שנים לפני שיעל ארד חנכה את המדליה הראשונה תוצרת כחול לבן באולימפיאדות, עשו את זה בגדול ספורטאי המשלחות הישראליות למשחקים הפראלימפיים. אולימפיאדה אחרי אולימפיאדה, מראשית שנות ה־60 ואילך, גרפו הספורטאים הישראלים עשרות מדליות בשלל ענפים.
מהמשחקים הפראלימפיים בסיאול בשנת 1988, בימים שעוד קראנו לה אולימפיאדת הנכים, חזרו הספורטאים הישראלים עם 45 מדליות. 22 מתוכן היו בשחייה. 28 שנים חלפו, ומהמשחקים בריו תחזור המשלחת לארץ עם המספר המועט ביותר של מדליות – 2 בלבד, נכון לשעת סגירת הגיליון. אבל גם שתי המדליות האלה, של הקלע דורון שזירי והחותרת מורן סמואל, הן הישג ענק עבור מדינה ששלחה את האנשים עם המוגבלויות להסתדר כמעט לבד.
לצניחה הזאת, שהחלה בברצלונה 1992 (11 מדליות, אחרי 45 באולימפיאדה שקדמה לה), יש כמה סיבות, כפי שמסביר מברזיל מנכ"ל ההתאחדות לספורט נכים, רון בולוטין. כמעט מחצית מהמדליות שאספה הנבחרת בסיאול הגיעו בזכות השחיינים חנוך בודין, שלמה פינטו ויזהר כהן. מיד לאחר מכן שונו החוקים, צומצמו המקצים והקטגוריות, ומספר המדליות שמחולקות קוצץ באופן דרמטי. התוצאה: פחות ספורטאים ישראלים על הפודיום.
הסיבה השנייה דווקא טובה: מגיפת הפוליו בשנות ה־50 הותירה בארץ יותר מ־4,000 ילדים עם שיתוק ברמות שונות ובהמשך, ממלחמת ששת הימים עד תום מלחמת יום הכיפורים, נפצעו יותר מעשרת אלפים חיילים. חלקם היו ספורטאים מלכתחילה, ואחרים החלו לעסוק בספורט כחלק מתפיסת השיקום המתקדמת בישראל. אלה וגם אלה הובילו את המדינה לגדולים שבהישגיה במשחקים הפראלימפיים. בשנים האחרונות, למרבה השמחה, אין מגיפות ויש פחות חיילים שנפצעים במלחמות, וכך גם מספר הספורטאים קטן.
ויש את הסיבה השלישית, זו שמדברים עליה אולי אחת לארבע שנים: כל העולם זינק קדימה במה שקשור להתייחסות לספורט לאנשים עם מוגבלויות. מסין דרך מזרח אירופה ועד בריטניה וארצות־הברית, החליטו להשקיע מאות מיליוני דולרים כדי להפוך את הספורט הפראלימפי למקצועני. ובינתיים בישראל, אפילו זוכה המדליה שזירי, שנתמך על ידי משרד הביטחון כפצוע צה"ל, צריך לעבוד לפרנסתו ולא יכול להיות מקצוען כמו רבים ממתחריו בעולם.
חיסיון השמות מפריע
"להיות ספורטאי פראלימפי מקצועני זה לא שונה מלהיות ספורטאי אולימפי רגיל", אומר עשהאל שבו, לשעבר שחיין וכיום שחקן נבחרת ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים. "זה אומר שצריך להתאמן בכל הזדמנות שיש לך, להשקיע בלי הפסקה במגרש ומחוצה לו. אני התחלתי בגיל צעיר והייתי צריך לוותר על הרבה כדי לא לפגוע בספורט שלי. עכשיו נסה לדמיין מה קורה לספורטאי שגם צריך לעבוד במשרה מלאה כדי שיהיה לו כסף להתחרות".
