אני לא יודעת איך לראיין סופרים. תמיד ראיינתי רק אישים מהעולם הערבי. תגידי לי את, איך עושים את זה?
"זה יהיה בדיוק כמו בעולם הערבי: הרבה קפה שחור וגינונים, ובסופו של דבר – אף מילה אמת".
לי הם אומרים תמיד את האמת.
"זה מה שאת חושבת".
"על גופתי המתה", ספרה החדש של אחותי, מירב הלפרין, שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים, מתאר בצורה מצחיקה עד דמעות את מה שעובר על זוג גרוש כשפורצת מלחמה מול חמאס בעזה, והבן שלהם משרת בה כטנקיסט. החרדה לגורלו של הבן גורמת להם להסתבך בשקר מול הצבא ולצאת למסע אבסורדי כדי לחלץ את הילד מהמלחמה. מאותו רגע, הכל קורה להם וכמובן הם נכשלים לאורך כל הדרך.
"זה לא ספר על מבצע 'צוק איתן'", מכריזה אחותי בנחרצות שהייתה גורמת לאמא שלנו להרים גבה. "לפניו היו שני מבצעים דומים – 'עופרת יצוקה' ו'עמוד ענן', שנראו בדיוק אותו דבר וחוץ מכמה גנרלים ופרשנים צבאיים, אף אחד לא מבין אותם ואיש לא מבדיל ביניהם. המלחמה שמתרחשת בספר היא שילוב של כולם. אבל היא רק הרקע. הספר עוסק בזוגיות, בהורות וביחסים בין גברים לנשים".
את כותבת הרבה על זוגיות ומערכות יחסים, אבל את לא התחתנת. אני אשאל אותך בטון המזועזע של אמא שלנו: למה?
"כי לא הרגשתי שזה מתאים לי באופן אישי. אני לא הולכת עם דגל נגד נישואים. למי שזה מתאים, כדאי מאוד להתחתן. עובדה שלך זה הצליח".
לא התחתנת, אבל יש לך ילד.
"כן. תמיד ידעתי שארצה להיות אמא. בחרתי להיות אם חד־הורית, וכמו בקלישאות – זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".
הבן שלך יתגייס בעוד שנה לצבא. הספר עוסק בחרדות של הורים שהבן שלהם משרת בצבא. עכשיו תגידי שאין קשר בין הדברים?
"אני דווקא לא טיפוס חרדתי ולא חוששת מהצבא. למרות שהבן שלי הוא בן יחיד, אם הוא ירצה להיות קרבי, לא אמנע ממנו. בעידן שאנחנו חיים בו, כל לובש מדים הוא בלאו הכי מטרה פוטנציאלית. לא בהכרח הוא יהיה בטוח יותר כג'ובניק מאשר כחייל בגולני או בגבעתי".
איך הוא מתייחס להצלחה של אמא שלו כסופרת?
"כמו כל נער בן 17 וחצי. מצד אחד שמח, מצד שני מתפדח. כמובן, הוא לא קרא אף אחד מהספרים, וגם אין לו שום כוונה לקרוא. כשספרי הראשון יצא, הוא רצה לפרגן לי והעלה תמונה של הספר לפייסבוק. מתחת לתמונה הוא כתב: 'אני אף פעם לא בוכה בספרים, אבל בספר הזה בכיתי כמה פעמים'. הוא חשב שספר טוב הוא ספר שבוכים בו ורצה לעזור לי. הוא לא קורא ספרים בכלל. הספר האחרון שהוא קרא היה 'הידד, אני קורא'".
"בעלי לא בבית", ספרה הראשון של מירב, הפך לרב־מכר חודש לאחר שיצא לאור. הוא עבר מפה לאוזן במהירות עצומה, מהדורה רדפה מהדורה, ובתום שנה זכה הספר בפרס סטימצקי לספר הביכורים הנמכר ביותר בשנת 2015. יחד עם מירב היו על הבמה בטקס של סטימצקי דויד גרוסמן, פרופ' יובל נח הררי ועירית לינור, שזכו בפרסים על ספריהם. אני זוכרת שבאותו מעמד חשבתי כמה חבל שההורים שלנו כבר לא איתנו.
