רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "אני רואה חברים הומואים שיש לי, הגוף שלהם נראה כמו מקדש. לעומתם, הגוף שלי נראה כמו מקווה בבני־ברק". דאום, השבוע | צילום: גבריאל בהרליה
    7 ימים • 14.09.2016
    בדאום ואש
    יש לו סדרה דוקו־קומית חדשה בהוט, "מחשב מסלול מחדש", דף פייסבוק עם יותר מ־400 אלף עוקבים, תוכנית בוקר ברדיו שהוא משדר מהבית, טור קבוע במוסף זה ומופע סטנד־אפ מצליח. אבל למרות כל אלה, ולמרות שהוא סוגר שנה בלי כדורים, חנוך דאום מתקשה להשלים עם החלפת הקידומת ל־40
    רז שכניק | צילומים: גבריאל בהרליה

    חגיגות ה־40 שלו מצאו את חנוך דאום בעיקר במחשבות קיומיות. המסקנה שלו ברורה: "זה נורא. זה גיל נורא. קודם כל הגוף מתפרק".

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    משבר ה-40: חנוך דאום מחשב מסלול מחדש

     

    אתה מגזים.

     

    "לא ממש. תראה, נכון שזקנים תמיד נופלים באמבטיה ושוברים משהו? אתה יודע למה צעירים לא נופלים באמבטיה? אגלה לך סוד: הם נופלים. פשוט כלום לא נשבר להם. אז הם קמים. הם נופלים וקמים. ואני הגעתי לגיל שבו הדברים מתחילים להישבר. מישהו נתקע בי בכדורסל, הכתף כואבת לי חודשיים. כשהייתי ילד שיחקתי באליצור גוש חיספין. חמש שעות ביום היינו במגרש. אף אחד לא נתקע לי בכתף? נתקעו כל הזמן. אבל זה לא כאב. היום זה פתאום כואב. לכן הפחד החדש שלי הוא ליפול באמבטיה, והצוות של מד"א שיבוא ויראה אותי עירום".

     

    שוב הגזמת לגמרי.

     

    "זה הרי גם דבר נורא: הגוף שלי לא נראה טוב. אני רואה חברים הומואים שיש לי, הגוף שלהם נראה כמו מקדש. לעומתם, הגוף שלי נראה כמו מקווה בבני־ברק. מה פשר השערות האלה שצמחו לי על הכתפיים? לא, באמת, מה הסיפור שלהן? מה התפקיד האבולוציוני שלהן? מה זה, דרגות? הגעתי לנקודה הזו בחיים שכשאני מתיישב יוצא לי 'הופלה' כזה, כמו הזקנים". 

     

    אז אתה מאלה שמעבירים את הזמן בקופות חולים?

     

    "עכשיו אתה הגזמת. אבל אגיד לך עוד דבר: הרופאים היום יותר צעירים ממני. זה מעורר חשד. אני בא לרופא, הוא עשר שנים צעיר ממני ועוד אומר לי לקחת אנטיביוטיקה. ביקשתי ממנו שישאל גם את ההורים, שיבקש אישור".  

     

    איפה מצאת עוד בעיות שמייצר הגיל שלך?

     

    "לפני הכל זה המספר עצמו. אני בן 40, אללי לי. אין שום דבר שאעשה ואנשים יתפעלו ממנו. כל הישג שאשיג — אנשים יגידו, 'או־קיי, הוא בן 40, זה הגיוני'. הילד שלי משתין לתוך האסלה וכולם מוחאים לו כפיים. אבל אנחנו בגיל כזה שאנחנו דואגים גם להורים שלנו וגם לילדים שלנו. ולאן זה הולך, כל הדבר הזה?"

     

    תגיד אתה.

     

    "הבן שלי הגדול נבוך ממני. זה מלחיץ. חבר שלו היה אצלנו בבית ואני מוצא את עצמי שואל אותו: מה המצב, חבריקו? הבן שלי נגנב. 'מי אומר חבריקו?' רגע, אפילו אני לא אומר חבריקו, אז מאיפה זה יצא? לא הייתי אמור להיות אבא מגניב? איך הגעתי לשלב הזה שאני מבקש מהבת שלי להוריד לי אפליקציה. מה השלב הבא, להתחיל לשתות סודה?"

     

    כבר עדיף טראמפ

     

    הקלישאה של גיל 40 כוללת גירושים, נסיעה להודו ונהיגה באופנוע כבד מדי. האישיות של חנוך דאום הייתה אמורה לסבך אותו במשבר קיומי ובביקורים נוספים אצל פסיכולוג, אלא שהוא החליט לקחת את התמהיל לטובת סדרה שתעלה בקרוב בהוט, "חנוך דאום מחשב מסלול מחדש" (החל מ־7.10 בימים ו'־א' ב־22:15 ב־HOT3 וחינם ב־HOT VOD) שבה הוא מתמודד עם הגיל בעזרת צמד האנשים האחרון שתחשבו לקחת לאי בודד כדי שיעזרו לכם – חבר הכנסת אורן חזן ופרופ' אמיר חצרוני.

     

    חסרים לך יחסי ציבור? באיזה אופן טיפוסים כמו חזן או חצרוני עוזרים לאדם במשבר?

