1. "ראיון עבודה"
"את לא עבדת בתחום אף פעם, נכון? טוב, אז אני אסביר לך במה מדובר, בקצרה, הכי פשוט: זו דירה, נמצאת בתל־אביב, עובדות שם שתי בחורות, בבוקר ובערב. התפקיד של הפקידה זה לענות לטלפונים, לתאם להן את הפגישות, ובעצם לדאוג שמהלך העבודה יזרום ושהכל מסודר ונראה נורמלי במשמרת שלך, זה הכל... מבחינת כסף, המשכורת בסיס היא 300 שקל למשמרת, יש בונוסים, על כניסה שמינית, על כניסה עשירית... מעל 12 את מקבלת בונוס. כמובן שהכסף הוא בסוף המשמרת".
את משה, אם ככה באמת קוראים לו, אני פוגשת בפעם הראשונה בקניון איילון, לפנות ערב באחד מימי אמצע השבוע. אנחנו קובעים להיפגש בשש, הוא מאחר לי בכ־40 דקות. בינתיים אני מתיישבת בבית קפה, מזמינה שתייה ומעדכנת אותו על מיקומי.
הגעתי אליו דרך מודעה שפורסמה ב"סקס אדיר", המגדיר עצמו כ"פורטל המבוגרים המוביל בישראל". "נמאס לך ממקום העבודה? רוצה לעשות הרבה כסף ובגדול? אנחנו הכתובת שלך!!!" נכתב שם. פרסום שירותי זנות אמנם נחשב לעבירה פלילית, וכך גם שידול לזנות, אבל זה לא ממש מפריע לעשרות אתרים לפרסם מודעות שבהן מוצע גוף אישה לכל דורש, ונשים חדשות מגויסות לתעשייה.
20 דקות לפני שבע אני מבחינה בו נכנס מבעד לדלתות הזכוכית של הקניון, סורק את הקפה, יוצר איתי קשר עין וממשיך בדרכו. הוא גבר גדול ממדים, לבוש חולצה שחורה ומכנס שחור. הטלפון שלי מצלצל. "אני ראיתי אותך ואת ראית אותי, תסגרי את החשבון ותבואי לתוך הקניון. אי־אפשר לדבר פה", הוא אומר בקולו הנמוך כשהוא מתקשר פחות מדקה אחר כך.
אני מגיבה בצייתנות, מזמינה חשבון, משלמת. בזווית העין אני מבחינה בו שעון על עמוד, ממתין. "רואה את המקדונלדס?" הוא שואל כשאני מדווחת שיצאתי מבית הקפה, "תמשיכי לכיוונו, תלכי כל הזמן ישר". אני צועדת ומבחינה בגבו הגדול נכנס למעין מסדרון אחורי, חשוך — ונכנסת אחריו. פניו המלאות רכות, נעימות אפילו, אבל הבעתו חתומה ורצינית. לכל אורך השיחה עיניו מרצדות בחוריהן, מביטות לצדדים, בוחנות את הסובבים. "אנחנו מחפשים פקידה שתדע לתקתק עבודה, שתדע להביא עבודה, שאם יש לה בן אדם בחוץ עכשיו והבחורה עסוקה, היא יודעת להחזיק אותו ולהגיד לו, 'מאמי, יש לי פה מישהי ממש טובה, כדאי לך להישאר עוד חמש דקות, עוד עשר דקות'. הקטע הוא שצריך למכור ממש כמו שמוכרים כל דבר, כי יש 500 דירות כאלה רק בתל־אביב לבד, אז צריך לדאוג שהם יגיעו אלינו. מבחינת סיכונים, לא יכול לשקר לך, במכונים הגדולים יש המון פשיטות של המשטרה, אצלנו בדירות הפרטיות פחות".
"ואם יש פשיטה?" אני שואלת.
"את לא אומרת שאת פקידה. את אומרת שאתן כולכן עובדות כבחורות ובזה נגמר הסיפור", הוא ממשיך. "זו לא עבודה קלה. לדבר עשר שעות בטלפון עם גברים, גברים חרמנים, מטרידים. כל החשיבה שלך על גברים תשתנה מהעבודה הזו, אני אומר לך את זה בוודאות. את פתאום תביני ואת תראי אנשים. מגיעים מכל קצוות הקשת, ממיליונרים ועד אנשים שעובדים בעבודת כפיים. עורכי דין, רופאים, אנשים נשואים, דתיים, את תראי הכל..."