המדינה מעל הכל
מירב ואני גדלנו בחיפה הסוציאליסטית של שנות ה־60 וה־70, במשפחה מאוד ציונית, פטריוטית, שהדת שלה הייתה מדינת ישראל. אמא הייתה ילידת הארץ ואבא הגיע לארץ כנער מפולין. שניהם הרגישו שהקימו את מדינת ישראל במו ידיהם ולכן הם מחויבים אליה. המדינה הייתה מעל לכל. כל דבר שקרה השפיע מיד על האווירה בבית, לטוב או לרע. הציבורי והפרטי היו מקשה אחת ושתינו ידענו שאם יש אירוע ביטחוני בצפון או בדרום, הבית נכנס לכוננות. ההורים נצמדים לרדיו ומחליפים ביניהם מבטים מודאגים. שתינו ירשנו את התכונה הזו במלואה: כשקורה משהו בארץ, אנחנו מול הגל הפתוח בטלוויזיה ובאינטרנט ומעדכנות אחת את השנייה בהתפתחויות. שתינו, אגב, משוכנעות שכולם נוהגים כך.
"את יודעת שבגיל שבע אמא העירה אותי בלילה כדי לבשר לי בהתרגשות אדירה שנאצר, נשיא מצרים, מת", נזכרת מירב. "כשאני חושבת על זה היום, זה נראה לי מטורף לגמרי. מי צריך למות כדי שאני אעיר את הבן שלי?"
אני?
"גם לא. אני אחכה שהוא יתעורר טבעי".
זו הסיבה שהחלטת לכתוב ספר שהעלילה שלו מתרחשת על רקע מלחמה?
"גם, אבל את ההשראה קיבלתי דווקא ממבצע 'עופרת יצוקה', שבמהלכו הייתי צריכה להחזיק בחיים זוג חברים קרובים, שהבן שלהם השתתף במלחמה והם ירדו מהפסים מרוב דאגה. ראיתי מה עובר עליהם על בסיס יומיומי והייתי שותפה קרובה לעומק החרדות והפחדים. זו הייתה סיטואציה איומה; כולנו דואגים לילדים שלנו, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי הורים שדואגים לחייו של הבן שלהם במובן הבסיסי של המילה. רוב הזמן ניסיתי למכור להם סיפורים ובדיות על המלחמה כדי שלא ידאגו כל כך. אולי זה קצת הקל, אבל עוצמת החוויה הייתה כל כך משמעותית, שידעתי שאני חייבת לעשות איתה משהו".
לאורך כל הקריאה שאלתי את עצמי איך מלבד "אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן, לא נכתבו ספרים על הנושא הזה, המשותף כמעט לכל בית בישראל.
"כי אנחנו חיים בהדחקה. כולנו. כנראה אין דרך אחרת לעבור את זה. לכן אנחנו גם עושים לילדים שלנו מסיבות גיוס. תחשבי על זה רגע: מה יש לחגוג פה בדיוק? הרי התגובה הנורמלית לגיוס של בן לצבא היא למרוט את השערות ולפרוץ בבכי, לא לעשות מסיבה. הוא הולך לשלוש שנים של סכנת חיים. אולי הוא ייהרג, אולי ייפצע, אולי ייפול בשבי. אז יאללה, בואו נעשה מסיבה. מה זה אם לא הדחקה? אני לא נגד השירות הצבאי, אבל אני לא מבינה את הסיבה למסיבה".
ועל כל זה את כותבת בהומור?
"אני לא יודעת לכתוב אחרת. זו הדרך שלי להתבטא".
על כל דבר אפשר לצחוק?
