שלישי 16 באוקטובר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אלכס קולומויסקי
    7 ימים • 16.09.2016
    עכשיו תורה
    סיון רהב־מאיר מתייצבת מול מראיין שלא מוותר בקלות - בעלה, ידידיה - לשיחה אישית במיוחד. אז למה בן של רב התחתן עם חוזרת בתשובה? למה היא מעדיפה להביא סקופים על שרה אמנו ולא על שרה נתניהו? איך הם מתחזקים בית עם חמישה ילדים וחמש משרות, ולמה היא לא הייתה מנחה שוב את טקס המשואות?
    ידידיה מאיר | צילום: אלכס קולומויסקי

    טוב, מעכשיו כל מה שאת אומרת מוקלט.

     

    "און דה רקורד?"

     

    לגמרי.

     

    "טוב, רק תזכור שאני לא התלהבתי מהרגע הראשון. ראיון זוגי? כמה דביקים אפשר להיות? אתה יודע איזה פוטנציאל פתטיות יש כאן? בעל שמראיין את אשתו, מה נהיה מאיתנו?"

     

     

    בסלון ביתם. רהב־מאיר: "אני רוצה לקדם יהדות כפי שאני תופסת אותה. נמאס ממסכות של עלק־ממלכתיות ועלק־הוגנות"
    בסלון ביתם. רהב־מאיר: "אני רוצה לקדם יהדות כפי שאני תופסת אותה. נמאס ממסכות של עלק־ממלכתיות ועלק־הוגנות"

     

    נו באמת, אלה הכללים. כאילו את לא מכירה אותם היטב בעצמך. כאילו לא מכרת אותם לאחרים כל חייך. את הרי רוצה לקדם משהו, נכון? הוצאת ספר, לא? אז זה הדיל: את תספקי לנו הצצה צהובה לתוך חייך, ובתמורה נזכיר בשורה וחצי שהוצאת ספר. לפחות קיבלת מראיין נחמד. יאללה, נתחיל אולי במקום שבו אנחנו נמצאים: בדרך חזרה מניו־יורק לתל־אביב. זה הזמן הפנוי היחיד שבו אפשר לשבת איתך בשקט. למרות שגם פה כבר תפסתי אותך בודקת אם מישהו חיפש אותך בווטסאפ.

     

    "רק פעם אחת. שכחתי שאין במטוס קליטה".

     

    קראו את ההקדמה לספרה של סיון רהב־מאיר "הסטטוס היהודי"

     

    וגם להוציא אותך לשלושת הימים האלה בניו־יורק לא היה קל. כל הזמן הזזת שידורים והרצאות ושיעורים כדי לא להפסיד כלום בארץ, ולצאת הכי מאוחר ולחזור הכי מוקדם. את פשוט ההגדרה המילונית ל"וורקוהוליזם". את לא מכחישה, נכון?

     

    "לא, לא מכחישה. מכורה לעבודה, לפעילות, לא יודעת לשבת לרגע בשקט ולהתבונן. גם כשאני יושבת המוח כל הזמן עובד ורץ קדימה. וביחס לכל מה שאני רוצה להספיק, אני לא מספיקה כלום. יש משפט מדהים של הרבי מלובביץ'. מישהו שאל אותו פעם מה שלומו, והוא ענה: 'אני תמיד שמח, אבל אף פעם לא מרוצה'. זו תפיסת עולם שלמה. להצליח להיות מצד אחד שמח, אבל מצד שני תמיד לשאוף ליותר ולא להסתפק במצב הקיים. הלוואי".

     

    רהב־מאיר באולפן ערוץ 2
    רהב־מאיר באולפן ערוץ 2

     

    איך הגענו בתוך דקה לרבי מלובביץ', למען השם?

     

    "רגע, לאן תיכננת שהראיון הזה יתפתח? הוא אחד מגיבורי התרבות שלי. אחד האנשים שאני אשמח להכניס לפס הקול הישראלי. לצטט אותו כמה שיותר. על מה חשבת שנדבר? על התדרוכים של נתניהו לעיתונאים? ליברמן? חנין זועבי? שם אין לי הרבה מה לחדש. אתה יודע, שמתי לב שיש רשימת נושאים קבועה כזו, כשאנשים מתראיינים. אתה אמור לקונן על מצב התרבות והפוליטיקה והעם והטוקבקים, להתרפק על המנהיגות שהייתה פה פעם, ובסוף לספר שהילדים שלך שוקלים לרדת מהארץ. אז זהו, שלא. יש לי גם ביקורת, אבל יש לנו ארץ נהדרת".

     

    רגע, מגישים ארוחת בוקר. קיבלת הפסקה.