אלהאם מחאמיד, למשל, קפטנית נבחרת ישראל בכדור־שער לעיוורים, סיימה תואר ראשון בחינוך, חיה בצמצום וממש הייתה צריכה לחסוך כסף כדי שתוכל להרשות לעצמה לייצג את ישראל בריו. "זה קשה מאוד", סיפרה לפני תחילת המשחקים. "יש לנו תמיכה בסיסית, אבל אי־אפשר לחיות מזה. מצד שני, כדי להגיע להישגים צריך להתאמן מאוד מאוד קשה, וזה לא מסתדר עם עבודה. אז צריך להחליט אם להתפרנס, או לייצג את ישראל. במקרה הזה בחרתי באולימפיאדה".
בולוטין, בעצמו שחיין שזכה ב־11 מדליות בשלוש אולימפיאדות, מסביר שהכל מתחיל בצורך לחשוב קדימה: "הבעיה היא בבסיס, בתשתית. גם בספורט האולימפי אין ממש תמיכה בבסיס הרחב של הפירמידה – חיבור של בני הנוער לספורט, כדי לייצר מסה שמתוכה יצמחו הספורטאים המקצוענים. אבל בספורט 'הרגיל' יש מודעות, יש נגישות ולכן גם יש הרבה יותר ספורטאים. במקרה של ילדים עם מוגבלויות זה קשה יותר, משום שבגלל חיסיון אנחנו לא יכולים לקבל מהביטוח הלאומי שמות וטלפונים של ילדים כאלה, וצריכים ללכת ולחפש אותם".
ונניח שאתה מוצא, יש לך מה לעשות איתם?
"זו גם בעיה, איזה מענה אני יכול לתת להם?"
בכל זאת, במשך שנים היינו אימפריה.
"תראה, לישראל היה יתרון משמעותי של חלוציות בשנות ה־60 וה־70. מדינות אחרות לא השקיעו בזה, ולנו היו המון פצועי מלחמות וצעירים שנפגעו מפוליו. היום, כמעט כל המדינות מתייחסות לזה כספורט הישגי לכל דבר וההשקעה מטורפת. הם מבינים את התועלת שיש בהישגים גם במשחקים הפראלימפיים עבור המדינה, כיחסי ציבור ובכלל".
זו לא רק ההשקעה של המדינה, אלא גם ההתגייסות של נותני החסויות. לפני חודשים אחדים ניסיתי להבין מדוע מפרסמים גדולים בארץ לא לוקחים את הספורטאים הפראלימפיים – כמו נועם גרשוני, ענבל פיזרו ובעבר קרן ליבוביץ', כאלה שכולם מכירים – כפרזנטורים. "נכה מייצג חולשה", הסביר לי בכיר במשרד פרסום. "תחשוב על המותג. אנשים רוצים להזדהות עם אריק זאבי השרירי, החסון, המושלם. הם פחות יזדהו עם אדם על כיסא גלגלים".
סמואל הגדירה את זה יפה, בהשוואה בינה לבין החותר דני פרידמן, שמתאמן איתה במרכז דניאל לחתירה ופיספס במעט את האולימפיאדה. "תראה אותו – גבוה, שרירי, חתיך – ותראה אותי", אמרה. "מצד שני, חברות אמורות להבין שגם זה יתרון. שגם זו עוצמה".
בעולם דווקא הבינו היטב את הפוטנציאל הכלכלי האדיר שיש באנשים עם מוגבלויות. בבריטניה, למשל, לפני אולימפיאדת לונדון ב־2012, גייסו הספורטאים וגם הממשלה ספונסרים בעשרות מיליוני פאונד, מהחברות הגדולות בממלכה כמו רשת הסופרמרקטים סיינסבורי. בגרמניה נהגו באופן דומה טי־מובייל, אאודי ועוד.
"עזבו את העניין של עסקים למען הקהילה", אומר אלון בן דוד, האחראי על גיוס המשאבים בוועד הפראלימפי הישראלי. "כל נותני החסויות הבינו את מה שלא מבינים כאן: מדובר בפלח שוק של בערך 15 אחוז מהאוכלוסייה – אנשים עם מוגבלות כלשהי. וכשהאנשים האלה רואים מישהו כמותם, שזוכה במדליות ובתהילה, ומנצח את הגוף, הם מזדהים וקונים. זו לא אמירה באוויר, יש לזה ביטוי אמיתי במכירות. וזה לא רק אנשים עם מוגבלות, אלה גם בני המשפחה והחברים שלהם, ואנשים אחרים שמתרגשים לראות ספורטאי בלי רגליים מנצח במרתון".