"לא. רק על דברים שליליים או על אנשים שליליים. מלחמה היא לא דבר חיובי. מרוב שהיא נוכחת בחיינו גם כשהיא לא פעילה, כבר התרגלנו לחיות איתה כל הזמן. אני שומעת אנשים שואלים את עצמם: 'רגע, מתי עברנו לרמת־גן, אחרי לבנון הראשונה או השנייה?' אנחנו גם מכירים מקומות לפי פיגועים; 'איפה זה גן הבוסתן? נו, ליד איפה שהיה הפיגוע בטרמפיאדה'. כבר מאה שנה שהחיים שלנו מתנהלים בין מלחמה למלחמה, עד שהצבא בעצמו המציא שם לתקופות הביניים: מב"מ, ראשי תיבות של 'מערכה שבין המלחמות'. עכשיו למשל אנחנו במב"מ. אנחנו ממשיכים לעבוד, לגדל ילדים, להתחתן, לבלות, עד שהמב"מ נגמר ואז אנחנו נכנסים לשבועיים־שלושה למרחב המוגן או למקלט, וממשיכים הלאה. זו מציאות מטורפת לגמרי. אני לא יודעת אם אפשר לשנות אותה, אבל אפשר לצחוק עליה. בדיוק כמו שאפשר להתאהב במהלכה".
לגיבורה של שני הספרים שלך יש כל הנתונים להצליח עם גברים, ובכל זאת היא נכשלת סדרתית. היא מתאהבת, מפתחת ציפיות, נכנסת לקשר – ותמיד זה נגמר במפח נפש.
"בדיוק כמו המלחמות שלנו. יש לנו כל הנתונים לנצח, ותמיד זה נגמר במפח נפש. כנראה לשתי החזיתות האלה נכנסים עם ציפיות מאוד גבוהות ומגלים בסופו של דבר שקשה להצליח".
מי משתינו דומה יותר לגיבורת הספרים שלך?
"הגיבורה רחוקה מאוד משתינו. יש לה דם קר ויכולת שליטה עצמית, שתי תכונות שלא בורכנו בהן. אבל היא גם יודעת לצחוק על עצמה ולהיות ביקורתית כלפי עצמה, ואת התכונה הזו אולי כן לקחתי מהתכונות שלי ושלך".
למה בחרת דווקא בגיבורה בעלת דם קר ויכולת שליטה עצמית?
"הייתי העורכת של 'בטאון חיל האויר' במשך יותר מעשור. יצא לי להכיר במסגרת העבודה לא מעט ממפקדי החיל. ראיתי אותם במצבי מתח ולחץ איומים, מהסוג שבו חיי אדם מוטלים על כתפיהם. רוב בני האדם לא היו מצליחים לתפקד במצבים כאלה, בטח לא בקור רוח ובטח לא לאורך שנים. תמיד שאלתי את עצמי מה הן התכונות שמאפשרות לאנשים האלה לתפקד. נדמה לי שהתשובה היא יושרה נדירה ויכולת שליטה עצמית נדירה. למעט אנשים בעולם יש מינון גבוה של התכונות האלה".
אבל בספר אין זכר לכל התיאור האידיאלי הזה. יש שם רק את הברדק והטמטום הצבאי.
"כי הספר מתאר את המציאות הצבאית המוכרת, לא את מה שמתרחש בבור כשמטוסינו תוקפים בעומק האויב".
אני מוזכרת בספר?
"ברור שלא".
גם בספר הקודם לא הוזכרתי. אני לא יודעת אם לשמוח או להיעלב.
"מה אכפת לך? הרי לא יתרגמו את הספר הזה לערבית".
אמא מוזכרת באחד הספרים?
"גם לא".
