בשבת האחרונה יצא מוריס כהן, כהרגלו, לבית הכנסת הקבוע ביד־אליהו שבו הוא מתפלל, עם טלפון סלולרי במצב רטט בכיס המכנסיים. המכשיר שהוא מקפיד בדרך כלל לכבות ביום שישי, עם הדלקת הנרות, נותר זמין הפעם, למקרה שאשתו, רותם זיסמן־כהן, תיתקף בצירי לידה. "קיבלתי היתר מהרב", הוא מסביר. "נכנסנו לתשיעי".
להפתעתו, יותר מדי גברים נעצו בו מבטים במהלך התפילה ומאחורי גבו גם שמע לחשושים בנוסח "מה זה השוטר המאנייק? מה, הוא מהקבועים?"
מתחת לטלית, זיהו המתפללים מיד את דן דה לנגה, הדמות העסיסית שהוא מגלם בדרמת המתח "עקרון ההחלפה" (ימי חמישי, 22:15, ב־HOT3 וחינם ב־HOT VOD), שביים עודד דוידוף ושבה הוא משחק לצד ליאור אשכנזי וליאת הר לב. "הוא השוטר הכי חרא והכי סקסיסטי",
מעיד כהן על הדמות שהוא מגלם, "ועם זאת, הוא הבן אדם הכי רגיש. המרכיבים שקיימים באופי שלו – קיימים גם בי. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לתת להם דרור ולאפשר להם לצאת. את יודעת שאני עומד לקבל תעודת שוטר בקרוב?"
אתה רציני?
"לא", הוא מגחך, "אבל לדעתי מגיע לי. שיחקתי שוטר גם בסדרות 'בתולות', 'אחת אפס אפס' ו'כפולים', ודה לנגה הוא הקינוח, הוא מורכב מכל השוטרים השונים והמשונים שצברתי".
הרבה ניסיון, בגרות ובשלות מציג כהן בסדרה המדוברת, שמציבה אותו סוף־סוף במרכז העניינים, כיאה למי שלפני חצי שנה צלח בשלום את יום הולדתו ה־40. "ידעתי שלא יהיה לי שום משבר", הוא אומר. "בקבלה, 40 הוא גיל הבינה. בעבר, רק בני 40 הורשו להתחיל ללמוד את ספר הזוהר, ולי באופן אישי אין על מה להתלונן. הגיל הזה מביא לי ברכה".
בדרך כבר מחכות לו העונות השניות של הסדרות "בתולות" ו"כפולים", דמות של חרדי בסדרה "דם יהודי" של ציון ברוך ("כמה קטן – ככה מוכשר"), ויש גם את הסרט "אבינו", שעליו הוא מועמד לאוסקר הישראלי, "ויש עוד כל מיני פרויקטים בהתהוות שגורמים לי לחיות בהודיה. סוף־סוף הגעתי למצב שבו אני לא 'ליד'. עכשיו אני קוצר את הפירות של הרבה שנות עבודה גם בקריירה וגם בזוגיות, ותכף תגיע התינוקת, בעזרת השם".
אודישן לחריימה
כהן, בנם הבכור של תוניסאי ומרוקאית ("קראו לי מוריס על שם סבא, אבל במשפחה קוראים לי מושיקו"), נולד בבת־ים והִרבה לטייל ברחבי ישראל בעקבות עבודתו של אביו השיפוצניק. "בגיל שבע עברנו לקריית־מלאכי, משם נדדנו לכפר הנוער ניצנים, שבו גידלתי נחשים ועכברים, בנוסף לחתולים וכלבים, ובגיל 12 ירדנו לאילת. אני זוכר את עצמי נוסע לשם באוטובוס, כשעל הברכיים שלי מונח כלוב עם בז".
ושם נדבקת בחיידק הבמה?
"מה פתאום. לא גדלתי בבית של תרבות, בכלל לא ידעתי מה זה תיאטרון. הייתי נער אילתי טיפוסי שחי על שמש, בילויים ומסיבות והייתי מכור לטלוויזיה, כל היום הרצתי סרטים וסדרות. בגיל 16 מצאתי לי עבודה לקיץ בצוות בידור של בית מלון. הפעלתי את הילדים, התקדמתי לעמדת התקליטן, כיף גדול. בצבא קיבלתי קב"א גבוהה והציעו לי תפקידים משמעותיים, אבל רוב החבר'ה שלי לא בחרו במסלול קרבי ולצערי הלכתי עם העדר. הייתי מאבטח מתקנים במצפה־רמון. שבוע שמירה ושבוע בבית. אחרי השחרור עבדתי כמאבטח ברפאל, התחתנתי ועברתי לחיפה, ובגיל 25 חשבתי שהחיים שלי מסודרים. יש לי זוגיות, אני עובד במקום ממשלתי, מה רע? יום אחד קיבלתי טלפון מידידה אילתית שאמרה: 'אני הולכת לאודישן בבית צבי, אתה בא?' לא היה לי מושג מה זה בית צבי, אבל אמרתי 'כן' ונסעתי לרמת־גן. היא נתנה לי ספר עם מונולוגים, בחרתי שניים, הגעתי לאודישן ולא האמנתי כשהודיעו לי שוואלה, התקבלתי. אמרתי לאשתי לשעבר שאני נוסע לחודש".
