כוחותיה האחרונים היא הזיזה את המשוטים, שרירי הזרועות איימו להתפוצץ מרוב חומצת חלב, הרוחות נשבו בעוצמה. אבל זו הייתה בעיקר התמודדות מנטלית — רגע השיא בקריירה הספורטיבית השנייה של מורן סמואל, החותרת הפראלימפית שפעם — עד שמום מולד שהתפרץ לפתע גרם לה לשיתוק בשתי הרגליים — נחשבה להבטחה גדולה בכדורסל. והיא ידעה שמהיציע צופים בה בת זוגה לימור גולדברג ובנם בן שבעת החודשים ארד.

סמואל עם בת הזוג לימור גולדברג. "מהרגע הראשון היא אמרה לי שאגיע לאולימפיאדה" | צילום: רמי זרנגר

"הייתי מותשת, סחטתי את כוחותיי האחרונים, הרגשתי שנתתי מאה ומשהו אחוז, משהו שאתה חייב לתת בגמר", מספרת סמואל. "התחושה הכי לא נעימה בתחרויות כאלה באה כשאני אומרת לעצמי בסיום, שאם הייתי דוחפת יותר, אם הייתי עושה יותר — הייתי מצליחה יותר. אבל הפעם לא הייתה לי תחושה כזאת. זכיתי במדליה במשחקים הפראלימפיים, עבדתי קשה והנה זה קורה — אני עומדת על הפודיום".

אנחת רווחה בסיום המרוץ?

"יש הקלה לסיים, לדעת שהנה, וואלה, עשיתי את המקצה האחרון. אחרי תקופה מאוד אינטנסיבית, בעיקר בשלושת החודשים האחרונים, שבהם הייתי במחנה אימונים קשה באיטליה, סוף־סוף הגעתי לרגע הזה, הכל מאחוריי. ההתרגשות הגדולה ביותר שלי הייתה כשראיתי כיצד דגל ישראל עולה למעלה והרגע שבו הביאו לי את הבן שלי, ארד".

"אני לא בוכה, אבל התחושה הייתה שהגוף גמור, שאני כבר לא יכולה להזיז את המשוטים, לא היה לי כוח אפילו להמשיך להשיט את הסירה עד ההגעה לחוף. הרגשתי שאם הייתי צריכה לשוט עוד חמישה מטרים, כבר לא הייתי עומדת בזה".

היה אפשר להבחין בסיום שאת קצת מאוכזבת.

"הייתי אלופת העולם ב־2015 ורציתי לשמור על הבכורה. השתפרתי מאוד השנה, אבל גם האחרות השתפרו. ציפיתי למלחמה שלי עם החותרת הבריטית רייצ'ל מוריס. שתינו נלחמנו על הזהב באליפות העולם בצרפת ואני ניצחתי. את הסינית שזכתה, לילי וונג, לא הכרתי. לא הבנתי מאיפה היא הגיעה. בשנה אולימפית יש תחרות הזדמנות אחרונה שכל אחת יכולה לגשת אליה. הסינית הגיעה אליה באפריל והשיגה תוצאה שאני משיגה עם הקפה של הבוקר, בלי חימום. ואז היא הגיעה לגמר וזכתה בתואר שאני כל כך רציתי".

עם הבן ארד. "עכשיו אנחנו רוצות להרחיב את המשפחה" | צילום: אלכס קולומויסקי

יומיים אחרי שהביאה לישראל מדליית ארד ראשונה במשחקים הפראלימפיים בריו, סמואל (34) שומרת על שמחה מאופקת. "יש תפיסה כזו בארץ שאנחנו ספורטאי מחמד", היא אומרת. "כשמסקרים אותנו אומרים, 'אתם גיבורים', 'התגברתם על הכל'. הפוקוס הוא על כותרות כמו 'מהתופת לפודיום'. אבל אנחנו קודם כל ספורטאים ולא גיבורים. עזבו אתכם, אני קורעת את התחת כמו כל ספורטאי. בלי קשר לכיסא הגלגלים יש פה את ניצחון הרוח שלי, אחרת לא הייתי מגיעה לרמות האלו. אני צריכה להיות חזקה, בלי קשר לשאלה אם יש לי מגבלה או לא. גם אצל ספורטאים רגילים יש רגעים שהגוף לא יכול יותר ואם אין לך את תעצומות הנפש — לא תגיע לשום מקום. ברור שכל מה שעברתי חידד אותי, אבל יותר מהכל אני הדוגמה לכך שספורטאי הוא קודם כל ספורטאי".