     

    "בכנות, אם זה לא שבור, זה לא מעניין אותי. אם עומד מולי בן אדם נורמטיבי, אני נובל. מה כיף באנשים רגילים? אני למשל מת שדונלד טראמפ יזכה בנשיאות ארה"ב. מת". 

     

    תסביר.

     

    "תחשוב על זה. יש שני מועמדים, או־קיי? אחת הכי מוכנה בעולם. יש לה ניסיון, היא הייתה שם, היא רצינית וידענית. מולה עומד האדם שהוא, בלי ספק, הכי פחות מתאים שיש ביקום הזה; דביל, גזען, שטחי ומטורלל, כוכב ריאליטי שלא מבין שום דבר".

     

    עם ח"כ אורן חזן.  "בספארי התקרבה אלינו אמנית, קצת ידועה אפילו, ואמרה לו: 'מה אתה עושה פה בספארי זה ברור. אתה הקוף'. ראיתי שהוא נפגע" | צילום: ישראל יוסף
    עם ח"כ אורן חזן. "בספארי התקרבה אלינו אמנית, קצת ידועה אפילו, ואמרה לו: 'מה אתה עושה פה בספארי זה ברור. אתה הקוף'. ראיתי שהוא נפגע" | צילום: ישראל יוסף

     

    בדיוק.

     

    "עכשיו אני, כשאני רואה צומת כזה שבו יש אפשרות לראות את המעצמה הכי גדולה בעולם מנוהלת בידי האדם הכי מתאים או בידי האדם הכי לא מתאים, מיד בוחר באדם הלא מתאים. זה כל כך יותר מסעיר. כל כך יותר מעניין. הרי בוא, אנשים נורמליים מנהלים פה את העסק כל הזמן, וזה עובד? אז אם ממילא כלום לא עובד, לא עדיף איזה טראמפ כזה?"

     

    לא ממש. לא.

      

    "באמת, לא בא לך לחיות בעולם שאתה בכל בוקר יכול לקום להזיה חדשה? האיש הזה הרי מסוגל לצאת למלחמות נגד מדינות שלא קיימות בכלל. קל וטוב לא יהיה פה אף פעם, אז לפחות שיהיה מצחיק. זה גם מה שאני אוהב בישראל. אורן חזן יכול עוד שנה להיות שר בכיר או מנהל של מכון עיסוי, ושתי האפשרויות לגמרי הגיוניות בעיני כולם. זה כל כך הפוך, שזה מקסים אותי". 

     

    מה הסיפור עם האשפוז של חזן, היה מה שכתוב בגוגל או לא היה?

     

    "אגיד לך משהו. אנשים מרשים לעצמם כשמדובר בח"כ חזן דברים שלא יעשו לעולם לאישי ציבור אחרים. הוא שנוי במחלוקת וגם לי יש ביקורת עליו, אבל חלק גדול ממה שהוא חוטף זה כל כך מתנשא ודוחה. בכל מקרה אני לא יודע מה היה, אבל יש בהחלט מצב שהשמועות מופרכות. ראיתי באינטרנט איזה פרוקטולוג מסביר מה לדעתו קרה לחזן. אמרתי לעצמי, 'בנאדם, סיימת ללמוד שבע שנים רפואה והיית יכול לבחור הכל. יכולת להיות רופא לב, מנתח, רופא ילדים. חור של תחת? בזה בחרת להתעסק? זו השליחות שלך בחיים, תחתים? ואתה רוצה שאאמין לך ולא לחזן?'"

     

    למה בכל זאת הוא הגיע לבית החולים?

     

    "שאלתי אותו אם נכונה הסיבה שהוא אושפז בגללה וחזן אמר לי: 'אני אתעסק עם טבעות רק כשאציע נישואים'. לא משנה אם אני מאמין לו או לא, אף איש ציבור אחר לא היה חוטף את השיימינג הזה שאורן חזן עבר. זו פגיעה גדולה בפרטיות שלו. גם הוא בן אדם".

     

    אין מחלוקת על ההגדרה הזו.

     

    "תתפלא. במהלך הצילומים של הסדרה הייתי עם אורן חזן בספארי, והתקרבה אלינו אישה לא צעירה, אמנית, קצת ידועה אפילו. הבמאי הכיר אותה ואמר לה שלום ואז היא פנתה אל חזן ואמרה: 'מה אתה עושה פה בספארי זה ברור. אתה הקוף'. הייתי בהלם, התחלתי לשאול אותה למה זה לגיטימי בעיניה לכנות אדם, עזוב חבר כנסת, אדם, קוף? אבל חזן היסה אותי. 'עזוב', הוא אמר, 'זה לא יעזור'. הוא נפגע וראיתי עליו שהוא כבר מכיר סוג כזה של תגובות. זה נורא בעיניי".

     

     

    על השמועות אודות ח"כ אורן חזן: "שאלתי אותו על אודות השמועות לגבי הסיבה לאשפוזו וחזן אמר לי: 'אני אתעסק עם טבעות רק כשאציע נישואים'.
    על השמועות אודות ח"כ אורן חזן: "שאלתי אותו על אודות השמועות לגבי הסיבה לאשפוזו וחזן אמר לי: 'אני אתעסק עם טבעות רק כשאציע נישואים'.

     

    אבל יש גם תגובות אחרות כלפיו, מאוד חמות.