איך היא קיבלה את זה?
"היא זרמה איתי ואפילו עברה לגור איתי במרכז, אבל לא עמדתי בעומס של לימודים מתשע בבוקר עד 11 בלילה. כשחזרתי הביתה הייתי צריך לעבוד על סצנות למחר, הרגשתי שאני בתחרות עם תלמידים צעירים ממני. לא היה לי זמן לזוגיות, הייתי אגואיסט, לא ראיתי כלום בעיניים חוץ מאשר את עצמי, וכשהתחלתי את שנה ב' כבר הייתי גרוש".
במסגרת הלימודים השתתף במחזמר "מיקה שלי", על פי שירי יאיר רוזנבלום, שיחק בתפקיד הלום קרב ולראשונה בחייו התנסה בשירה. לאור ההצלחה, ההצגה יצאה מכותלי בית הספר והמשיכה לרוץ במשך שנה, "וזה מה שאיפשר לי נחיתה רכה. לא הייתי חייב לרוץ אחרי עבודה".
במשך חמש שנים שיחק בקאמרי, "בכל מיני תפקידים שלא איתגרו אותי, עד שבחרתי לעזוב את המקום הנוח, כי נוחיות זה לא מקום טוב בחיים. לא בשבילי. ידעתי שאני חייב ללכת לאודישנים לשלם שכר דירה, ומצד שני, כשדיברתי עם מישהו כיסיתי את הפנים שלי בכפות הידיים מרוב שהייתי ביישן ונחבא אל הכלים".
ואז, לפני עשר שנים, הגיעה רותם זיסמן – "ובבת אחת הכל התהפך". הם נפגשו במסיבה באומן 17 בתל־אביב. היא הגיעה עם חברה, ואילו כהן הגיע עם איתי תורג'מן, ששיחק איתו בהצגה "מילאנו".
"ידעתי שהיא שחקנית", הוא מעיד, "אבל כשרקדנו לא זכרתי איך קוראים לה מפני שהיה בה משהו שהימם אותי. היא הייתה כזו סקסית ויפה. הרגשתי שהיא מכשפת אותי".
זיסמן־כהן סיפרה לי בעבר: "ברגע שראיתי את מוריס היה לי חשמל. אחרי שנה הלכתי לעצרת יום הזיכרון בכיכר רבין עם השותף שלי לדירה. המון אנשים, המולה, דחפתי, נדחפתי וכשסוף־סוף תפסתי כיסא, גיליתי שאני יושבת בדיוק מאחורי מוריס. זה היה מטורף. הרגשתי כאילו שהעתיד שלי יושב לפניי".
"ואני הרגשתי שהעתיד שלי יושב מאחוריי", הוא משחזר. "הצוואר שלי נתפס מרוב פניות לאחור. לא ידעתי שזה השותף שלה לדירה, חשבתי שזה החבר שלה, אז לא העזתי לפנות אליה. רצה הגורל ואחרי חודש נפגשנו בים. עליתי עם הכלבה שלי מהחוף, שטפתי אותה ופתאום רותם עברה. בגלל שאני אוהב לאכול, שאלתי אותה אם היא רעבה, התיישבנו באיזו מסעדה ונסחפנו לשיחת עומק על החוכמה של בעל הסולם. זה מהקבלה. רותם באה מבית חילוני לגמרי, אבל כבר הייתה בתהליך של לימוד. אני בא מבית מסורתי, עם קידוש כל שישי, אבל במשך השנים יצאתי וחזרתי. הדהים אותי שבשיחה הראשונה שלנו אנחנו מדברים על איך שאנחנו רואים את החיים שלנו, עם שמירה על כשרות ושבת. אחר כך ליוויתי אותה הביתה, רותם הכינה לי קפה וכשנשענה על השיש, שאלתי אם אני יכול לנשק אותה – והתנשקנו. זה היה וואו, כל כך הרבה זמן רציתי לעשות את זה. אחר כך ליוויתי אותה להבימה, הייתה לה הצגה".