אנחנו מסיימים את השיחה, לוחצים ידיים והוא עוזב. אני ממתינה במסדרון כמה שניות נוספות לפי הנחייתו. כשאני יוצאת, הוא כבר נעלם בתוך המון האנשים בקניון.
2. "בחורות"
אומרים שזיכרון חזק נצרב גם בחושים. בשבילי הדירה ברחוק הירקון תיזכר תמיד כמקום חנוק, מדיף ריח נורא של סם הפיצוציות נייס גאי, בושם זול, זיעה וקונדומים משומשים, עם זמזום טלוויזיה שקט ומתוח, שמופר מדי פעם בגניחה מזויפת שהופכת את הבטן.
זו דירה קטנה, ממוקמת בחזית בניין בן ארבע קומות, ממש לפני הכניסה לחדר המדרגות. יש בה סלון עם ספה דו־מושבית, כורסה וטלוויזיה; מרפסת קטנה וסגורה עם שולחן קפה ושני כיסאות שפונה לחלקו האחורי של הבניין; ומטבחון שבמקרר שלו, לצד קרטוני חלב, נשמר הכסף שנאסף במהלך המשמרת. במעלה מסדרון קטן נמצאים חדר מקלחת משופץ וחדר שינה מרוהט במיטה זוגית ובארון מלא סדינים ומגבות, עם תאורה אדומה שאמורה להשרות אווירה ארוטית.
בעולם הזנות היא נחשבת ל"דירה אקסקלוסיבית", ככה לפחות משווקים אותה. דיסקרטיות היא מילת המפתח. עובדות בה לכל היותר שתי בחורות במשמרת, כאשר בכל רגע נתון יכולה להיות רק אחת מהן עם לקוח בחדר השינה, בעוד השנייה ממתינה בסלון עם הפקידה. זאת בשונה מהמכונים הגדולים, המכונים בפי הלקוחות "תקתוקיות", שבהם יכולות לעבוד במקביל שש, שמונה ואפילו 12 בנות.
כדי שחלילה הלקוחות לא ירגישו שחסר להם מגוון, אחת מהבחורות היא ממוצא רוסי, גבוהה ומלאה, בעלת חזה גדול ועיניים כחולות. "עסיסית" בשפת התעשייה. השנייה היא ממוצא תימני, נמוכה ורזה. "ללקוחות שמתקשרים תגידי 'קומפקטית', הם מתים על המילה הזו", מסביר לי משה.
על שלוש רגליים ניצבת תעשיית הדירות הדיסקרטיות: הנשים, הסרסורים, הלקוחות. הפקידה היא החוליה המקשרת. היא זו שפותחת את הדירה בבוקר — אלא אם כן זו דירה שפועלת 24/7 — והיא זו שסוגרת אותה מאוחר בלילה. הפקידה היא שעונה לטלפונים בקול פלרטטני ומנסה לשכנע את הגברים להגיע דווקא לדירה הזו, ולהניח לדירות האחרות בעיר. היא זו שמקבלת את הלקוחות בחיוך מתוח, ולפעמים גם גובה מהם את התשלום. היא זו שמעדכנת את בעל הבית איך מתקדם היום, ובעיקר מה שמעניין אותו — כמה "כניסות" עשו הבחורות (כלומר, כמה גברים קיבלו). והיא גם אחראית להלשין עליהן, אם הן לא התנהגו כמצופה.
בחלק ממכוני הליווי והדירות הדיסקרטיות נדרש מהפקידה לקחת על עצמה את האשמה במקרה של פשיטה משטרתית – ולהיעצר על ניהול המקום, לעמוד בחקירות מתישות ולפעמים אף להתמודד עם אישומים פליליים כ"קוף" של הבעלים האמיתיים. למזלי, ההנחיה שאני מקבלת ממשה לתרחיש כזה היא להגיד שאני "בחורה". במדינת ישראל עצם העיסוק בזנות לא נחשב לעבירה פלילית, ניהול או החזקת מקום לצורכי זנות דווקא כן.