     

    "ברור. אחר כך הלכנו לשוק להמשך הצילומים. אנשים באו אל חזן. הצטלמו. התחבקו. אחד אמר לו: 'יש לי ביקורת עליך, אבל אתה מראה להם מה זה. זה חשוב'. וחשבתי לעצמי שכל עוד יש אנשי תרבות כמו זו שכינתה את חזן קוף, יהיו אנשים שירגישו שצריך פה מנגד כאלה ש'יראו להם מה זה'. גם לי יש ביקורת על ח"כ חזן, ולצד זה אני חושב שהוא אדם שמח ומרים, והשאלה אם יהיה בכנסת הבאה לא נתונה בידיי בכל מקרה".

     

    אתה מרבה לדבר ולכתוב על הצורך בפשרה ובאיחוי קטבים בחברה הישראלית. האם להציג על המסך את חזן וחצרוני הקיצוניים זו באמת הדרך הטובה ביותר?

     

    "לא, אבל זה טוב לרייטינג".

     

    קשה בלי הריטלין 

    בחודש יוני הזדעקו אתרי האינטרנט מתלונה שהגיש פרופ' חצרוני למשטרה נגד חזן על אלימות במהלך הצילומים בסדרה. חצרוני טען כי חזן והוא התווכחו במשפטים שכוללים אמירות גזעניות וכי במהלך הוויכוח משך חבר הכנסת בשערותיו ולא הרפה, עד שלמקום הגיעו אנשי הפקה.

     

    בקיצור, זה נראה כמו תרגיל יחסי ציבור קלאסי להרמת הרייטינג.

     

    "תראה, כל סיטואציה עם פרופ' חצרוני, שלא מסתיימת בכך שהוא מקבל מכות, היא בגדר נס בעיניי. הבן אדם מחזיק ברשותו פרצוף שדורש יישור ומשמיע עמדות שיגרמו גם לאמא תרזה לרצות להכניס לו נוגרה. אלא מה? שבמקרה בהפקה הזו זה לא קרה. חזן לא הרביץ לו. מצער? בהחלט. זה היה יכול מאוד לסייע לפרק אם היו בו מכות, אבל זו האמת". 

     

    לקחת את חצרוני לפוליגרף. מה יצא?

     

    "ערכתי לחצרוני פוליגרף בשידור חי בפייסבוק. אמרתי לו שאם ייצא דובר אמת, אני אתרום ל־BDS אלף דולר. הוא לא יצא דובר אמת. גם לא שקרן, אגב. למעשה, הוא פשוט נתן גרסה חדשה, שונה מזו שנתן במשטרה לדעתי. הוא אמר שהוא חש מותקף, אבל אולי חזן מבחינתו לא התקיף. הוא גם מגדיר זאת כזוטי דברים". 

     

    יש הבטחה בסדרה שאתה "יוצא למסע". הרי ביום יעיל אחד אפשר לחרוש את ישראל. למה מסע?

     

    "רצינו שזה יישמע מסתורי כמו 'אמזונס'. סתם, לא באמת. הבנת את 'אמזונס'? מישהו יודע מה קורה שם? ב'הישרדות' גם היו דברים הזויים אבל הבנת מה קורה".

     

    מה הבנת?

     

    "ההפקה עושה הכל כדי שלירון רביבו לא תעוף. כל הזמן קרו לה ניסים. קוטפת אננס, יש בפנים פסלון חסינות. נותנים לה ולהודא להתחרות, הן צריכות לפתוח איזו תיבה. להודא נותנים מפתחות לרכב גנוב בטייבה, ולירון מנצחת. זה היה מצחיק".

     

    אתה בורח לי עם ההפרעות קשב שלך ללירון רביבו. שאלתי על המסע בסדרה שלך.

     

    "קשה לי בלי הריטלין. אני הרי לא מאמין בחיים טובים אלא בכדורים טובים. תראה, הסדרה הזו יצאה לדעתי מופרעת אבל היא דוקומנטרית. כלומר היא הזויה, אבל אמיתית לגמרי. כמו סדרה שעשיתי בעבר, 'המתנחל', אני נמצא כל הזמן בתוך סיטואציות אמיתיות, פעם עם בנצי גופשטיין ופעם בסדנת חיבוקים מטורללת, והכל קיצוני. לא יודע להגיד לך איך זה יצא אבל זה לא דומה לכלום, זה בטוח". 

     

    ויש מסקנה מהמסע הזה?

     

    "כן. אנחנו חיים במדינה מטורללת, שאין בה רגע שקט. ויש מגזרים, ויכוחים וביבי וימין ושמאל ומה לא. אבל בסוף, מה אדם רוצה כאן בחייו? קצת שקט. קצת צחוק. קצת שמחה. אני באמת מאמין שאנחנו לא עד כדי כך שונים אחד מהשני. שמצבנו לא באמת כל כך גרוע. צריך רק ללמוד להקליל. פחות היסטריה".

     

    קצת קלישאה של ספרי זן.

     

    "אז בוא ננסח את זה ככה: אני דוגל בכלל שאומר שבחיים האלה צריך להנמיך ציפיות לאפס ואז להפתיע את כולם בביצועים בינוניים. יש את אלה שאומרים לפרוש בשיא. אף פעם לא הבנתי את זה. אם אתה בשיא למה לפרוש? אותי יגרדו מהרצפה, רק ככה אפרוש. אלה פתגמים לא אמינים".