רותם סיפרה שבשיחה ההיא, במסעדה, הייתה לה תחושה שהיא מכירה אותך כבר מיליון שנה.
"אותו הדבר אצלי. מהרגע הראשון לא היו בינינו משחקים. היא הייתה אז בדיוק במעבר של דירה אז אמרתי לה: 'בשביל מה? בואי לגור איתי'. עשיתי לה אודישן לחריימה והיא עמדה בו בהצלחה. אחרי שבוע היא ישנה אצל ההורים שלי באילת. שנינו היינו הכי משוחררים ופשוט נתנו לדברים לקרות, בלי מחסומים. כיוון שלא רציתי שנחיה בחטא הצעתי לה נישואים די מהר, אחרי שבעה חודשים. קניתי טבעת ותיכננתי לביים מעמד מיוחד, אבל באחד מימי שישי, ממש לפני הדלקת הנרות, פרץ בינינו ויכוח קטן ורותם הייתה עצובה. רצתי לחדר השני, הבאתי את הטבעת, כרעתי ברך והשבת הפכה לשמחה".
מותר האדם
מאז שהכיר את רותם, הוא מספר, חייו האמיתיים החלו, כולל התהליך הרוחני שהם עוברים במשותף. "לא יכולתי לעשות את זה לבדי, ואני מודה לאלוהים ששלח אותנו לדרך משותפת שבה אנחנו מאוד־מאוד מסונכרנים".
אתם מגדירים את עצמכם חוזרים בתשובה?
"יש לנו דרך משלנו. אני לא חובש כיפה מפני שאני לא צריך סממן חיצוני כדי להגדיר איזה אדם אני, ורותם עדיין לא הולכת עם כיסוי ראש, יכול להיות שנגיע לשם. לימודי הקבלה שונים ממערכת החינוך הדתית, שמבוססת על עשיית דברים ברמה של רוטינה ועל הפחד מאלוהים – סבא עם זקן שמעניש את החוטאים. זו תפיסה ילדותית. אלוהים היה, הווה ויהיה, אלוהים נמצא בפרח, בספסל ובספל הקפה. אתן לך דוגמה מהחיים. השמש מאירה, אבל את לא רואה אותה מפני שאת יושבת בחדר עם תריס מוגף. ברגע שתרימי את התריס, תראי את השמש במלוא תפארתה. השינוי לא קיים באור השמש, אלא בך, וככה זה אצלי. אם בבוקר מסוים לא הנחתי תפילין, אני לא פוחד שברק משמיים יכה בי. העונש שלי הוא בכך שפיספסתי את ההארה שיכולתי לקבל בקיום המצווה. אבל גם בשלב הנוכחי אני כבר יודע שניצחתי את הבהמה".
סליחה, מי הבהמה?
"אני, את, כולנו בהמות. מותר האדם מן הבהמה הוא שאנחנו קיבלנו שכל ויש לנו את זכות הבחירה. איך נגמלתי מעישון? הבנתי שבכל פעם שאני מדליק סיגריה — אני נותן לבהמה להשתלט עליי. פעם הייתי עובר ליד עץ ואוטומטית מגלח ענף. כיום אני אומר לעצמי: 'בל תשחית, בשביל מה לקטוף? תשאיר'. פעם גם אכלתי בשר בכל ארוחה. רותם ואני הפסקנו לאכול בשר לפני חמש שנים, מתוך רחמים על בעלי חיים, והלוואי שיום אחד אוכל גם להגיד שאני טבעוני, כי בשבת אני עדיין חייב לאכול חתיכת דג עם המטבוחה והחלה. גם השמירה על נידה וטהרה היא לא גרסה דינקותא אצלנו, לא גדלנו ככה, זה מבחירה".
איך מתייחסים בברנז'ה לעובדה שאתם שומרים שבת?
"בהתחלה אמרו לי, 'מה, אתה לא מתגעגע לשבת בים?' והתשובה היא לא. כשחקן שעובד בשעות הערב, כל הבקרים שלי פנויים ואני יכול לשרוף אותם בים. שבת הוא יום אחד בשבוע שנותן אנרגיה לכל השבוע. אנחנו אוהבים לבשל ביחד לשבת, למרות שרותם מעדיפה להרחיק אותי מהמטבח בגלל הבלגן שאני משאיר אחריי. אנחנו אוהבים לארח, וזה יום ללא הסחות דעת של אייפון ומחשב וטלוויזיה. ביום הזה אנחנו אוכלים המון וישנים המון וקוראים המון וגם עושים מדיטציה או פשוט יושבים זה מול זה ומדברים. לפעמים אנחנו נוסעים להוריי, באילת, או שהם מתארחים אצלנו. וכשאנחנו נוסעים להורים של רותם, בזכרון־יעקב, הם זורמים איתנו. לא מדליקים טלוויזיה, אבא שלה עושה קידוש ואמא שלה מבשלת טעים".