קיפוח בפרחי הספורט
המודל הבריטי הוא דוגמה מצוינת. עד לפני שמונה שנים הייתה בריטניה רחוקה מלהיות מעצמה בספורט הפראלימפי והאולימפי כאחד. ואז נבחרה לונדון לארח את המשחקים, ומאותו רגע – מהפכה.
במשחקים הנוכחיים בריו, נכון לעכשיו, ניצבת בריטניה במקום השני בטבלת המדליות, שנייה רק לסין. "גם בלי לארח משחקים אולימפיים (ישראל אירחה אותם ב־1968), זה המודל שצריך לשאוף אליו", אומר בן דוד. "זה מתחיל מראש הפירמידה: הממשלה. השקיעו שם עשרות מיליונים בספורט הפראלימפי, כמו בספורט האולימפי. אחר כך רשת השידור הממלכתית, הבי־בי־סי, לקחה על עצמה את החסות הראשית למשחקים, ולזה הצטרפו כל הרשתות הגדולות, שהפכו לנותני החסות של הוועד הפראלימפי וגם אימצו את הספורטאים עצמם. וכשלספורטאים יש שקט הם יכולים להשקיע רק באימונים ולהצליח. זה כל הסיפור".
בישראל, דווקא בתחום נותני החסויות, חל שיפור גדול. הסכומים אמנם קטנים מאוד ביחס לעולם, גם באופן פרופורציונלי לגודל האוכלוסייה או ביחס לספורטאים לא פראלימפיים, ובכל זאת אפילו תדמיתית זה כבר משהו. סמסונג, בנק לאומי, מלונות דן, שלמה סיקסט, אל על, איסתא, קרן אריסון, לאומי קארד, ספידו ואחרים נתנו חסות לוועד הפראלימפי ולהתאחדות לספורט נכים. אלטשולר שחם נתנו חסות לספורטאים כמו מורן סמואל. אבל בראש הפירמידה, התמיכה הממשלתית, כמעט כלום.
גם היום, אחרי שחל שיפור בזכות עתירה שהגישו הספורטאים, מתקצבת המדינה את ההתאחדות והוועד הפראלימפיים בכמיליון וחצי שקל בשנה, מתוך תקציב כולל של כחמישה מיליון שקלים. את הוועד האולימפי מתקצבת המדינה בשבעה מיליון שקלים, מתוך תקציב של כ־20 מיליון שקל ב־2016.
זאת ועוד. לפני ארבע שנים ייסדה שרת הספורט דאז, לימור לבנת, את פרויקט "פרחי ספורט". על פי החלטת הממשלה, הוקצו יותר מ־350 מיליון שקל מתקציב המדינה ומכספי הטוטו לצורך בניית תוכנית שתימשך חמש שנים ובמסגרתה יושקע הכסף בבניית תשתית לאומית רחבה של ספורטאים בגילים צעירים. מתוך 350 מיליון השקלים האלה, קיבל הוועד הפראלימפי חמישה מיליון בלבד – מיליון לכל שנה.
"זה אמור היה להיות יותר", אומר גורם לשעבר במשרד הספורט, "אבל בלי קשר אני לא בטוח מה עשו עם שאר הכסף. הסכום הזה הוקצה במיוחד כדי לגדל דור צעיר של ספורטאים, וככל שיהיו יותר ספורטאים כך גם יהיו יותר ספורטאים מקצוענים".