אמונה, רצון, דרך

שניות אחרי שהבטיחה את הארד, סמואל ישבה בכיסא הגלגלים על הפודיום באתר התחרות בריו, היא חיבקה את ארד בן שבעת החודשים ושיחזרה לעצמה את המסלול הארוך שעברה בעשר השנים האחרונות — המעבר שנכפה עליה מכדורסל "רגיל" לספורט נכים, ההצלחות בזירה הבינלאומית, החתונה בניו־יורק לפני ארבע שנים עם לימור גולדברג, וההחלטה להביא לעולם ילד משותף.

גולדברג, מנהלת פרויקטים בהתאחדות לספורט נכים, עמדה מאחורי המעבר של סמואל לחתירה. היא ליוותה אותה, יחד עם ארד הקטן, מתחילת המשחקים בריו. הן החליטו להישאר עוד שבוע בברזיל, לעודד מקרוב את חברי המשלחת הפראלימפית, אולי לחגוג איתם עוד מדליות (השבוע גם זכה דורון שזירי בארד בתחרות הקליעה ברובה).

סמואל והמדליה במתקן תחרות החתירה בריו. “התחושה בסיום הייתה שהגוף גמור, שאני לא יכולה להזיז יותר את המשוטים"

הראיון הטרנס־אטלנטי מתפרס על פני כמה שיחות טלפון, לאחר שהמשפחה הגיעה לבית המלון בבארה דה־טיז'וקה, סמוך לכפר האולימפי. הקול המתוק והשמח של ארד מלווה אותו ברקע. "הרגע הזה שקיבלתי את מדליית הארד, כשהביאו לי לברכיים את ארד, זה היה החיבור של הכל ביחד", אומרת סמואל. "אחרי המשחקים הפראלימפיים בלונדון, לימור ואני יצאנו באמירה: ב־2016 תהיה לי מדליה על הצוואר וילד על הברכיים בפודיום. לימור הייתה אחראית על הבאת הילד ואני על המדליה, והגשמנו את זה. ראשי התיבות של ארד זה 'אמונה, רצון ודרך'. בלי אלה לא היו לנו עכשיו לא מדליה וגם לא ילד".

ספרי על התהליך שעברתן עד ללידה של ארד.

"לימור ואני התחלנו את התהליך כבר אחרי אולימפיאדת לונדון. הדרך שעשינו חפפה את האימונים לקראת ריו. לא היה קל להביא את ארד לעולם. עברנו ארבעה מחזורי הפריה חוץ־גופית. אלה היו ארבע שנים של תסכולים והמון כישלונות. בהקבלה לספורט, אז כאילו בכל פעם מחדש אתה נותן את הכל — ובכל פעם מפסיד מחדש. אתה צריך למצוא דרך להמשיך הלאה. כל הזמן הזה הייתי לצד לימור. אחרי כל כישלון כזה אמרתי לה שמה שהיה נגמר, שאין לנו איך לשנות את זה, ושאנחנו לא מוותרות".

ביוני 2015 השתתפה סמואל בגביע העולם באיטליה. היא סיימה את התחרות כאלופה, וגם שברה את שיא העולם. "זכיתי במדליית הזהב וירדתי מהסירה", היא נזכרת. "הלכתי להתארגן, ופתאום אני מקבלת שיחת טלפון מלימור. היא סיפרה לי ששלחה לי תמונה לווטסאפ. לא היה אינטרנט אלחוטי באזור ולא הצלחתי להוריד את התמונה. התחלתי לחפש בכל מקום, ואז סוף־סוף ראיתי את תוצאות בדיקת ההיריון, הסטיק עם שני הפסים, ופרצתי בבכי. זה היה רגע שלא אשכח כל חיי. אנשים חשבו שהתרגשתי מהזהב, הם לא ידעו שזה בגלל ארד, התינוק שלימור תמיד הרגישה שיגיע אלינו אחרי כל ההפלות והכישלונות שחווינו. ואז, בפברואר 2016, זכיתי במדליה החשובה בחיי, בארד, ועכשיו יש לי עוד ארד מריו".

איך עובדת חלוקת התפקידים ביניכן בנוגע לארד?