"בחורות". זו המילה המקובלת בז'רגון של עולם הדירות הדיסקרטיות כדי לתאר את הנשים העובדות בזנות. יש לקוחות, יש פקידות ויש "בחורות" — ול"בחורות" בעולם הזה יש שימוש אחד. עבור רבות מהפקידות, התפקיד הזה הוא דריסת רגל ראשונה בעולם הזנות — ומשם הדרך להפוך ל"בחורה" קצרה מאוד.
הדירה הדיסקרטית שבה עבדתי נמצאת לא הרחק מהמבנה ברחוב הירקון 98, כתובת שעלתה לכותרות לפני כשנה אחרי שג'סיקה, אישה בזנות, שמה קץ לחייה בבית הבושת שבו התגוררה במשך שנים.
ההתאבדות של ג'סיקה הסעירה את המדינה. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שבהן נזקי הזנות קיבלו שם וסיפור עם סוף טרגי — כזה שהביא מאות אנשים לעצרת לזכר ג'סיקה, שנערכה בגן לונדון כמה ימים אחרי מותה. שנה עברה מאז מותה של ג'סיקה, שבמהלכה נודע על לפחות שבע נשים נוספות שמתו בתוך מעגל הזנות, האחרונה בהן בסוף השבוע שעבר. לפני שבועות ספורים התכנסה שוב עצרת לציון שנה למותה של ג'סיקה, הפעם בכיכר אתרים. אלא שבמרכז תל־אביב ובסביבת רחוב הירקון – המסחר נמשך כרגיל.
האזור שוקק בתי בושת, מלוניות למיניהן ודירות דיסקרטיות – חלקם נסגרים ונפתחים כפטריות אחרי הגשם. כל אלה מהווים חלק נכבד ממה שמכונה "תעשיית המין" בישראל – המגלגלת לפי ההערכות בכל שנה קרוב ל־1.3 מיליארד שקל, בכסף שחור כמובן. קרוב למחצית מסכום זה, לפי ההערכות, מגיע ממכוני ליווי ומדירות דיסקרטיות. בדיוק מהסוג שבה בחרתי לעבוד לפני מספר חודשים.
המשימה לא הייתה פשוטה לי. זה כמה שנים שלצד עבודתי כעיתונאית אני מתנדבת בפרויקטים של סיוע לנשים בזנות. זה מספיק זמן כדי לדעת שמאחורי המיתוסים על כסף מהיר, סקס מרגש ו"סטודנטיות שמצאו דרך קלה לממן את הדוקטורט שלהן", מתחבאת מציאות של עוני, אלימות, סמים, סרסורים, טראומות יומיומיות — ומוות.
למרות שלל הלבטים הופכי הקרביים, אני מחליטה שאם אני באמת רוצה לדעת מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של הדירות הדיסקרטיות, עליי להיות שם בעצמי. אז למשך כמה שבועות הפכתי בעצמי לפקידה ב"דירה דיסקרטית" – כדי לתעד מקרוב את פס הייצור הזה; לנשום עמוק ולצלול לתוך הקרביים המצחינים של תעשיית המין; ולראות. לראות ולספר.
3. ספיר
"הייתי בטוחה שאני מכירה אותך, כבר אמרתי לעצמי וואי־ווא עליי! כי במקום הקודם שעבדתי בו הייתה משטרה. פחדתי ששלחו לי מישהי מהבנות מהמקום הקודם שהייתי. את לא עובדת בחדרים בכלל, נכון? איך אמרת שקוראים לך?"
ספיר פותחת לי את הדלת במכנסיים קצרצרים וגופייה שחורה שקופה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון.
ספיר הוא כמובן לא שמה האמיתי. "אני ספיר, אבל יש לי שם אחר", היא אומרת, "כאילו, כל פעם אני אומרת שם אחר. עוד לא החלטתי עם איזה שם להיות פה, תלוי מה בא לי לשדר. עכשיו בא לי תימניוּת, אז אולי קורל?"