בית בלי צחוק
הבית שגדלנו בו לא היה בית עליז ומלא שמחת חיים כמו הספרים שמירב כותבת. לעיתים נדירות היו בו צחוק או הומור. שתינו הנינות של הרב הראשי של חיפה, הרב ברוך מרכוס, אבל גדלנו והתחנכנו כחילוניות. עמוד השדרה של המשפחה לא היה הדת, אלא השכול. דוד שלנו, אח של אמא, בועז עמיקם, נהרג בקרב המיתולוגי על נבי יושע במלחמת השחרור. לא הכרנו אותו, אבל התחנכנו על המיתוס שלו. הוא היה חובש בחטיבת יפתח ונהרג כשלא הסכים לנטוש את הפצוע שטיפל בו. המוות שלו היה החוויה המעצבת של ילדותנו וסימן ההיכר של המשפחה כולה. סבא שלנו, אבא שלו, לא עמד בצער ושם קץ לחייו. שנים אחדות לאחר מכן נולד לנו אח, שנפטר ממחלה בגיל צעיר. אמא שלנו נאלצה לחיות עם הטרגדיות שפקדו אותה בזו אחר זו: אח, אבא ובן, שאיבדה בנסיבות טרגיות בזה אחר זה. הבית היה מקום שהולכים בו על קצות האצבעות.
בחרנו במסלול חיים לא שגרתי. אני הייתי הכתבת הראשונה לענייני ערבים. את היית החיילת הראשונה ששירתה ככתבת צבאית. איך את מסבירה את זה? לא חינכו אותנו להיות נשים עצמאיות או פורצות דרך.
"אני חושבת שדווקא בגלל זה. גדלנו עם אמא עקרת בית, בתקופה ובסביבה שנשים כמעט לא עבדו, אלא ישבו בבית וגידלו את הילדים. אני מתארת לעצמי שבדיוק כמוני, גם את הרגשת את התסכול הגדול ואת המרירות של אותן נשים. הן היו מוכשרות, משכילות ומסוגלות לעשות הרבה דברים, אבל נאלצו להישאר בבית ולהכין שניצלים כי זו הייתה רוח התקופה".
אנחנו בוגרות אותו בית ספר, הריאלי בחיפה. הייתי תלמידה איומה. אבא היה מבלה בבית הספר יותר ממני. את היית תלמידה טובה, לא?
"יותר ממך זה בטוח, אבל גם אצלי אבא היה מוזעק הרבה לבית הספר. רק בי"ב תפסתי את עצמי בידיים והתחלתי להתאמץ. יש לי בגרות מעולה, בניגוד אלייך. את גם למדת במגמה המזרחית, ככה קראו לה אז, וההורים התביישו בזה".
הדודה הנערצת
מירב היא הדודה האהובה והנערצת של הילדים שלי. כשהם נולדו, היא עוד הייתה תלמידת בית ספר. כשהתחתנתי, היא הייתה בכיתה ג'.
את זוכרת שבכית כל החתונה שלי?
"בטח. אף אחד לא הסביר לי מה זו חתונה והייתי בטוחה שאת הולכת להיעלם ושלא אראה אותך יותר אף פעם".
כמו אחרי חתונה בתימן או בסעודיה, כשהכלה מקבלת מעמד של משרתת.
"תראי כמה מרחב האסוציאציות שלך מצומצם. את זוכרת שבילינו את ירח הדבש ביחד?"
לא. תזכירי לי.
"ההורים שלנו נסעו לחו"ל לנוח מהחתונה שלך והשאירו אותי איתך ועם בעלך הטרי בדירה השכורה שלכם בירושלים. עבדת אז בטלוויזיה ברוממה ולקחת אותי איתך כל יום לעבודה".
אוי, המעלית. עכשיו אני נזכרת.
"בדיוק. המעלית ברשות השידור הייתה המעלית הראשונה שראיתי בחיי. לא יצאתי ממנה במשך שבועיים. כל היום נסעתי בה למעלה ולמטה. באחת הנסיעות פגשתי את חיים יבין וביקשתי ממנו חתימה. עד היום, גם אם יעירו אותי באמצע הלילה, אני אדע לצטט את מה שכתב לי. "למירב, שלום רב, אותך אוהב, חיים יבין". הייתי אז בת שמונה, זה לגיטימי".
למה לא הסכמת כל השנים לנסוע איתי למצרים?
"פחדתי. אני לא יכולה לנסוע למקומות שאני לא מרגישה בהם ביטחון מוחלט. וגם הבטחתי להורים שאני לא אסע למדינות ערביות. הם השביעו אותי שבניגוד אלייך, לא אסכן את עצמי".