"כמו בחיים הרגילים. אף אחת מאיתנו לא קבועה על תפקיד מסוים. לימור מיניקה ואני, מן הסתם, לא יכולה לחלוק את זה איתה, אבל כל השאר אצלנו הוא פיפטי־פיפטי. אני נותנת ללימור להתמקד באמהות ולעשות עוד דברים והיא תומכת בי בנושא של הספורט. שניהם היו איתי בכל מחנות האימון. ארד מבין אותנו, הוא יודע אפילו מתי לעשות רעש ומתי לישון".

להפוך לאמא ולהתכונן במקביל לתחרות הפראלימפית נשמעת משימה קשה במיוחד.

"מצד אחד ארד נתן לי לחוות אמהות והורות, שזה ממלא את הנפש והלב, ומצד שני הייתי צריכה להתכונן לאירוע הגדול מכולם. אמרת 'קשה' ואני לא מכירה דבר כזה — מה שקשה לנו בחיים זה לעשות דברים שאנחנו לא אוהבים לעשות או לא מכירים. וכאן אני עושה הכל מאהבה, כך שלא באמת קשה לי להיות אמא וספורטאית".

ארד גדל לתוך מציאות שבה יש לו שתי אמהות, אחת מהן נכה. איך לדעתך הוא יתמודד עם זה?

"אני לא נכה, אני אמא בכיסא גלגלים, אני מורן. גם הוא לא יחשוב שאני נכה. כמו שאנחנו שלמות עם עצמנו בזוגיות שלנו — אנחנו לא מסתירות כלום, מסתובבות יחד איתו בעולם — כך גם הוא יחווה את הדברים האלה. דוגמה אישית זה הדבר הכי טוב שהורים יכולים להעניק לילדים שלהם וזה מה שאנחנו עושות. אנחנו פשוט מי שאנחנו, והוא ייקח את זה מאיתנו. אני לא יכולה לשלוט באיך שהחברה תקבל את זה, אז דברים עלולים לצוץ, אבל אני כן יודעת שאני אתן לו את הכלים להתמודד בעצמו עם כל מה שהוא יצטרך להתמודד איתו. זו תהיה המתנה שלי אליו".

אחרי שהתחתנו בטקס אזרחי בניו־יורק, מורן ולימור קיימו מסיבת חתונה שמחה בארץ. לימור סיפרה בעבר כי המגבלה הגופנית של מורן מעולם לא הפריעה לה; האהבה פשוט התגברה על כל השאר. מדי בוקר הן כותבות אחת לשנייה מכתב, שבו הן מאשרות מחדש את הבחירה ההדדית שלהן זו בזו.

האם את נתקלת בתגובות על הזוגיות עם לימור, או בכלל על היותך לסבית?

"האמת שבשנים הבוגרות שלי ממש לא. אולי כשהייתי יותר צעירה היה לאנשים קשה לקבל שאני חיה עם אישה. הדרך שאני מביאה את הזוגיות שלי עם לימור אל הסביבה גורמת לאנשים לקבל את זה כמו שצריך".

למעשה, נפגשתן בנסיבות מקצועיות שקשורות לספורט הנכים.

"לימור מנהלת את פרויקט 'אתנה' בהתאחדות לספורט נכים, והיא נמצאת בתפקיד רשמי גם בריו. אחד התפקידים שלה הוא להתאים ענף לכל ספורטאית, היא זו שניסתה לשכנע אותי לעבור לחתירה. מהרגע הראשון היא אמרה לי שאגיע לאולימפיאדה — וצריך לזכור שעד אז לא החזקתי משוט מימיי, אפילו לא אהבתי מים. הסכמתי להצעה שלה, וזה גרם להתקרבות בינינו. בתוך שנה התחתנו ואחרי שנתיים כבר הייתי בלונדון. צריך יותר מזה? לא הייתי עושה את כל זה בלעדיה בחיים. אנחנו צוות, אנחנו משפחה, וכשאתה שלם עם עצמך, כמו שאנחנו שלמות לגבי הזוגיות שלנו — גם אם יש ביקורת, היא לא ממש מפריעה".

חשוב לך להיות מזוהה עם הקהילה ההומו־לסבית בארץ?

