצר עשתה את 'סופת חול', סרט מטלטל על נשים בדואיות אמיצות. עכשיו נותר לה רק להגשים את החלום של אמא ולהתחתן עם מישהו מהעדה
    יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

    עילית זקצר היא סיפור סינדרלה אמיתי. במאית צעירה, שמתגלגלת לקולנוע די במקרה, אחרי מסלול חיים שהוליך אותה למדעים מדויקים. והיא הולכת ועושה בשקדנות, במשך שנים ארוכות, סרט דרמה צנוע על נשים בדואיות בכפר לא מוכר.

     

    ופתאום זה קורה. 'סופת חול', סרט הביכורים הצנוע שלה, הופך ללהיט פסטיבלים ברחבי העולם, מרגש צופים בהודו ובדרום־קוריאה, בקנדה ובצ'כיה. גורף בין היתר את הפרס הגדול של פסטיבל סאנדנס, ומסומן חזק כסרט הישראלי שסוף־סוף יביא לנו את האוסקר. וכל זה, מדירת חדר שכורה בתל־אביב. עדיין.

     

    הרעיון ל'סופת חול' והקשר לחברה הבדואית מתחיל בכלל מאמא שלה. כתחביב החלה האם לצלם במועדוניות של נשים בדואיות. "היא נכנסה לכפרים לא מוכרים באזור המשולש, דימונה, באר־שבע וקצת ערד, והתחברה למשפחות. חיבור עמוק. פול טיים ג'וב בהיי־טק - ושם. עד שזה הגיע למצב שבו אם רצינו לראות את אמא שלי, זה היה שם", צוחקת עילית, "תקופה שהיינו מוזמנים כל חג וכל סופשבוע, ונשים שביקשו שהיא תצלם את החתונה שלהן, וילדים שקוראים לה עד היום 'סבתא'. ומהרגע שרכשת את האמון, הכל נפתח בפנייך. חברות אמת. ואנשים שאומרים, 'איזה מזל שאלוהים הפגיש אותנו יחד'".

     

    רגע אחד בחתונה בדואית כזו הפך לסיפור של 'סופת חול'. "זו הייתה צעירה בדואית שיצאה לאוניברסיטה, מחוץ לשבט, ופגשה שם חבר. כמעט לכל הבחורות שיצאו לאוניברסיטה היה סיפור כזה", מספרת זקצר. "המשפחה מגלה את זה, היא לא יכולה להמשיך ללכת שם ולראות אותו, ולכן מהר־מהר מחתנים אותה עם מישהו אחר. והבחורה פשוט נקרעה, בין המשפחה לאהבה. עד שהיא החליטה לבסוף שהיא לא יכולה לוותר על המשפחה שלה והתחתנה עם הבחור שסידרו לה.

     

    "ובחתונה שלה היה רגע אחד, מלא רגשות. ראיתי אותה נכנסת לחדר השינה, בפעם הראשונה. רגע לפני שהיא פוגשת את הבעל שלה, בפעם הראשונה. ואנחנו שומעים את התהלוכה של הגברים שמביאה אותו, וכל הכפר זיקוקים וצעקות. והכלה הולכת ונמוגה, מתכווצת, נעלמת - אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר. ואז היא הסתובבה אלינו ואמרה, 'לבת שלי זה לא יקרה'".

     

     

    * * *

     

    מהרגע הזה נולד הסרט. זאת אומרת, בסקאלה של זקצר: עשר שנים עד שהוא היה מוכן. בדרך היו הלימודים, ומעבר מהפקה לבימוי, ועוד תואר, וסרט קצר אחד שקיבל שבחים, ועוד סרט קצר על החברה הבדואית, 'תסנים', שפרט לסיבובים בעולם היה גם נייר הלקמוס שלה. "בדואים ראו אותו, היו גאים בו, והבנתי שאני במקום הנכון. אפשר לקרוא לזה פיילוט", היא צוחקת. את התסריט ל'סופת חול' כתבה במשך ארבע שנים וחצי, סרט קטן, מי־יראה־אותו לכאורה.

     

    אבל מי שרואה לא ישכח. עלילת הסרט כובשת בפשטותה. כפר בדואי בלתי מוכר בנגב. ג'לילה, האם, נאלצת לקבל כלה שנייה שבעלה סולימאן נושא לאישה: מסורת מצד אחד, והעלבון הנורא ביותר, בוודאי לאישה מבוגרת, אל מול הצעירה ממנה בעשרות שנים. במקביל, הבת לילה, שיוצאת ללימודים באוניברסיטה, מתאהבת שם בבחור משבט אחר, מעשה שלא ייעשה. העולם המודרני מפרק את המשפחה: האוטובוס שלוקח את הבת לשם, והטלפון הסלולרי שמסגיר את הסוד הרומנטי. על רקע הדלות הקיומית המחפירה, נאלץ האב (היתאם עומרי הנוגע ללב) להגן על "הכבוד" שלו, של המשפחה, של השבט, מול שתי נשים חזקות (למיס עמאר ורובא בלאל־עספור בהופעות עוצרות נשימה).