היא נמוכה ממני בחצי ראש, רזה מאוד, בעלת עור שחום ושיער כהה. היא בסוף שנות ה־20 לחייה, אבל כבר אמא לילדים לא קטנים. מפרנסת יחידה במשפחה שבה את תפקיד האב ממלא גבר מסומם. "עבדתי גם כשהייתי בהיריון, לקוחות באו אליי בגלל הבטן. יש אנשים שזו הסטייה שלהם".
זו הפעם השנייה שלי כפקידה בדירה. יומיים קודם, בשישי בבוקר, הגעתי ל"משמרת היכרות". כשנכנסתי לדירה קיבל את פניי משה. "את צריכה להישמע מפתה, לגרות אותם, לפלרטט איתם בטלפון", הוא הסביר, "תתארי להם את הבחורות בצורה הכי מגרה שאת יכולה, שירצו לבוא לפה. תגידי להם, 'חמוד שלי, מתוק שלי, אני אעשה לך נעים'. התפקיד שלך הוא למשוך אותם לפה". בהמשך המשמרת הוא יערוך לי "בוחן פתע", כשיתקשר לשמוע איך אני "מוכרת" את הבחורות. כנראה לא ממש הצלחתי, כי אחרי כמה דקות הוא הזדהה ונזף בי ש"אני לא מספיק זורמת".
אבל עכשיו שמונה בבוקר, והטלפונים מתחילים לצלצל. לכל שיחה אני עונה באותו מונולוג שכבר הספקתי לשנן בעל פה: "הגעת לדירה דיסקרטית, זה אני וחברה שלי פה. היא בת 22, תימנייה קומפקטית. 40 דקות, 300 שקל, מפנקת אותך בסקס מלא, אפשרות לעד שני אקטים, מציצה, מסאז'. כדאי לך לבוא אלינו, מותק, תאמין לי, נעשה לך טוב".
בינתיים, עד שיתחיל זרם הלקוחות, ספיר ואני צופות בטלוויזיה. "עבדתי בתל־אביב, בת־ים, רמת־גן", היא מספרת לי. "הייתי עובדת בוקר־ערב, רצוף. שעות על גבי שעות. בדירות שיש בהן יותר נשים קשה, למה בסוף באים משטרות ויש בלגן ואזיקים ופותחים תיקים. הם מעיפים את הדלת בצורה שאת לא מבינה. האמת שבדירה הקודמת שעבדתי לא חשבתי שתהיה פשיטה כי המקום היה קרוב לדירות מגורים, אבל כנראה השכנים אמרו משהו. קשה לפספס, כל הזמן נכנסים גברים ויש רעש. אז הגיעו השוטרים, נכנסו, העיפו את הדלת, ישר החבאתי את הכסף. באו שבעה שוטרים והגוף שלי רעד.
"במשטרה אמרו לי, 'נתקשר לבעלך, שייקחו אותך בערבות אם לא תגידי לנו מי בעל העסק'", היא ממשיכה. "אמרתי, 'מה אני יודעת מי בעל העסק?' הייתי איתם חמש שעות בחקירה. עשיתי מהם צחוק, כל הזמן ביקשתי לצאת לפיפי. הם התעצבנו עליי ממש, אין להם בפועל על מה לפתוח לך תיק. אם יבואו (לדירה הנוכחית – לב"ס) נגיד שזה דירה שלנו וגם את עובדת בחדרים".
צלצול קוטע את השיחה בין ספיר לביני. עוד לקוח. אני עונה ומדקלמת את מנטרת המכירות שהתבקשתי ללמוד. מפריחה מילים כמו "מאמי", מפלרטטת ומצחקקת. "תגידי תימנייה בת 20, אבל אני לא מתנשקת, לא גמירות בפה ולא בלי גומי ולא אנאלי", היא לוחשת לי תוך כדי השיחה, כשהלקוח בצד השני מנסה לברר לגבי מה שנקרא "חריגים". "אני עובדת נקי, מה אני משוגעת לעשות את זה בשביל כסף? גם ככה מה שהם מקבלים זה יותר מדי". עד סוף המשמרת היא תספיק להיות עם שישה לקוחות שונים.