     

    זה כבר לא רע. יש לך עוד דוגמאות?

     

    "'אי־אפשר לתפוס את החבל בשני קצותיו'. למה אי־אפשר? מה הבעיה לקחת את שני הקצוות של החבל ולאחוז בהן? ויש את המשפט הנדוש שאנשים אומרים — 'הלוואי שהייתי זבוב על הקיר באיזו פגישה'. מה יעזור לך להיות זבוב על קיר? אז כן היית בפגישה מסקרנת, אבל אתה זבוב, ממילא לא תקלוט שום דבר ואתה לא יכול להקליט".

     

    כשתינוק בוכה בקהל

    דאום הוא לייט־בלומר (פורח מאוחר) קלאסי. מאדם שעיקר עיסוקו בחיים היה עלייה לפאנלים של תוכניות בוקר, הוא הפך בשנים האחרונות לכוכב בידור שמחוזר על ידי גופי הטלוויזיה, לאושיית פייסבוק שמסוגלת בקלות לייצר אג'נדה ברשת ולמגיש קבוע ברדיו. בימים אלה הוארך החוזה שלו ברדיו תל־אביב. שם הוא מוביל תוכנית בוקר מאולפן שהוקם בביתו. פרט לכל אלה ולטור קבוע שהוא כותב במוסף זה, דאום הוא סטנדאפיסט מאוד מצליח שמריץ בקצב מסחרר הופעות ברחבי הארץ, כולן סולד־אאוט. ובקרוב ייצא גם לסיבוב הופעות בארה"ב.

     

    יום חמישי שעבר, היכל התרבות בכפר־סבא, 400 איש מקבלים את דאום בגלי צחוק. שתי דקות אחרי תחילת המופע מתגלה תינוק בוכה בקהל. הקול שלו מפלח את האולם ונוצר רגע של מבוכה. דאום לא נבהל. הוא שואל אם כל הרעיון בהורות לא אמור להתרכז בבריחה מהילדים, לצאת בלעדיהם, ומסיק מזה שהאמא ילדה את התינוק בתור לקופה. מכאן עומד דאום על הבמה ובפרץ של ספונטניות מתאר את הדיאלוג שלה עם בעלה, "שכמו כל ישראלי לא רוצה לצאת פראייר. זה רק הראש כפרה, תלחצי פנימה ונכנס. כבר שילמנו". הקהל גועה מצחוק, אבל התינוק ממשיך לבכות. זה רגע לא פשוט לאמן, אבל דאום הולך איתו: הוא לוקח את התינוק בזרועותיו וממשיך להתהלך על הבמה כרגיל ולדבר לקהל. התינוק, באופן די לא ייאמן, נרגע, ודאום מחזיר אותו להורים במצב צבירה אידיאלי.

     

    במופע הסטנד־אפ.  "ההופעה שלי לא דומה  למופעים אחרים. החומרים  שלי מאוד אחרים ולפעמים אפלים, אבל הקהל צוחק" | צילום: יריב כץ
    במופע הסטנד־אפ. "ההופעה שלי לא דומה למופעים אחרים. החומרים שלי מאוד אחרים ולפעמים אפלים, אבל הקהל צוחק" | צילום: יריב כץ

     

    "זה לא תמיד הלך ככה בהתחלה", הוא משחזר אחרי המופע. "אני זוכר ששאלתי בהופעה ביבנה אישה שישבה בשורה השנייה, שצחקה בקול מצחיק כזה, 'עם מי באת להופעה?' היא ענתה לי, 'עם חברה'. אמרתי לה: 'מה קרה, למה לא עם בעלך?' והיא השיבה: 'הוא נפטר לפני ארבעה חודשים וזו פעם ראשונה שאני יוצאת מאז'".

     

    אוי.

     

    "השתרר שקט. אבל אז אמרתי לה: 'למה לא, בואי תחרבי לי את הערב. באנו ליהנות גברת, גם לי מתו אנשים, אבל אני לא מנפנף בזה'. היא צחקה מאוד ואז אמרתי לה שבדרך כלשהי, הנה, הרגע בעלה היה איתנו בהופעה. אנשים מחאו כפיים, וראיתי על העיניים שלה שהיא קיבלה איזה חום מהקהל וזה היה יפה". 

     

    מה הבדיחה הכי גרועה שסיפרת בפומבי?

     

    "על הכי גרועה לא אחזור, היא באמת הייתה נוראית, אבל לפני חודשיים, לפני הופעה בעיר כלשהי, לא חשוב שמות, ראש העיר הגיע לחדר האמנים ואיחל לי בהצלחה. אז חשבתי שהוא יהיה במופע ושאלתי איפה הוא כשעליתי. הוא לא ענה אז אמרתי לקהל — 'טוב, בטח עצרו אותו'. הקהל צחק, אבל אז התברר שאשתו והבת שלו ביציעים". 