"עצם זה שאני ולימור מעלות תמונות ביחד, זה כבר עושה שירות גדול, זה מהווה אמירה. ככל שזה יתקבל כדבר טבעי ונורמלי, יהיה יותר קל. אני לא מנופפת בדגל הגאווה, אבל הנה זה קורה — זוגיות, משפחה. בתל־אביב יש קהילה גדולה, ויש הרבה יותר סובלנות. גם בשכונה הקטנה בכרמיאל שבה גדלתי זה כבר לא מהווה עניין — אבל בעבר זה כמובן היה עניין".

תשקלי להצטרף למאבקים של הקהילה?

"לטובת שוויון זכויות — ברור, אבל אני חושבת שישראל עושה את הצעדים שלה בכיוון הנכון והרבה יותר מתקדמת ממדינות אחרות. מה שלימור ואני יכולות לעשות — להביא ילד לעולם — יש מדינות באירופה שלא מקבלות את זה. בארץ יש כבר מספיק תקדימים בבתי המשפט שעוזרים לנו. כרגע ארד הוא רק הילד של לימור, וגם אני רוצה להיחשב אמא שלו. וכאמור, עכשיו אני רוצה שנרחיב את המשפחה, זו המטרה הבאה שלנו".

ברוגז עם הגוף

הרבה לפני הלידה של ארד, הזוגיות עם גולדברג והמדליה בריו, האירוע המכונן בחייה של סמואל התרחש ב־2006. בגיל 24, אחרי שניהלה קריירת כדורסל מוצלחת, שירתה כחיילת מצטיינת והגיעה עד לנבחרת הנשים של ישראל, בוקר אחד "פצצת הזמן" שתיקתקה בגב שלה פשוט התפוצצה.

זה התחיל כעוד בוקר שגרתי בחייה של הסטודנטית לפיזיותרפיה באוניברסיטת חיפה. היא התעוררה בשעת בוקר מוקדמת בדירתה השכורה בשכונת דניה והספיקה לתלות כביסה. "פתאום קיבלתי בום, כאב לא הגיוני, שעוד ניסיתי להתמודד איתו, אבל הוא רק הלך וגבר. הכאבים הפכו להיות תופת", היא משחזרת. עם התובנה שמשהו נורא במיוחד קורה לה, היא הצליחה לפתוח את כל הדלתות והחלונות בבית והזמינה אמבולנס. "התחלתי לחשוש כי לא יכולתי לנשום, משהו רע מאוד קרה לי בגוף. הרגשתי שאני לא מסוגלת לקום, פתאום אני לא מרגישה את הרגליים, את הבטן. ניסיתי לצבוט אותן, לדפוק עליהן, לא הרגשתי כלום. אלה רגעים שאתה לא מבין שום דבר, שאף אחד לא הכין אותך אליהם. אתה יודע שמשהו לא טוב קורה לך, אתה מפחד שזה הסוף, התגובות שלך אוטומטיות. אתה רק רוצה להספיק להזמין אמבולנס, להגיע בזמן לבית החולים".

הנסיעה לבית החולים רמב"ם נראתה לה ארוכה מאוד. "זה הרגיש לי כמו נצח. התחלתי להרביץ לעצמי, לדפוק על הרגליים, ואני הרי ספורטאית שאין לה בעיה לעשות כלום. ברמב"ם הבינו שמדובר במצב חירום וטיפלו בי כמו שצריך. הרגשתי שאין לי גוף, כל הזמן חששתי שאולי אמות".

הרופאים זיהו מהר את הבעיה — מפרצת בחוליות הגב, מום מולד שיום אחד התפרץ ושיתק את פלג גופה התחתון. גם במהלך ההתמודדות עם האירוע הזה, סמואל ניסתה לשמור על אופטימיות. "המזל שזה קרה לי בגב ולא במוח או בלב, אז נשארתי עם שיתוק, אני על כיסא גלגלים — אבל אני חיה. מהרגע הראשון לא בכיתי, לא הרגשתי שהלכו לי החיים, רק חשבתי מה האלטרנטיבות שעומדות בפניי, הבנתי שזה מה שקרה, ומכאן ממשיכים. אני לא מרגישה נכה גם עכשיו, אני אדם רגיל, אני מורן".