גם את המראת הקריירה כהן מייחס בעיקר למפגש הקוסמי עם אשתו. "יש לה, לרותם, תכונה נדירה – כשהיא מסתכלת על בן אדם היא רואה את הפוטנציאל שלו, לאן הוא יכול להגיע. היא הייתה הראשונה שהסבה את תשומת ליבי לעובדה שאני מכסה את הפנים בכפות הידיים תוך כדי שיחה. היא טענה שבמשך שנים הנמיכו לי את הביטחון העצמי וכתוצאה מכך זה מה ששידרתי לסביבה. אילו הכרתי אותה בגיל יותר צעיר, אולי הייתי מתעלם מההערות האלה בגלל משחקי אגו. כשהבנתי שהיא בעדי ורוצה רק בטובתי בחרתי להקשיב. כיום אני זוקף לזכותה חלק גדול מההתפתחות שלי כשחקן, היא שומעת זיופים ויש לה יכולת להוריד אותי מהמקום הכי גבוה למקום מאוד ארצי".
כשהתחתנתם, זיהו אותך כ"בעלה של רותם זיסמן". זה לא הפריע לך?
"להפך, שמחתי בשבילה. אנשים חושבים שאם אחד מבני הזוג מצליח והשני עוד בדרך זו סיבה לקנאה, וזו תפיסה מעוותת. בפעם הראשונה שנתקלתי בפסוק 'המתפלל על חברו — נענה תחילה' הוא נראה לי לא הגיוני. מה, אני אמור לשבת ולהתפלל שההוא יקבל תפקיד? לא עדיף שאתפלל שאני אקבל תפקיד? עבר זמן עד שהבנתי את המשמעות האמיתית. אם ההוא יקבל תפקיד, זה סימן שגם אני אוכל לקבל".
שני שחקנים בבית זה שילוב מוצלח?
"במקרה שלנו כן. אין בינינו שום תחרות, ההצלחה שלה היא גם ההצלחה שלי, ולהפך. עכשיו רותם מועמדת בפעם השביעית לאוסקר הישראלי – ואני בעננים. כשרותם התעקשה לא לוותר על 'זיסמן' הבנתי אותה. אני לא פרימיטיבי. במהלך ההיריון רותם התרכזה ביצירה שלה, היא ערכה את הסרט 'שורשים', דוקודרמה על חמש דמויות ממשפחתה. עבדנו יחד על התסריט, כשהיא צילמה בבית גם אני הצטלמתי — מה לעשות, אני גר שם — ובהפקה הייתי עוזר הבמאית".
על אש קטנה
בגיל 40, נדמה ש"עקרון ההחלפה" המוערכת תשמש גם נקודת פריצה משמעותית לכהן, הזוכה כבר שנים לביקורות טובות, אבל עדיין לא הפך לשם מוכר בכל בית. "אף פעם לא היה לי וואו כזה. גם כשעשיתי סדרות ילדים, לא הגעתי למצב קיצוני שבו ילדים ברחוב פורצים בצווחות כשהם רואים אותי, וטוב לי ככה. רותם ואני דומים, אנחנו לא יוצאי ריאליטי, אנחנו עוברים מהפקה להפקה וההתבשלות שלנו איטית. אנחנו גם לא הולכים להשקות, רק לדברים שקשורים בעשייה שלנו, ואני לא נעלב כשאני מגיע לאירוע ואנשים לא מזהים את הפרצוף שלי. מה שמפריע לי הוא חוסר ההערכה שמתבטא גם בשכר. הלו, שחקן הוא לא ליצן, זה מקצוע לכל דבר".
האם זיהיתי שמץ של מרמור בקולך?
"לא. אני מאמין שלכל אדם יש את הזמן שלו להאיר. אני יודע שהקליפה של הפרי שומרת עליו עד שיבשיל. אין לי מושג איזה מין מוריס הייתי אילו פרצתי קודם, כשהייתי בוסר. כוס מים יכולה להכיל כמות מסוימת, אבל כשאתה מגדיל את עצמך מבחינה רוחנית, אתה יכול להכיל הרבה יותר בלי ללכת לאיבוד ובלי להתבלבל".
אפרופו בשלות, אתה מוכן לאבהות?