אבל לירדן נסעת. כשהיית העורכת הראשית של "בטאון חיל האויר" נסעת לראיין את מפקד חיל האוויר הירדני.
"רק בגללך. סידרת לי את ההזדמנות הזו ולא יכולתי להחמיץ אותה. זו הייתה חוויה אדירה. נסעתי לירדן מיד אחרי שנחתם הסכם השלום ונכנסתי ברגליים כושלות מרוב התרגשות לתוך מטה חיל האוויר הירדני. לא אשכח את החוויה הזו לעולם. מפקד חיל האוויר הירדני באותה תקופה היה אדם מבריק, מלא חוש הומור, שדיבר בפתיחות ובפיכחון שהפתיעו והרשימו אותי. הוא בעצמו היה נרעש מהמעמד. אני זוכרת שהוא אמר בהפתעה עצומה: 'מי היה מאמין שכתבים של ביטאון חיל האוויר הישראלי יישבו אצלי במשרד'".
התפוצצתי מצחוק כשקראתי את התיאור שלך של מה שקורה בשגרירות הפולנית, כשהגרוש של הגיבורה מנסה לסדר לילדים שלהם דרכון פולני.
"אני לא יכולה להבין את האנשים שרוצים דרכון פולני, לעצמם או לילדים שלהם. אבא כל כך שנא את פולין. הוא היה מתפוצץ מזעם אם היה יודע על התופעה הזו. הוא היה מעדיף דרכון של דאעש ולא דרכון של פולין. פולין הייתה בעיניו המקום הבזוי והאנטישמי ביותר בעולם. הוא היה אלרגי לשפה הפולנית ולמנטליות הפולנית. זה לא קשור לשואה. המשפחה שלו עלתה לארץ הרבה לפני מלחמת העולם השנייה. הם רצו להתחבר למנטליות הצברית ולהיות שותפים לרעיון הציוני. הם לא רצו להקים כאן מובלעת פולנית".
יש בספר תיאור משעשע של מה שקורה בגבעת התצפית ליד שדרות. אנשים מגיעים לשם בהמוניהם כדי לצפות במלחמה בשידור חי. אני יודעת שגם את היית בגבעה הזאת, ועוד לקחת את הבן שלך איתך, בחוסר אחריות מזעזע.
"כן, נסעתי לשם מתוך סקרנות. רציתי לראות את התופעה הזו של משפחות שלמות – ילדים, הורים וסבתא – שמגיעים לגבעה הזאת עם משקפות, מצלמות וצידניות מלאות אוכל ומבלים יום מול המלחמה. נסעתי עם הבן שלי ועם עוד זוג חברים והילדים שלהם, ובדיוק כמו כל עם ישראל עמדנו על הגבעה מול עזה וצפינו בטילים ששוגרו לעבר יישובי הדרום, בטנקים ובמטוסים שלנו שהפציצו את עזה, וחשבנו שאנחנו חולמים. ברור שבסיטואציה כזו מתעוררים הרבה רגשות ונוצר הווי מקומי. ברגע מסוים נשמעה אזעקה וראינו מכיוון עזה שלושה שובלים של טילי גראד ששוגרו לעבר באר־שבע. שניות לאחר כן הגיע מטוס קרב שלנו, בטיסה נמוכה ומחרישת אוזניים, ושיגר טיל לעבר הנקודה שממנה נורו הגראדים. כולנו עמדנו שם נרעשים ופעורי פה. חיבקתי את כתפיו של הבן שלי, שהיה אז בן עשר, ואמרתי לו: 'תראה איזו מדינה נהדרת יש לנו. באיזו עוד מדינה בעולם אמא יכולה להראות לבן שלה דבר כזה?' אפשר להזדעזע מהסיפור הזה ואפשר לראות את הזווית האבסורדית שלו. אני לא מאלה שמזדעזעים. זו המציאות כאן, לא אני קבעתי אותה, ואני מעדיפה להביט בה בעיניים ולא לברוח ממנה או להכחיש אותה". •