     

    הסרט נעשה לאחר תקופה ממושכת שבה למדה זקצר את החברה הבדואית ואת אורחותיה, כולל לימוד השפה, ובעזרתם הנלהבת של תושבים מקומיים מארבעה כפרים שונים, שבהם צולם. "והדבר העיקרי שלמדתי הוא שהחברה הבדואית היא אזרחים כמוני כמוך, שחיים במחשבה מעט אחרת. זו חברה נורא־נורא משפחתית. משפחה היא הכל. אתה קודם כל שומר על המשפחה - אבל לא רק עבורה, אלא גם עבורך. אנשים לא יכולים לדמיין את עצמם בלעדיה. זה נותן להם ביטחון", היא אומרת.

     

    הישראלי הממוצע שומע על בדואים בהקשר של נקמת דם, רצח על כבוד המשפחה, ואולי גניבת בקר, לא?

     

    "זה קיים, אבל אני לא נתקלתי בזה בחיים. תמיד שואלים אותי על התסריט ואומרים, 'למה אין פה אלימות?' והתשובה שלי, אני לא עושה סרטים על סטיגמות, אלא על מה שראיתי".

     

    ואין אימה שקופה שמרחפת שם מעל? עולם הגברים הדכאני, שצופה כל הזמן?

     

    "לא הרגשתי בזה לרגע. החיים שם הם שלווה. קיבוץ. ילדים בני שנתיים מתרוצצים לסבתא, חוזרים חופשי, אף אחד לא יודע וזה בסדר, והכל בטוח, ומשפחה שבה כולם דואגים לכולם. אתה קם בבוקר, שומע ציפורים ועיזים, חיים רגועים והתייחסות עדינה. עבורי זה נופש מהעיר הגדולה".

     

    באיזה הקשר נמצאת שם ישראל? מודרנה מול שבט, או יחסי יהודים־ערבים?

     

    "מדינת ישראל לא נוכחת בכפר, מעבר לעובדה שמציאות של חיים בישראל היא הגורם לזה שאין להם מים ואין להם חשמל ושהכפר ייראה כמו שייראה".

     

    לא פשוט.

     

    "אבל בשנים האחרונות יש תהליך של שינוי, של מעבר. יש זווית אופטימית. הרבה בחורות צעירות אומרות היום לבעלים שלהן, 'בחיים לא תהיה לך אישה שנייה'. ומצד שני, שיעור הנשים השניות בסטטיסטיקה עולה. על פי המחקרים, בגלל שהפשיטו מהגברים הרבה מאוד מהשליטה שהייתה להם בשבט, בעקבות המדיניות הישראלית - מה שנשאר להם הוא הנשים. ויש גם השערה שבגלל שאישה שהולכת ללמוד לא מתחתנת כבר בגיל 18, נותר לה להיות אישה שנייה ולהסתפק בזה".

     

    מה מקום הגבר? לכאורה הוא חזק, בעל הבית, על פיו יישק דבר. בעצם, אומלל.

     

    "הגבר אבוד יותר מכולם. והוא לא הרע. הייתה לי הקרנה של הסרט לעובדים של 'פיקסאר'. והשאלה הראשונה שנשאלתי שם היא, איפה הנבל? ועניתי, אני לא מאמינה בנבלים. המציאות שם היא הנבל, וכולם תלויים בה, כולל האבא. הוא הדמות הכי טראגית. הוא תפס מעצמו כמי שמסוגל, איש משפחה טוב, נותן לאישה ולילדות מה שהוא יכול. ורגע אחרי רגע הכל נעלם אל מול עיניו. הוא רואה כמה הוא לא יכול. ואין לו איך להתמודד עם זה".

     

     

    * * *

     

    זקצר נולדה בנתניה ב־1980, גדלה בהרצליה ואחר כך ברעננה, בת בכורה לעוד בת. אבא שלה נולד בקיבוץ אשדות יעקב איחוד, בן למשפחה ותיקה ממקימי קיבוץ גשר. נשים חזקות ומעוררות השראה נמצאות בדי־אן־איי שלה. הורי אמה עלו ארצה אחרי השואה על ה'אקסודוס' המפורסמת. את סבתה, זהבה קומפיאנסקי, הספיקה לתעד על הימים הנוראיים ההם, בטרם זו הלכה לעולמה. הצבא חשף אותה לעולם חלש יותר, ששבה את ליבה. זקצר, עם החיוך התמידי, המבויש, הפכה למ"כית של חיילי מקא"ם, "נוער רפול" בלשון העם. "והם קראו לי 'המומינית', כי לא הפסקתי לחייך", היא מסמיקה.