     

    המופע של דאום עובד יפה מאוד. הוא לא חוסך מאף אחד, ימין ושמאל, אשכנזים ומזרחים. "לחטוף ילד תימני, מה המניע? למה בדיוק?" וגם נוגע בקהילה. "גילי מוסינזון יצא עכשיו מהארון. האמת, לא מפתיע. תמיד שיחק כמו הומו", הוא קובע, "הייתה לי תחושה שהוא מחכה לעונת המלפפונים".

     

    אתה מצליח ליהנות מההופעה גם כשזה ברמה של שחיקה יומיומית?

     

    "שאלתי פעם זמר מאחורי הקלעים באיזו חלטורה שהיינו בה יחד, אם יש לו פחד קהל. 'רק אם הקהל אלים', הוא אמר לי. כשהייתי בישיבת ההסדר הופעתי פעם בשנה בפורים. הייתי נותן מופע ארוך של חומרים על הרבנים והישיבה. מאוד אהבתי את זה. התחלתי ללכת לקאמל קומדי קלאב ולראות את דור המייסדים של הסטנד־אפ. חשבתי שאני רוצה גם. אבל זה לא קרה".

     

    אז מתי התחלת להופיע?

     

    "לפני שנה זה התעורר. ההופעה שלי לא דומה למופעי סטנד־אפ אחרים. אין 'מכירים את זה?' ובטח לא 'יש פה מישהי מבת־ים?' החומרים שלי מאוד אחרים ולפעמים אפלים, אבל הקהל צוחק וגם עובר משהו, וזה דבר שלא מפסיק לרגש. אין משהו שדומה לזה. לנסוע לאולמות בכל הארץ. אני רואה אנשים שלקחו בייביסיטר ובא לי להגיד להם: 'למה? למה באתם? אין לכם הוט מג'יק? אין סדרות לראות?' אבל הם באים אז אני מתאבד כדי לשמח אותם. מתאבד". 

     

    כבר מחכים מעריצים ברחוב?

     

    "איזה מעריצים, תגיד לי? זה ישראל פה. פעם מישהו בא אליי ואמר לי — 'קראתי את הספר הראשון שלך, תדע לך שרק בזכותך התחלתי לאונן'. חשבתי לעצמי, זו מחמאה שלא מקבלים כל יום. מה שכן, הילדים מזהים אותי ברחוב מאז שהתחלתי לשחק בסדרה 'גרעינים' (עונה שנייה באוויר) בערוץ הילדים דמות שנקראת שיקלובר, שמוק כזה. יש ילדים שממש שונאים אותי בגלל המשחק בסדרה ואני מבין אותם. זו דמות של מישהו שרוצה להרוס את המתנ"ס ולבנות לעצמו פנטהאוז. ואני אומר לאלה שבאים אליי ברחוב — 'תקשיבו, מה אתם נלחצים, זה ישראל פה, הוא ממילא לא ישיג אישורים, זו ביורוקרטיה, יהיה בסדר'. אבל הם לא נרגעים". 

     

     

    עם התינוק שבכה בקהל ונרגע בזרועותיו
    עם התינוק שבכה בקהל ונרגע בזרועותיו

     

    מחוץ לאולם בכפר־סבא בכל זאת מחכה לדאום שורה ארוכה של בקשות לסלפי. הוא נענה בסבלנות ולאחר מכן, בבית הקפה, הטקס מתחיל מחדש. בחישוב מהיר, הוא הקדיש 40 דקות במצטבר לכל מי שביקש מגע. "מת על סלפי ומת על עם ישראל ובעיקר על אלה שתופסים אותך כמו בן ערובה עם היד סביב הצוואר עד שיוצאת תמונה טובה".

     

    יש את החרדה הקלאסית לכל אמן שיום אחד זה ייגמר. אתה שם?

     

    "אני מדבר בהופעה גם על זה. וזה כיף לעסוק בנושא דרך הומור. זה מזכך. זה לא כל כך נורא חרדות, בטח לא לפסיכולוג שלי שבדיוק סיים לבנות עכשיו קומה שנייה בבית. ביקשתי ממנו לכתוב שם שהקומה נבנתה בתרומה שלי, כמו אצטדיון סמי עופר, הרי זה אני מממן לו את זה. הוא אמר שיחשוב על זה, והחליט שזו שאלה שמבטאת נסיגה ולכן נצטרך להיפגש פעם נוספת בכל שבוע". 

     

    הוא עבר טיפול פסיכואנליזה בשיטת פרויד, "שבו אתה שוכב על מיטה ולא רואה את המטפל. זה מאוד עזר לי. במשך שנתיים וחצי הייתי באנליזה ארבע פעמים בשבוע. זה למעשה תהליך של פירוק והרכבה".

     

    אז אתה כבר לא נכנס לדיכאונות?

     

    "השאלה שלך מזכירה לי משהו שאסי דיין אמר לי פעם: 'יש לי דיכאון אחרי לידה. מאז הלידה שלי, אני בדיכאון'".

     

    ואתה?

     

    "אני מאמין שאין חיים טובים. יש רק כדורים טובים. החלום שלי הוא למלא בריכה אולימפית בציפרלקס ולעשות משחה. התקופה האחרונה היא יפה ואני בלי כדורים, שהשתחררתי מהם בזכות הפסיכואנליזה, אבל זה דינמי. שמע, אם לא הייתי עוסק בקומדיה ובתקשורת הייתי פסיכולוג".

     

    אז אולי פעם?