הגבר מעבר לקו נשמע נלהב ומבטיח לעדכן כשהוא בדרך לדירה. "לפני הדירה הזאת עבדתי בתל־אביב, בדירה של שמונה בנות, היה קטסטרופה", ממשיכה ספיר להעביר איתי את הזמן עד שהלקוחות הראשונים של היום יגיעו. "באים לקוחות, נכנסים ככה, מסתכלים על הבנות, בסוף בוחרים אחת... היו קוראים לי 'הקטנה'. מה זה בודקים את הסחורה, את לא מבינה את המבטים".
וזה יותר כסף?
"כן, זה יותר כסף בדירות הגדולות, 1,500 שקל במשמרת. כל לקוח זה משהו כמו 300 שקל, באים המון. אז נניח עשרה גברים זה 3,000. חצי הולך לבעל המקום, אבל זה בלגן מטורף שם".
ובעלך יודע מה את עושה?
"מה פתאום. אף אחד לא צריך לדעת. שיגיד תודה שהוא מקבל את הכסף וישתוק".
הטלפון לא מפסיק לצלצל. פעם אלו גברים שמתעניינים ב"סחורה", פעם זה משה, שלא מפסיק לבדוק מה קורה עם הדירה ומה התפוקה היומית. לא ברור אם הוא הבעלים או רק נציג מטעמו. אני יודעת שפרט לניהול דירות דיסקרטיות, יש לו גם עסקים לגיטימיים. עבור ספיר, שעובדת איתו זו כבר הדירה השלישית, הוא השם והפנים של העבודה. "הוא לא אומר אם יש עוד אנשים מאחוריו", היא מסבירה, "לא מספר כלום, מופיע כשצריך וזהו. הוא בעל הבית מבחינתי. אין דבר כזה בחורה שעובדת לבד".
כחצי שעה לפני סוף המשמרת משה מופיע במלוא הדרו. מביא איתו מגבות נקיות, סוקר את הדירה, מביע אי־שביעות רצון מכך שאנחנו מרשות לעצמנו לנהל שיחות. "מה זה הרעש הזה? אנחנו רוצים לשים שלט בחלון גם?" הוא אומר ברוגז. "חלון פתוח, כולם שומעים, הטלפונים... הכל... פשוט תשימו שלט וזהו. מה קורה, גברת? מה את עוד עושה פה?" הוא פונה לספיר.
"אני תכף הולכת", היא עונה במגננה. "את חייבת לי 450 שקל", הוא אומר ומסלק לעצמו עוד נתח ממה שהרוויחה בשם איזה חוב ישן.
4. קטיה
"זה לא בשבילך", אומרת לי קטיה בחיוך בעוד היא מגלגלת לעצמה ג'וינט ענקי מלא בנייס גאי. היא בחורה יפהפייה. גבוהה, בהירת עור, זהובת שיער, עם חזה מרשים וחיוך כובש. הכרתי אותה במשמרת הראשונה שלי, וכבר אז קיבלה אותי בפתיחות יוצאת דופן. "איך קוראים לך? ענת? אוי־ויי! תחליפי מהר, שלא יידעו מה השם האמיתי שלך", היא מיהרה לייעץ לי.
היא בתחילת שנות ה־30 לחייה. אם לילדה בבית ספר יסודי, שסובלת מבעיות בלימודים בגלל המצב הקשה בבית. אבי הילדה מסרב לשלם מזונות. "הוא עכשיו מנסה להתחמק, הבן זונה. שלא יצטרך לשלם מזונות. הוא אומר לי בעצמו – את והילדה שלך על הזין שלי", היא מספרת.
בין לקוח ללקוח קטיה מתיישבת לצד השולחן, מול מחברות דפניר קטנות וצבעוניות, ובודקת את שיעורי הבית של בתה; מלכלכת אותן באפר של סיגריות ושאריות איפור.
זו שעת ערב מוקדמת, רוח קרירה נכנסת לדירה מבעד לווילונות הסגורים, וקטיה נשענת על אדן החלון לעשן. "זה לא יעשה לך מה שזה עושה לי, אותך זה יכול להרוג. זה מאוד חזק, יותר מהרואין", היא אומרת, "אנשים יכולים למות מזה. את החרא הזה אני לא נותנת לאף אחד, גם כאלה שרגילים לעשן".