"מאוד. מאז שאנחנו ביחד רותם שומרת על מקווה וטהרה. השבועיים האלה בחודש, שבהם יחסי האישות מותרים, הם מתנה גדולה ששומרת על חיי הנישואים. כשישנים במיטות נפרדות יש געגוע ואיפוק ותשוקה. כל השנים האלה לא שמרנו על אמצעי מניעה ואמרנו, 'כשניכנס להיריון – ברוך הבא', אבל לא נכנסנו. זה לא באמת הלחיץ אותנו, מפני שהיינו עסוקים בקריירות שלנו ולא דחקנו את השעה. בשנה האחרונה שנינו אמרנו, 'יאללה, רוצים ילד', רותם עשתה הרבה מדיטציות ודמיון מודרך, וזה קרה בדיוק בזמן הנכון. רותם בת 34, אני בן 40 וקצת, הייתי רוצה שלושה ילדים, ואם המצב הכלכלי יאפשר לנו גם נאמץ. עד לאחרונה לא הטרידה אותי העובדה שאנחנו עדיין גרים בדירה שכורה. עכשיו, כשאני רואה את רותם מקננת לקראת הלידה, זה נכנס בי חזק. זה יהיה השלב הבא".
חסכתם מספיק כסף לדירה?
"הצחקת אותי. אם אין לך עזרה גדולה מההורים או איזה קמפיין ענקי זה בלתי אפשרי. אלון אבוטבול, ששיחק עם רותם ב'מקום בגן עדן', אמר לה: 'אם היית עושה את הדברים האלה בחו"ל, היית מיליונרית'. בארץ, שחקן עושה סדרה או סרט, מקבל את מה שהוא מקבל, וגם כשהסדרה מצליחה ונמכרת לחו"ל הוא לא מתוגמל – וחבל. כשאחד מאיתנו לא עובד במשך כמה חודשים נוצר בור ואוכלים את החסכונות. זה עלול להביא אותך למצב שבו לא תוכל לברור. עכשיו חזרתי לבמה – אני מופיע בהצגה 'גלנגרי גלן רוס' בתיאטרון חיפה – ויש לי סוג של שקט. בתקופות של בור, כדי לא לקחת את כל מה שמציעים לי רק כדי להתפרנס, אני הולך לעבוד עם אבא שלי בשיפוצים. אין דבר שאני לא עושה בבית: מרכיב פרקט, מתקין ברזים, צובע, מעביר חיבורי חשמל ולפעמים גם שוטף".
אתה מודע לכך שהפכת לסמל סקס.
"באמת?" הוא מיתמם. "זה בגלל התזונה הבריאה שלנו, הרבה פירות וירקות, ג'אנק פוד לא נכנס אלינו, וגם בזכות העבודה. כשהצטלמתי לתפקיד הראשי בסרט 'אבינו', שייצא בדצמבר (בדמות עובדיה, מאבטח במועדון מזרחי שמסתבך עם עולם הפשע), הבמאי מני יעיש דרש ממני להתחטב. יש פרויקטים שדורשים ממני להתגלח, או לעשות שטיפות צבע בזקן, אבל כשאין לי צילומים אני מעדיף להישאר עם הזקן, הוא הפנים האמיתיות שלי, ואני גם אוהב את השיבה. עבדתי עליה קשה. עכשיו אנחנו בחודש אלול ובחצות אני קם לסליחות. מתפלל שהלידה תעבור בשלום".
תהיה השוטר הקשוח שמחזיק ביד אשתו בחדר הלידה ומתעלף למראה הדם?
"אני אכנס לחדר הלידה רק אם רותם תרצה בנוכחותי. היא בחרה ללדת בלניאדו, שמאפשר לידה טבעית, ובכל נסיעה לזכרון־יעקב אני בודק את המרחק. 40 דקות. יש זמן. בכל מקרה לא אוכל להחזיק לה את היד בגלל הלכות נידה".
איך היית מגיב אילו הציעו לרותם לשחק ב"עקרון ההחלפה" כאחת מהשוטרות שאתה, בהתקף שיגעון, מכוון אליה אקדח ודורש ממנה להוריד חולצה?
"זו הבחירה שלה. ב'כוכבים של שלומי' היא חשפה את גופה, ונראה לי שכיום היא לא תעשה את זה, כמו שאני בחרתי לא לשחק בשבת. ב'עקרון ההחלפה' יש לי סצנת סקס חזקה עם סמדר קילצ'ינסקי, אשתו בנפרד של אטלס, שמגלם ליאור אשכנזי, והיא הכרחית לתסריט ולעלילה, אבל זה מקרה מיוחד. ברוב הסרטים הסקס לא תורם. הוא סתם". •