     

    "הבעיה היא שאם הייתי עושה פסיכומטרי, הייתי חייב להם נקודות. אנשים חושבים שאני חכם, אבל אני לא יודע אנגלית ומתמטיקה. אין לי תואר ויש לי מה שנקרא 'זכאות לבגרות'. תכלס אין לי בגרות. אני לקוי למידה בעל הפרעות קשב קשות. היום אני גאה לומר שכבר שנה אני בלי טיפול ובלי תרופות".

     

    יפה.

     

    "זה משנה חיים. תשמע, עבדתי פעם בזכיינית ערוץ 2 רשת וחיפשו תוכניות חדשות. ישבתי בבית, אז עוד הייתי בלי כדורים, וראיתי סדרת דוקו בריטית, עצובה כזו, שבמרכזה משפחה עם בעיות. זה מאוד ריגש אותי. אכלתי לרשת את הראש והם הפיקו גרסה ישראלית. הסתכלתי על זה אחרי שכבר לקחתי כדורים ואמרתי שזה לא טוב".

     

    למה?

     

    "התברר לי שהייתי בדיכאון ולכן התעצבתי מהסדרה ההיא, הבריטית, וחשבתי שהיא טובה. רשת לקחו משפחה ממזכרת־בתיה וכשהיא שודרה אנשים יצאו החוצה פתאום מהבית. גילו אחד את השני. כמעט כל מה שהצעתי לעשות בטלוויזיה, התרסק".

     

    מה הצליח לך?

     

    "לא בטלוויזיה, אבל היה לי רעיון פעם לעשות תפידנית. תפילין שאתה שם באריזה מהודרת ששומרת אותן מפגעי מים וכו', טוב לחיילים, לדתיים שמטיילים. אנשים שהצעתי להם את זה ירדו עליי ולא עשו את זה. שנה אחרי זה קם מפעל בבית־אל בשם תפידנית וחיילים קונים את המוצרים האלה. אתה רואה? הייתי יכול להיות עשיר".

     

    להפליץ במיטה

     

    הוא מתגורר בהתנחלות אלעזר בגוש־עציון, נשוי מגיל 21 לאפרת, בתו של הרב יהודה חזני ז"ל, ואבא לארבעה ילדים. במהלך המופע הוא מרבה להזכיר אותם. "אגיד לך משהו ואני אומר את זה במלוא הכנות: ההצלחה שלי, היחידה, זה שהתחתנתי עם אפרת ובניתי איתה משפחה. כל השאר לא באמת מעניין". 

     

    וגם לא דבר קל, ארבעה ילדים.

     

    "כן. אתה משקיע בילד, נותן לו לאכול ולשתות ואתה בשלב מסוים קולט שהוא לא מתכוון לצאת מהבית שלך. ואני אומר לו — 'עידו, אתה כבר בן שבע, רד ממני, תמצא עבודה, תגור איפשהו'. אבל הוא מפונק. שאלו אותי אם הבן הקטן ירצה סיוע בחלק מהפעילויות בגן. אמרתי שהוא יסתדר. אבל לגננות כדאי לקחת סיוע".

     

    איפה הבעיות?

     

    "אני כבר 15 שנה חולק מיטה עם ילדים. אתה מתחתן ומדמיין את המיטה הזוגית כאיזה מקום שלכם. מקום נקי כזה, רומנטי. איפה? המיטה הזוגית שלך, כאבא לילדים, היא המחראה של הבית. השמיכות שלנו מטונפות יותר מבגדים של הומלס. ואפרת מתעקשת על שמיכה זוגית. אתה מבין? אפילו להפליץ אי־אפשר. דבר אחד קטן, הפלצה מתחת לשמיכה, פשע ללא קורבנות — גם את זה לקחו לנו".

     

    תתגבר?

     

    "אין לי ברירה. אתה הולך לישון עם ילד במיטה שהרגליים שלו על הפנים שלך. אני עובר לסלון וילד אחר מגיע לשם. אז אני בא לעלות למיטה של הילד ופוגש בדרך במטבח את אפרת. אנחנו מתחבקים. זה כיף להיפגש ככה בהפתעה". 

     

    איך הילדים מגיבים לבדיחות עליהם במופע?

     

    "אני אומר להם שזו הפרנסה של אבא, 'ואם יש לכם טענות, לכו לכיכר ציון עם בגדים בלויים ותביאו כסף'. זה מה שאני יודע לעשות. הקטנים מעריצים אותי בזכות 'גרעינים'. יהודה, הגדול, הוא סרקסטי אז יש לנו הומור משותף. אביב עכשיו בכיתה ט' וכל הזמן מסבירה לי למה ערן זרחוביץ' יותר טוב ממני, מה שנכון אגב. אני מקווה שהבן של זרחוביץ' אוהב אותי".

     

    תעזוב יום אחד את ההתנחלות?

     

    "לא. אם אגור בתל־אביב, מה יהיה הייחוד שלי בתעשייה? אהיה שרוף. ככה אני ייחודי, מתנחל. מה אתה חושב, שקובי אריאלי באמת חרדי?"

     

    לפחות עשית מזה סדרה בערוץ 10.