אבל המחשבות, החששות לעתיד, לא נעלמו לגמרי. "היו לילות שעצמתי עיניים וחשבתי שאני בתוך סיוט, שאני קמה בבוקר למחרת ואני רגילה — אבל זה כמובן לא קרה. המשפחה, החברים, חברות כדורסלניות, כולם עזרו לי בשיקום. הייתי הכי חרוצה, לא הפסקתי לעבוד, פיזיותרפיה והכל. השיקום נתן לי תוקף למערכות היחסים הטובות שלי עם האנשים שמסביבי. מהרגע הראשון השתדלתי להיות חיובית, וזה עזר לי".

בעקבות הטראומה שחיסלה את קריירת הכדורסל שלה, סמואל הכריזה על ברוגז עם הגוף שלה. אבל אחרי שלוש שנים של שיקום והסתגלות, היא בחרה להשלים איתו. ב־24 באפריל 2009, בגיל 27, היא החליטה לתת לעצמה מתנת יום הולדת. נסעה למגרש בראשון־לציון, ישבה על כיסא גלגלים מיוחד והחלה לשחק כדורסל. "זה הרגיש לי הכי טבעי", היא אומרת. כל כך טבעי שמועדון בית הלוחם בתל־אביב הזמין אותה לשחק עם קבוצת הגברים שלו. סמואל המשיכה לקלוע לסל עד שפגשה את גולדברג ועברה בהשראתה למים.

בספורט החתירה לנכים יש שלוש קטגוריות, לפי המגבלה הגופנית: סירת יחיד, שבה מתחרות נשים שיש להן מגבלה בפלג הגוף התחתון; סירה זוגית, שבה חותרים אישה וגבר; ורביעייה, שני נשים ושני גברים שסובלים מנכויות שונות כמו קטיעת רגל או אפילו עיוורון, אבל יכולים לחתור בצורה רגילה.

שגרת היומיום של סמואל דומה מאוד לזו של ספורטאים מקצוענים אחרים. "אני מתאמנת במשך 30 שעות בממוצע לשבוע, שתיים־שלוש יחידות אימון ביום שכל אחת מהן נמשכת בין שעה וחצי לשעתיים. זה כולל אימוני משקולות, סימולציות של חתירה, הרבה חדר כושר ואימונים במים. אני מתאמנת בארץ וגם באיטליה, שכן המאמנת שלי, פאולה גריזטי, איטלקייה".

היו משברים? היה רגע שבו חשבת לפרוש מהקריירה שלך כחותרת?

"כשיצאתי מלונדון 2012 עם המקום החמישי, שנייה בלבד ממדליה, לא הייתי במשבר. הרגשתי שהגעתי להישג, שאני בתחילת הדרך, ואמרתי לעצמי שאני רוצה לזכות במדליה בריו. אבל ב־2013 היה לי משבר גדול ביחסים עם המאמן שלי לשעבר. הגעתי לנקודה שבה אמרתי או שעושים שינוי או שאני לא ממשיכה. אני בן אדם שעושה דברים במאה אחוז וצריכה שמי שאיתי יעשה אותו דבר. עד לא מזמן המקצוענות הזו לא חדרה לחתירה הפראלימפית. זה השתנה כשההתאחדות לספורט נכים עם מרכז דניאל לחתירה וארגון נכי צה"ל החליטו שעושים את זה הכי מקצועני שאפשר. הפכנו לענף מועדף. פאולה גריזטי, שהייתה ספורטאית אולימפית, הפכה למאמנת שלנו והקפיצה אותנו משמעותית. ב־2014 זכיתי במדליית הכסף באליפות העולם ושיפרתי את התוצאה שלי ב-20 שניות, והבנתי אז כמה עבדתי לא נכון. מאז שיפרתי עוד שיאים, זכייה באליפות העולם ועוד".

יש הווי מיוחד לספורטאים הפראלימפיים, הומור שחור?

"נתחיל בזה שאין דבר כזה ספורט נכים, זה משהו ישן שכבר לא קיים. היום יש ספורט פראלימפי, ולא סתם המינוח מזכיר את האולימפיאדה הרגילה. ברור שיש הומור שחור, אנחנו היחידים שיכולים להגיד אחד לשני, 'די נו, יא נכה'. הרי אם מישהו יגיד לי דבר כזה מחוץ לסביבה הזאת אקח אותו לבית המשפט. יש המון אהבה בין הספורטאים, כי פה כולנו שונים מהחברה הכללית, לכולנו גורל משותף, חווינו התמודדות דומה לאורך החיים, ולכן אנחנו מבינים אחד את השני בלי מילים. זה יוצר חיבור מיידי בין אנשים. ברחוב זה רק אני וכיסא הגלגלים מול אנשים הולכים. כשהגעתי לבית הלוחם, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שווה בין שווים. היום אני חשה שווה בין שווים מול כל בן אדם".