"את לא מפחדת מזה?" אני שואלת.
"אני אפילו לא יכולה להסביר לך מה זה עושה לי כשאני לא מעשנת את זה בעבודה. בלתי אפשרי לעבוד בלי זה. מסתובבת לי הקופסה. אני זונה, איך אני יכולה להגיד ללקוח: אל תיגע לי פה או אל תעשה לי ככה? אני חייבת... כשהייתי עובדת בדירות הגדולות, את רואה את הבנות שם, כולן מעופפות, אנרגטיות ובמצב רוח טוב. ברור שהן שיכורות או מסוממות. זה נורמלי במקומות האלה".
יש כאלה שעובדות סאחיות?
"אני מכירה בנות ששנה־שנתיים, אבל זהו. אם את נשארת בתחום את חייבת. לי יש מזל, למה אני עושה רק נייס גאי. לא יודעת מה זה קוק, קריסטל או הרואין, לא הלכתי ולא קניתי, לא מכורה לזה. פשוט החרא הזה", היא מרימה את הג'וינט ההולך ומתכלה בין אצבעותיה, "מוכרים אותו בכל מקום".
הטלפון מצלצל. מהצד השני גבר עם קול צרוד, שמציע להיות הספונסר שלי. "מה זה, בת כמה את? איך בחורה כל כך צעירה עובדת בזנות. כואב לי הלב... אני אדאג לך. תהיי רק איתי, אני אשלם לך יפה ולא תצטרכי לעבוד יותר בזנות לעולם", הוא מציע, ובאותה נשימה שואל מי עוד חוץ ממני זמינה בדירה. "כואב לו לשמוע שאני עוד לא בת 30 וכבר בזנות", אני מספרת לקטיה, שמגלגלת את עיניה בזלזול.
"יודעת מה הכי מעצבן?" היא אומרת. "בדרך כלל כל השרוטים האלה הם הכי חתיכים. פעם נכנס בחור, חתיך שאת חושבת לעצמך שאין מצב שהוא בחיים יתחיל איתי. רצה סאדו־מאזו ושאני אשתה את השתן שלו. יש גם את הלפלפים האלה שמחליטים שהם מתאהבים בך ויצילו אותך, אבל הרוב הם מניאקים. גבר ברגע שעומד לו זין, שום דבר לא מעניין אותו".
מלבד אלו המגיעים לדירה ונחפזים להיכנס לחדר, עיקר האינטראקציה שלי עם הלקוחות היא טלפונית: בקול מתחנחן עליי לשכנע שכדאי להגיע לדירה.
והם, מצידם, נשמעים כאילו חיפשו מקרר בסקר שוק קדחתני. לא מהססים להתווכח על המחיר, לדבר בגסות ואפילו לנתק את השיחה באמצע. "איזה בחורות יש היום? מה צבע העור שלהן? מה הגיל? משקל? כמה זמן? יש חריגים?"
המילה "חריגים", בז'רגון עולם הזנות, באה כאמור לתאר אקטים מיניים דוגמת מין אנאלי, מין אוראלי לא מוגן ומימוש סטיות שונות. החוקיות פשוטה: יותר ביזארי — יותר יקר. לכסף המהיר יש כמובן מחיר נפשי.
"את יודעת..." אומרת לי קטיה מאוחר יותר, "אני חושבת שאישה שמתעסקת בזנות לא יכולה להיות עם גבר אחרי זה. לא יכולה להתאהב. ואם היא בכל זאת מוצאת מערכת יחסים, היא מתאהבת במניאק, אחד שלא שם עליה".
השיחה איתה נקטעת על ידי נקישות רמות בדלת. היא שולחת אותי להתחבא מאחורי הווילון שבמרפסת, כדי לתת ללקוח אשליה שהם לבד בדירה. ממקום המחבוא אני יכולה לשמוע אותה מקבלת את פניו בנשיקה, מפלרטטת ושולחת אותו להתקלח, עם מגבת נקייה בידיו. בזמן שהוא מתארגן היא חוזרת לסלון, בידיה 300 שקל שהיא מניחה במקרר. את החיוך על פניה מחליפה ארשת רצינית, חתומה. היא שקטה ומחושבת – כמו פועלת על אוטומט.