     

    "רפי גינת, כשהיה מנכ"ל הערוץ, ראה את התוכנית ורצה לתת לי פידבק. בהתחלה אמרתי שם: 'קוראים לי חנוך דאום, יש לי טיקים בעיניים וכיפה'. אז רפי בא ואומר לי, 'שמע חנוך, ראיתי את הפרק ואני רוצה להגיד לך שאנשים מתרגלים ולא שמים לב לזה. למשל, אבי אתגר היה נכה על כיסא גלגלים וזה עבר טוב לצופים'. די הייתי בשוק מההשוואה. אמרתי לרפי, 'אני כולה ממצמץ בעיניים ואתה מביא לי דוגמה לנכה, שמקביל אליי? תראה אותך, 30 שנה בטלוויזיה, נראה כמו לווייתן שנפלט מהחוף ועוד שנייה אוכל את הצופים. אז כמה מצמוצים זו הבעיה?'"

     

    עם אשתו, אפרת. "ההצלחה  שלי, היחידה, זה שהתחתנתי איתה ובניתי איתה משפחה" | צילום: חיים צח
    עם אשתו, אפרת. "ההצלחה שלי, היחידה, זה שהתחתנתי איתה ובניתי איתה משפחה" | צילום: חיים צח

     

    רפי היה בשוק?

     

    "הוא צחק ואישר את התוכנית לשידור".

     

    בעמוד הפייסבוק שלו 401 אלף עוקבים, מה שמעניק לו סטטוס של אחד הדפים הפעילים בישראל. גם שם הוא התחיל די מאוחר. "את הדף פתחתי כי בזמן 'מחוברים' הוט הכריחו אותי. אני הרי טכנופוב, מאלה שמפעילים ווייז גם בהליכה. אגב, מי אלה האנשים שמדווחים לווייז על מפגע בצד הדרך? אין להם חיים? לא משנה. פתחתי פייסבוק וגיליתי משהו נפלא: הוא נותן הזדמנות לאנשים שבחיים לא היו מקבלים אותה בתקשורת הממוסדת. יש למשל בחור, אושיית רשת, יבגני זרובינסקי. כוכב. הצעירים מתים עליו. הוא בן 31 מהקריות, עולה מאוקראינה, אדם שלא היה בגל"צ וכו' ולא היה מקבל בחיים הזדמנות. היום יש לו מאות אלפי עוקבים. אז רשת חברתית זו דמוקרטיה. אבל זו גם דיקטטורה". 

     

    מה הכוונה?

     

    "אני מאוד אוהב לחסום אנשים, למשל. זה נותן לי תחושת עריצות. ואני לא חוסם את מי שמקלל אותי. אני חוסם בעיקר ניג'סים אשכנזים כאלה, שלא טוב להם. חוסם בהפתעה. חבל שבחיים אין אפשרות לחסום. מישהו מציק לך? אתה שם אותו על רטט, או לוחץ עליו והוא פשוט לא רואה יותר מה שאתה אומר ולא מסוגל לדבר איתך. שמע, צוקרברג גאון". 

     

    עד כמה הדף הזה מתערבב לך עם חיי היומיום?

     

    "הפייסבוק מזמן אינסוף פניות הזויות. מישהו לאחרונה אמר לי שהוא עוקב אחריי, פגש אותי במחנה יהודה. אמרתי לו תודה והכל, אבל כשחזרתי הביתה הוא היה בשיחים. מתברר שהוא לא התכוון בפייסבוק. הוא באמת עקב אחריי. סטוקר". 

     

    אתה שוב לא רציני.

     

    "לא. אבל אחד הדברים שאני מאוד מקפיד עליהם בעמוד הוא להתרכז בפאן. אין אצלי שיימינג, אין אצלי מריבות, ומי שמגדף אחרים נחסם. מי שמגדף אותי אני דווקא נוטה להשאיר. לא מזיז לי". 

     

    את טיסת השוקולד היית מעלה.

     

    "היום לא. זה עונש לא מידתי. העדר בא ומתחיל לתקוף אנשים, ויכולים לגמור בן אדם. מה עשה הילד בכנרת בראיון ההוא של רפי רשף? קצת צחוקים. ילד בן 16. הרגו אותו. עשו עכשיו שיימינג למסעדה באבו־גוש על סינים שישבו עם בקבוקי יין ואכלו במשך שעות ארוכות. כמו אירוע. אז העלו את החשבונית הלכאורה מוגזמת שלהם. מאיפה אתם יודעים? לא בודקים. אני לא אעלה דברים כאלה. בשביל זה יש עיתונות. לבוא ולבדוק ולקחת תגובות".

     

    מה עשה הכי הרבה רעש עד היום?

     

    "תמונה שהעליתי ביום השואה, אישה בשחור־לבן עומדת עם תינוק מקיבוץ ורואים את המספר שלה על היד. כתבתי שזו תמונת ניצחון. מישהו ראה והיא הייתה מוכרת לו, זו הייתה דודה שלו שנפטרה והוא שאל את אמא שלו עליה. הם לא הכירו את התמונה ונורא התרגשו לראות אותה".

     

    האינבוקס של דאום מתפקע, ממוצע של ארבע דקות בין הודעה להודעה. "הבן שלי עוזר לי לנהל את כל זה. אם יש בן אדם שמעלה משהו טוב ויש לו 70 לייקים, הוא שולח לי ואני מעלה, והוא מוסיף לעצמו עוקבים. לקח לי זמן להבין את העוצמה של זה".