יש תחושה של קיפוח ברמה המערכתית, בעניין שמפגינה התקשורת, בהשוואה לספורטאים הרגילים?

"דווקא אני דוגמה פחות טובה, בשנים האחרונות, שבהן ההישגים שלי השתפרו שוב ושוב, אני ספורטאית יחסית מתוקשרת. אם אתה לא משתף פעולה עם התקשורת ולא מסכים להתראיין, לספר את הסיפור שלך, אפילו שלפעמים זה מתיש לחזור על זה שוב ושוב בכל פעם — אז לא תעורר עניין. עשיתי המון מאמצים להיחשף ולדבר. באיזשהו מקום זו הייתה בחירה שלי, להיות שגרירה של הספורט הפראלימפי. הרי גם אצל ספורטאים בענפים אולימפיים אומרים שהם מקבלים את הפוקוס רק פעם בארבע שנים. אז תאר לך מה שאנחנו חווים".

בטח ראית את פסטיבל הזכייה במדליה של ירדן ג'רבי ואורי ששון. מתסכל אותך שאת לא מקבלת יחס דומה?

"הייתי אז במחנה אימונים באיטליה ולא ממש ראיתי מה שהיה. כשאני מסתכלת על עצמי, אני רואה עצמי כשווה ולא כשונה. ראיתי פוסטים של ג'רבי, ששון ויעל ארד, הם כתבו עליי ועל ההישג שלי בדפים שלהם, והם רואים אותי כשווה. ככל שהתפיסה הזו תשתנה, שיבינו שספורטאי פראלימפי שווה לספורטאים אחרים, זה יעזור לילדים בכיסאות גלגלים או קטועי רגל או כאלה שסובלים ממגבלה אחרת להבין שיש להם אופק, יש להם אותה הזדמנות להצליח. ילדים נרשמים לחוגים אחרי הצלחות, והספורט יכול להיות המתנה הטובה ביותר לכל אחד, בין שהוא בכיסא גלגלים ובין שלא. ספורט נותן לכל אחד מאיתנו את ארגז הכלים הטוב ביותר. הארגז שאני קיבלתי כספורטאית משרת אותי בכל מקום והוא זה שעזר לי לעבור את מה שעברתי".

ספורטאי אולימפי מקבל מלגה חודשית של כ־000,6 שקל לחודש, איך זה עובד אצלך?

"אני בסגל הזהב של הספורט הפראלימפי אז אני מקבלת 2,000 שקל. יש פערים במלגות — הם מקבלים פי שלושה או ארבעה מאיתנו. ואם יש משהו שמתסכל אותי, זה העניין הזה, כי זו אמירה מאוד ברורה שהמשמעות שלה היא שאת שווה פחות. ואני אומרת לעצמי, סליחה, אני מתאמנת את אותן השעות, עובדת קשה בשגרה, שלא לדבר על הבעיות שאיתן אני צריכה להתמודד. אני לא חושבת שמגיע לי לקבל יותר, אבל בטח שלא פחות. זה מה שהכי מפריע לי. אנחנו צריכים להיות מרוכזים בספורט ולא בענייני פרנסה ומאיפה נשיג כסף לאוכל. לצערי, התעסקתי בזה הרבה שנים, עד שחברת אלטשולר שחם החלה להיות ספונסרית שלי. בזכותה אני יכולה לישון בלילה".

מה לגבי המענק על המדליה?

"שרת הספורט מירי רגב אמרה שהמענקים יהיו שווים. אני לא יודעת אם אוכל לתבוע אותה בבית המשפט, אם זה לא יהיה כך, אבל אני מאמינה בה וחושבת שיש פה אמירה ברורה. נכנסתי לאתר של משרד הספורט וגם שם היה כתוב שהאולימפיים והפראלימפיים יקבלו את אותו הדבר".

מה את עושה חוץ מספורט?