דלת המקלחת נפתחת, אני שומעת קול גבר יוצא ואת קטיה מובילה אותו לחדר השינה. דלת נוספת נסגרת, ובדירה משתרר שקט מצמרר. אני מתיישבת על הספה. את המולת השיחה שלנו מחליפה דממה מתוחה, מופרעת בזמזום טלוויזיה חרישי. אני שומעת צליל שנדמה כחריקת מזרן, והלב שלי מתכווץ. בסוף המשמרת אני סופרת שמונה גברים שעברו דרך חדר השינה.
5. "עופות טריים"
דפיקה בדלת. הוא בקושי בתחילת שנות ה־40 לחייו, חתיך, לבוש באלגנטיות, שערו מלא, עיניו בהירות, טבעת נישואים על אחת מאצבעות ידו השמאלית ועל מסך הטלפון הנייד שלו תמונה משפחתית. "הבחורה אמורה להגיע ממש בכל רגע, רק עכשיו פתחנו. להכין לך קפה בינתיים?" אני מציעה.
הוא הלקוח שפותח את המשמרת הבאה שלי באחד הבקרים. הוא מסרב בנימוס להצעת הקפה, מתיישב על הספה בסלון ומתעסק בטלפון, מסביר שהוא קצת ממהר.
"באת לפני היום העמוס?" אני שואלת. "כן", הוא מאשר וחוזר למסך. הוא לא נראה נבוך במיוחד.
זה בוקר עמוס. הטלפונים בדירה לא מפסיקים לצלצל. "כן, התמונות במודעה הן אמיתיות, זו הבחורה עם החזה הגדול", אני משיבה לאחת השיחות.
"כמה ממה שאת אומרת אמיתי מבחינת הבחורה? היא באמת בת 24?" שואל הקליינט שבחדר. נראה שמוצאת חן בעיניו ההצצה החטופה אל אחורי הקלעים של הדירה. "הכל!" אני אומרת בחיוך מאולץ, "היא בחורה משקיענית, לא מתקתקת". ברור לשנינו שאני משקרת.
מה בעצם אתה מחפש?
"תראי", הוא משיב, "לפעמים צריך סוג של הרפיה מהיומיום, מהלחץ. מהילדים... יש דברים שאי־אפשר לעשות עם בת הזוג. כאילו, פעם ב... אתה נותן כזה בשביל להתפרק".
קצת קשה לעכל שאת המילים הללו הוא אומר ביחס לשימוש בגוף של אישה זרה לו. ה"לקוח" או ה"צרכן" הוא החוליה בשרשרת תעשיית הזנות שזוכה בדרך כלל ליחס סלחני. נוח יותר לחשוב שמדובר בגבר מסכן שמחפש קצת חום ואהבה, אולי דרך לפרוק מתחים — מאשר להבין את המשמעות האמיתית של קניית גוף אדם כמוצר והיחס אליו בפרמטרים של סחורה.
הנוכחות שלהם זמנית בהשוואה לכמות הנזק שהם משאירים אחריהם: מתקשרים, מגיעים, נכנסים, ואחרי 40 דקות לכל היותר נעלמים. משאירים את הנשים מאחור, להתמודד עם ההשלכות. אבל הם הדלק והגלגלים של התעשייה הזו.
"איכסה עליהם!" אמרה לי ספיר באחת מהמשמרות שלנו ביחד. "אין בי שום הערכה כלפיהם אחרי כל מה שראיתי. הם כאלה מגעילים. באים לפה להגשים פנטזיות שהם לא מסוגלים לבקש מהאישה. היה מישהו שביקש ממני שאני אשתין עליו, היה אחד שרצה לשים לי מסטיק בשיער בזמן שהוא מזיין אותי. אבל הכי גרוע זה הריח שלהם".
"פעם היה אחד, דתי, נתן לי מכות שחברה הייתה צריכה לשבור את הדלת ולהיכנס להציל אותי", סיפרה לי קטיה בהזדמנות אחרת. "הוא התיישב עליי, נתן לי מכות. כל זה היה נפוח", היא אומרת ומצביעה על הצד הימני של ישבנה וירכיה, "כל זה. לא יכולתי לשבת יומיים. בפעם אחרת שמו לי משהו בשתייה, שלושה חבר'ה ניסו לקחת אותי. אם לא היו שם עוד בנות, לא יודעת מה היה קורה לי".