     

    "זקצר", אגב, זה "השישי" ביידיש. "למרות שבגרמניה אמרו לי עכשיו שזה 'הזוכה בלוטו', וזה נשמע לי יותר", היא צוחקת. בלוטו שלה, לפחות ביקורתית, היא זכתה מהרגע שבו סיימה את הסרט, תחת השם הזמני 'סופת חול' שנותר קבוע. הזמזום החל עוד בפסטיבל לוקרנו, שאליו הגישה ראף־קאטים בלבד, משם יצאה לטור עולמי מתפעם. "מינואר האחרון אני על מזוודה ברחבי העולם", היא מספרת, "למשל עכשיו, באוקטובר: שלושה ימים צרפת, שלושה ימים הודו, שלושה ימים אוקראינה, שלושה ימים אל־איי, יום פילדלפיה, חמישה ימים יוון, חזרה לצרפת לארבעה ימים. וזה לא נגמר".

     

    שיאו של המסע, בינתיים, היה כאמור זכייתה הסנסציונית של זקצר עם 'סופת חול' בפרס חבר השופטים בתחרות הבינלאומית של פסטיבל סאנדנס. הכי סינדרלה שאפשר. "כל המשלחת כבר חזרה הביתה. מודיעים על הזכייה, ואני לא מעכלת. כל מה שיצא לי מהפה זה, 'או גוד, איים סו נרבס'", היא צוחקת. "ובכלל הגעתי הכי קז'ואל, ג'ינס וסוודר".

     

    מצפים ממך להביא לנו אוסקר היסטורי.

     

    "חכה, חכה אתה, קודם כל צריך את פרס אופיר. נכון, יש שמועות על 'סופת חול' כמתאים לאוסקר מאז סאנדנס, הדיבור קיים כבר הרבה זמן. אני רק לא מרשה לעצמי רגשית להיות ברגע הזה לפני שזה קורה. שנייה, לא זכיתי באופיר! וזה כל־כך גדול שאני לא יכולה לדמיין את זה עדיין. אבל כן, יש כתבות, אני בתחזית לחמישייה הסופית לאוסקר. וכמה מופרך שאני אומרת את המשפט הזה!"

     

    לא רק סאנדנס ופסטיבלים, הסרט כבר נרכש להפצה ברחבי ארה"ב, והבינגו הגדול - על ידי רשת נטפליקס. "כן, ללא ספק נפתחו דלתות בפניי", היא אומרת, "אבל אני ישראלית, החברים והמשפחה שלי פה. לא רואה את עצמי עוזבת כרגע. אם תהיה סיבה אז כן, אבל לתקופה". כרגע היא כבר עובדת על הסרט הבא, המבוסס על חייה של תמרה קלינגון, אודות "דור 1.5 הרוסי, הדור הצעיר כאן שלא כל כך מצא את עצמו מבחינת שייכות".

     

    והיא עדיין מתגוררת בדירה שכורה תל־אביבית. "40 מטר מרובע. ומשלמת אלפי שקלים מופקעים בחודש", היא צוחקת.

     

    מה, נטפליקס, הקרנות באמריקה, זכייה בסאנדנס – לא תראי מזה כסף?

     

    "בוא לא נדבר על כסף".

     

    וכמו סינדרלה - סליחה על הדימוי השוביניסטי - היא לא מסתירה את רצונה בנסיך. עבור 'סופת חול', והשנים שקדמו לו, היא מודה, הקריבה את כל חייה האישיים. סינגל מבוקשת שאין לה זמן לצאת? "משהו כזה", היא מודה במבוכה גלויה, "כל הזמן זה היה, 'אחרי הסרט, אחרי הסרט' ו'עוד מעט זה יסתיים'. אז אני פשוט צריכה לשנות סדר עדיפויות עכשיו. אני רוצה זוגיות, בית, משפחה. אני מאוד גאה בסרט והשקעתי בו כל מה שיכולתי. אבל אני רוצה יותר. יותר מדירת חדר בתל־אביב עם כלבה".

     

    אולי תירשמי לאתרים כאלה ותכתבי באינפו: זוכת הפרס הגדול בפסטיבל סאנדנס.

     

    "רעיון מעולה! רק מי יאמין לי?" היא צוחקת. "תשמע, החלום של אמא שלי זה לעבור לגור בנגב. ומבחינתה זה כבר סגור: היא תחתן אותי עם בדואי. ויש לה גם את השמלה שאני אלבש".

     

    אם תביאי את האוסקר אפילו תהיי האישה הראשונה!

     

    "אתה צוחק עליי? בגיל שלי אני אהיה אישה שלישית!"

     

     


    פרסום ראשון: 13.09.16 , 10:55
    yed660100