את מיליון השקלים האלה אמורה ההתאחדות לנצל כדי לאתר ילדים עם מוגבלויות ולחבר אותם לענפי ספורט. רק שהכסף לא מספיק לכלום, במקרה שלהם. "הצלחנו להקים קבוצות בעיקר במגזר הערבי והבדואי, שם מרוכזים יותר ילדים עם מוגבלויות באופן יחסי", מודה בולוטין. "גם אם נתעלם מחוסר השוויון בתקצוב, העלויות אצלנו הרבה הרבה יותר גבוהות. ילד רגיל יכול פשוט ללכת לחוג כדורסל, להיכנס למגרש, לקחת כדור ולשחק. אצלנו צריך לקנות עשרה כיסאות גלגלים כדי שהילדים יוכלו לשחק. עשרה כיסאות גלגלים זו כבר הוצאה של 100 אלף שקל – עשירית מהתקציב השנתי. כך זה גם בענפי ספורט אחרים בכיסאות גלגלים, אז יוצא שאנחנו משקיעים כרגע בעיקר בענפים שבהם לא צריך ציוד, וזה מפספס המון ילדים שלא מתחברים לעניין. נוסף על כך, יש את עניין הנגישות הפיזית. בגלל שאין מספיק ספורטאים אי־אפשר לפתוח חוג בכל מקום, ואז צריך הסעות. והסעות מיוחדות לילדים עם מוגבלויות. הכל הופך להיות יקר יותר" .
בן דוד מפנה גם הוא את האצבע קודם כל כלפי המדינה. "באתונה זכו במדליות זהב גל פרידמן במשחקים האולימפיים ודרור כהן ושותפיו במשחקים הפראלימפיים. פרידמן, שאני מאוד אוהב, קיבל 250 אלף שקל. כהן קיבל בסביבות ה־30 אלף. זה מעליב", הוא אומר. "הבג"ץ שהגשנו בזמנו שיפר את המצב, אבל הפערים עדיין גדולים מאוד. אני לא אומר שצריך לקחת מהספורטאים האולימפיים, חלילה. צריך להוסיף להם, ולהוסיף גם לנו. המדינה צריכה להבין שבשביל הישגים חייבים להשקיע. ספורטאים לא נופלים מהשמיים. להכין ספורטאי לאולימפיאדה לוקח שמונה שנים, ואת שמונה השנים האלה מישהו צריך לתקצב. אז זה מתחיל מהמדינה. אחר כך אני מצפה גם מנותני חסויות, מהחברות הגדולות, לראות את הפוטנציאל: יש גם בישראל מאות אלפי אנשים עם מוגבלות. תראה את סמסונג, שלקחו את מורן סמואל, תשאל מה זה עושה להם תדמיתית וגם כלכלית. משם צריך להתחיל".
במצב הנוכחי, הספורטאים היחידים שיכולים ממש להתקדם הם פצועי צה"ל, שנתמכים על ידי בית הלוחם. למשל הטניסאים נועם גרשוני או איתי ארנליב. אחרים, שמתאמנים במרכזי איל"ן, זקוקים עוד יותר לתמיכה. עשהאל שבו, שאיבד את רגלו וחצי ממשפחתו בפיגוע באיתמר, נתמך על ידי המדינה כנפגע טרור, וגם מתאמן במרכז איל"ן (ספיבק) רמת־גן . "מה שמצופה מהמדינה זה להזרים יותר כספים לספורט הנכים כדי לקדם אותו יותר ולחזור להיות בטופ העולמי כפי שהיה לפני 30 שנה", הוא אומר. "לא צריך סכומים כמו שיש בספורט הרגיל, אלא פשוט להשקיע בכמה ספורטאים מגיל צעיר, עד שיגיעו לטופ. אלה לא תקציבי עתק, וזה אפשרי. בנוסף, אנחנו זקוקים לחשיפה, כדי שעוד ילדים יתחילו לשחק. אנשים צריכים להכיר אגדות כמו ברוך חגאי, המייקל ג'ורדן של עולם הכיסאות הגלגלים. כשזה יקרה, ויזהו את המודלים לחיקוי, ויתקצבו אותנו, יהיו שוב הישגים".
אריק פינטו, מנכ״ל בנק הפועלים ומאמן נבחרת ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים לשעבר: "הצלחה דומה לריצת מרתון ולא ריצה למרחקים קצרים. המנבא העיקרי להצלחה הוא נחישות, קרי המוטבציה והלהט להשקיע למרחקים ארוכים. והכל בעבודת צוות סינרגטית והשקעה בכל ההבטים: פיזיים, מנטליים וחברתיים."