"אני עושה הרצאות ואני גם פיזיותרפיסטית. עובדת הרבה פחות מבעבר, כי אני פחות זקוקה לזה, אבל אתה תמיד צריך לחשוב על המחר. היום אני יכולה לשלם שכר דירה, אבל צריכה לחשוב על העתיד. אני לא שחקן כדורגל שמרוויח מיליונים".

חושבת של העתיד

בישראל יש מספיק אמצעי הנגשה לנכים?

"יש ערים, בעיקר באזור גוש דן, שהעניין הזה הולך ומשתפר בהן, גם במודעות וגם בנגישות עצמה. בעשור האחרון פועלים ברמה החוקתית והשיפור ניכר. אני משתפת פעולה עם עמותת 'נגישות ישראל' ובפרויקט 'גבולות שקופים' על מנת להגיע לכמה שיותר מקומות, להדגיש את החשיבות של הנגישות הפיזית לאדם שהוא שונה ממך, ויש לזה תוצאות. ברור שלא נגיע לאוטופיה. אבל אני חושבת על העתיד, על הדור הבא, ואני מקווה שנפתח לו את הדלתות ויהיה לו קל יותר. הבעיות העיקריות בנגישות הן בכניסה, בשירותים ובחניה. כשאני יוצאת מהבית, אני צריכה לבדוק הכל מראש".

תני דוגמה לחוסר התחשבות שחווית כנכה.

"הייתה תקופה שגרתי במרכז תל־אביב, ואנשים היו חוסמים לי את החניה שהייתה מסומנת, עם מספר ותו נכה. לפני כמה חודשים הגעתי לתחנת דלק. החוק אומר שבתחנות דלק אני לא צריכה לצאת מהאוטו, גם בשירות עצמי, אלא לצפור שלוש פעמים והמתדלק מסייע לי. לרדת לתדלק מבחינתי זה כמעט בלתי אפשרי. ציפצפתי למתדלק, סימנתי לו על תו הנכה שלי, הוא אמר לי: תמתיני. הוא טיפל בחמישה רכבים לפניי, חיכיתי 25 דקות באוטו, בסופו של דבר אמרתי לו תודה רבה על השירות ונסעתי משם. זה חוסר רגישות. הרי אם הייתי יכולה, לא הייתי מתדלקת לבד? בדרך כלל אני מנסה להתעקש על מה שאני כן יכולה לעשות. אנשים לא אוהבים את הרשימה השחורה של מה שהם לא יכולים לעשות. אני מעדיפה לחשוב במה אני טובה, ולא איפה אני שונה מאחרים".

הפכת לנכה באמצע החיים, האם יותר קל למישהו שנולד נכה ולא הכיר משהו אחר?

"במקצועי אני פיזיותרפיסטית התפתחותית לילדים — כאלו שנולדו עם מגבלות ובעיות. זו התמודדות שונה. כשאתה לא מכיר משהו אחר ואתה מגיל צעיר לומד לעשות את ההתאמות הנכונות בחיים שלך, אז כשאתה מגיע לחיים הבוגרים, זה קצת מקל, אבל עדיין יהיה לך קשה לראות עצמך כשווה בעולם הבוגר. לאורך כל החיים תצטרך להתמודד עם תגובות חברתיות, אפילו אפליה, ואם אין לך אופי חזק או אם אתה לא ספורטאי, זה קשה. האחריות שלנו כחברה היא לגרום לכך שהדרך שעוברים נכים תהיה קלה יותר".

תני טיפ לנערה נכה שמרגישה מדוכאת ועצובה. מה יכול לעודד אותה?

"נתחיל בכך שלעולם לא אקרא לה נערה נכה, אלא מי שסובלת ממגבלה רפואית. על אותה נערה להתמקד במה שהיא כן יכולה לעשות, ולהשאיר בצד מה שהיא לא יכולה לעשות. להתנתק מהמחשבה של מה היה קורה אם הייתה אחרת. זה נכון גם לנערות 'רגילות' עם בעיות של דימוי גופני. הן צריכות להתמקד במה שיש להן לתת לעולם, וזה קשור למה שיש לכל אחת בפנים. ברגע של דיכאון או תחושות קשות, הכי חשוב שתדע להסתכל פנימה, שתבין שהכוחות נמצאים אצלה. שתזכור תמיד שגם בבור הכי עמוק, גם כשמישהו כבר זורק לה את הסולם — היא זו שצריכה לדעת לטפס עליו. כך זה עבד אצלי תמיד". •