     

    יש בזה גם תועלת עבורך?

     

    "לא ממש. יש שאלה מה בעצם מבחינה מקצועית עושים עם פופולריות בפייסבוק. התשובה היא שלא להיות שם זה לא להיות בסצנה נורא חשובה של שיח. מה זה ספציפית עושה? האולמות מלאים גם בגלל הפייסבוק? אולי".

     

    מה דעתך על הדף של הצל?

     

    "לא עוקב אחריו". 

     

    ועל עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד?

     

    "פעם ירדו על לפיד שהוא בפייסבוק. בתחילת הדרך. זה היה משהו כזה לגנותו, ההוא מהפייסבוק. היום כולם שם. הבינו שזו דרך לתקשר עם הציבור. אני זוכר שהוא עשה מסיבת עיתונאים והקריא מפרומפטר וברדיו הכתב ציין את זה באירוניה. קצת ירד על זה. וחשבתי — למה להקריא מדף זה בסדר אבל על פרומפטר יורדים?" 

     

    למה יש כאלה בברנז'ה שמבקרים אותו בכזו חריפות?

     

    "זה באמת דבר קצת ביזארי לראות לפעמים איך אנשים, שכל כך רוצים להחליף את נתניהו, מתעקשים לכתוש את האדם היחיד מהצד השני שאולי — לא יודע, יום אחד, נגיד עוד מאתיים שנה, אחרי יאיר נתניהו, סבבה? — יהיה מסוגל לעשות זאת".

     

    השמאל יכול לנצח את ביבי? איך?

     

    "אגיד לך משהו. יצאה עכשיו יוזמה של השמאל לעשות משאל עם על עתיד השטחים. שאלתי את אחד היוזמים למה צריך משאל עם. כלומר, מה הוא לא הבין בתוצאות הבחירות. איזה חלק לא היה ברור לו. אבל האמת היא שאני תופס את המציאות הפוליטית בישראל אחרת לגמרי. לא כשמאל וימין. הרי בערך יותר מ־80 אחוז תמכו בהתנתקות. הם התאכזבו כי המציאות התנפצה עליהם. אבל הישראלים ברובם פרגמטיים. אם היה פרטנר והייתה עסקה טובה על הפרק, הם היו תומכים בה".

     

    גם על חשבון השטחים?

     

    "אין פה הרבה אנשי 'אף שעל'. גם אני לא. אני בעד בנייה רק בגושי ההתנחלויות. העניין הוא שיש לישראלים חשש אמיתי, ואי־אפשר להאשים אותם בכך, שכל ניסיון ישראלי לעשות שלום יביא עוד טרור, כמו שקרה אחרי אוסלו ובזמן ברק. מה שאני אומר, בלי לחפור יותר מדי, הוא שהמחלוקת בעם הזה פחות גדולה ממה שנראה. אפשר להגיע להסכמות בינינו. אנחנו לא באייטיז, גוש אמונים מול שלום עכשיו. היום 80 אחוז מהעם מסכימים על 80 אחוז מהדברים, אבל אנחנו בוחרים לעסוק כל הזמן ב־20 אחוז האחרים". 

     

    וחוץ מזה, מה מרגיז אותך בארץ?

     

    "משגע אותי שהקרוקס יצאו מהאופנה. קניתי עשרה זוגות והם נוחים, ופתאום בום, זה נעלם. למה? מה קרה? מה אתם מתביישים פתאום? זה נוח. אני גם לא מבין למה אנשים פותחים את הדלת של המיקרו שתי שניות לפני שהוא מסיים, רצים מהר כאילו הם מנטרלים פצצה. מה יש לכם? הבחור נתן עבודה, תנו לו להתענג על הצפצוף בסוף. הרוויח את זה". 

     

     

    דאום, באוויר. "אני אומר לילדים שזו הפרנסה של אבא. 'אם יש לכם טענות, לכו לכיכר ציון עם בגדים בלויים ותביאו כסף'" | צילום: אילן ספירא
    דאום, באוויר. "אני אומר לילדים שזו הפרנסה של אבא. 'אם יש לכם טענות, לכו לכיכר ציון עם בגדים בלויים ותביאו כסף'" | צילום: אילן ספירא

     

    אני מבין שההספד של יוסי ביילין לפואד ז"ל לא עיצבן אותך.

     

    "זה מאוד הצחיק אותי. קודם כל הוא לא היה מאופר טוב. זה היה נראה כאילו הוא נרדם על מיטת שיזוף באוסלו. מעבר לזה, זה קונספט גאוני — טינופים אחרי מות".

     

    שוט.

     

    "אבא שלי, שהיה רב קהילה, היה מספר בדיחה יהודית על התכונה הזו של אחרי מות קדושים אמור: 'יהודי נפטר'. והרב אמר — 'תקשיבו, לא הכרתי את האיש הנפטר, אני חדש כאן, אולי מישהו יגיד עליו כמה מילים?' דממה. כולם בשקט. אחרי שתי דקות של מבוכה, מישהו מקצה בית הכנסת אומר: 'נו טוב, אבא שלו היה יותר גרוע'". 

     


    פרסום ראשון: 14.09.16 , 15:28