הם נכנסים לדירה בזה אחר זה. פעם זה גבר מבוגר בחולצה של חברת הובלות, אחריו חרדי לבוש בקפידה, חייל עם תג של יחידת מודיעין, אדם כבן 40 בג'ינס וחולצה, או גבר שמנמן שמיד עם כניסתו מכריז שרב עם ארוסתו ובא כדי לנקום בה. בהירים, שחומים, יהודים, ערבים – קשה לשים את האצבע על מאפיין ייחודי. אני לא חושבת שהייתי יכולה לנחש שמישהו מהם משלם עבור מין אם הייתי רואה אותו ברחוב.
"רגע, כשאני עונה לטלפון, מי להגיד לו שתיכנס?" שאלתי באחת המשמרות את קטיה וספיר, בזמן שהיו נוכחות יחד בדירה. "תגידי לו שני עופות טריים", ענתה ספיר בחיוך, "זה בכל מקרה חתיכת בשר מבחינתם".
דוקטורנט לאנתרופולוגיה בשם גיא ברוקר ערך בעבר מחקר יוצא דופן בקרב צרכני זנות. הוא גילה שצריכת המין בתשלום צורבת להם את התודעה באופן המביא לכך שגם נשים שאינן בזנות הופכות לקורבנות עקיפים של התופעה. "מהראיונות עלו עדויות רבות בדבר השפעת תעשיית המין לטווח ארוך על הגברים. התפיסה הזו משפיעה לא רק על הנוגעים והנוגעות בדבר באופן ישיר, אלא על עוד נשים רבות שלא מודעות להיותן קורבן של תעשיית המין", הוא אומר השבוע. "ההבנה כי תעשיית המין משפיעה על התרבות שבה אנו חיים והדברים (של הצרכנים — לב"ס), כי 'אני אתייחס תמיד לאישה דבר ראשון כאל זונה', צריכים להדהד בראשינו".
"יצא לך לעבוד בחדרים?" שואל אותי אותו לקוח צעיר, שתמונת משפחתו מופיעה על מסך הטלפון שלו, בבוקר המשמרת שבה אנחנו מוצאים את עצמנו לבד בדירה. "לא... אני עושה טלפונים, החדרים זה גדול עליי", אני עונה.
"ולא מפתה אותך הכסף בתוך החדרים?" הוא מתעקש, ואני שמה לב שהוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש. "בטח קשה לעמוד בפיתוי", הוא ממשיך בקריצה.
אני מחליטה לנסות להוציא אותו מאזור הנוחות, "שמע, אני מסתכלת על הבנות בדירות הגדולות, על הבנות בתחנה המרכזית, זה מפחיד אותי".
"הלכת רחוק ממש", הוא פוטר אותי בזלזול.
"למה רחוק? מה לדעתך ההבדל בינינו לבינן?"
"שם זה בלי שום קשר", הוא עונה, בטוח בעצמו, "מכורות להרואין, כל הדברים האלה. זה מה שגורם להן לעשות את זה. אם הן לא היו מכורות אז הן לא היו מגיעות לפינות האלה".
"ואתה באמת חושב שהבנות פה לא משתמשות בסמים?" אני מקשה, "חוטאת" לעבודתי כפקידה, מנסה למצוא רמז לאמפתיה אצל האדם הזה שמולי. אולי הוא יבין, ישנה את דעתו וייצא מהדירה. אבל הוא לא משיב. רק מביט בי בדממה וחוזר להתעסק בענייניו.
את השקט המתוח מפֵרה דפיקה בדלת. זו קטיה, היא נכנסת מחויכת וחסרת נשימה, פותחת עיניים גדולות כשהיא מבחינה שאני לא לבד בדירה. פחות משלוש דקות אחר כך היא כבר מכניסה את הלקוח להתקלח. עוד כמה דקות חולפות והם מסתגרים בחדר. את השיחה שניהלנו קודם מחליפות הגניחות שהיא מזייפת כדי לרצות אותו.