     

     

    כעיתונאית צעירה. "גילית שבשיח הקולני שלנו, לא מדברים על התורה"
    כעיתונאית צעירה. "גילית שבשיח הקולני שלנו, לא מדברים על התורה"

     

     

    אז ככה: אני דתי מלידה, בן של רב, ונולדתי בעיר העתיקה. אשתי מגיעה מבית חילוני בהרצליה. כשאני למדתי משניות היא הלכה לחוג שחמט. אני האח הבכור במשפחה עם 11 ילדים. לאשתי יש אח אחד והייתה גם כלבה אחת, ז"ל. אין לי תעודת בגרות, כי נזרקתי מהישיבה בכיתה י"א. אשתי סיימה את הבגרויות בגיל 16, ובגיל 18 כבר קיבלה תואר ראשון. אני התגייסתי לרבנות הצבאית, ואחרי קשיים רבים הגעתי איכשהו לעיתון "במחנה". היא התקבלה צ'יק־צ'ק לקורס הכתבים של גלי צה"ל (לא מפתיע. היה לה ניסיון טלוויזיוני מגיל שש). אני אוהב לשמוע מוזיקה, לדבר עם אנשים וגם סתם לבהות. היא, כבר הבנתם, עובדת. כך שלא רק התארים "חוזרת בתשובה" ו"דוס מבית" מפרידים בינינו. יש עוד לא מעט הבדלים.

     

    טוב, אז איך בעצם הכרנו?

     

    "אתה מרשה לספר? זה לא ממש היה 'שידוך'... ידיד משותף, יוני כהן־אידוב, ערך לעצמו מסיבת יום הולדת. הוא שירת איתך בעיתון 'במחנה' והכיר גם אותי מילדות. הוא רצה לעשות את האירוע בשישי בערב, כלומר בשבת, ושנינו אמרנו שלא נוכל להגיע. ההודעה שלך לא הפתיעה אותו, אבל הוא ממש לא הבין מה הסיפור שלי, מה קרה. מה פתאום ילדה טובה הרצליה מבקשת לדחות אירוע בגלל קדושת השבת? התחרפנתי? בכל אופן, הוא החליט לדחות את המסיבה למוצאי שבת, ובאירוע עצמו הוא קרא לי הצידה ואמר: בואי תכירי את השומר שבת המעצבן השני שבגללו דחיתי את הכל".

     

    עם נשיא המדינה, רובי ריבלין, שהתארח בשיעור שלה, במלאות שנה לשיעוריה"
    עם נשיא המדינה, רובי ריבלין, שהתארח בשיעור שלה, במלאות שנה לשיעוריה"

     

    מעניין. גם לי הוא אמר את אותו משפט בדיוק.

     

    "מאוד רומנטי".

     

    אבל אל תייפי את המציאות. לא בדיוק הסתכלת עליי באותו ערב.

     

    "נכון. אני אומרת להרבה אנשים שלא תמיד יש אהבה ממבט ראשון. לפעמים זו אהבה ממבט מיליון. לפעמים החצי השני שלך מסתתר לידך בלי שתשים לב. לקח לי כמה שנים לקלוט, וגם זה קשור לוורקוהוליזם שלי. פשוט הייתי עסוקה. באמת, אל תצחק. בדיוק התקבלתי לגלי צה"ל, ומתזזים אותך שם. אמנם לא על הג'בלאות אלא בין משרדי ממשלה ומסיבות עיתונאים. כל מה שראיתי אז מול העיניים היה אייטמים וסקופים, לא חתן".

     

    הרבי מילובביץ'
    הרבי מילובביץ'

     

    הגדרה די מדויקת לכמה כתבי שטח שאני מכיר. מרוב רצון להביא כותרת הם מפספסים לפעמים את המציאות.

     

    "לגמרי. אני זוכרת אירועים דרמטיים שהייתי בהם, שבהם בכלל לא הסתכלתי על ההקשר, על המשמעות, או אפילו על הנאומים המלאים. הקשבתי לאנשים מדברים, אבל חיפשתי רק את המשפט שיעשה כותרת, את מה שאפשר להכתיב למהדורה הקרובה. ההוכחה הכי גדולה לחוסר הקשב שלי לסביבה באותה תקופה היא פשוטה: מיד כשהשתחררתי, ממש כמה חודשים אחרי, עיניי נפקחו פתאום, והתחתנו עוד לפני שהייתי בת 22".

     

    נכון, ברוך השם. אבל המשכת, לצערי, להיות כתבת שטח...

     

    "כן, נכון, למרות שאתה לא מעריך את מה שמכונה 'עבודה עיתונאית'. אפילו בז לה. הרבה זמן היה לי קשה עם זה. אני חוזרת משידור חי וחשוב ובעלי מחכה בבית במבט די ציני ומשועשע. אפילו מתנשא. אני חושבת שהתאפסתי ונרגעתי קצת לאורך השנים. קודם כל, הגיעה השבת. בשנים ההן, במסיבה שבה הכרנו, אמנם לא נסעתי בשבת, אבל לא ממש שמרתי שבת. בהתחלה השתדלתי רק לא לעבוד בשבת, כלומר לא להתפרנס, או לא לנסוע ממקום למקום, אבל לקח לי זמן לעשות מינוי על החבילה המלאה, הפרימיום. מאז משהו בי נרגע, כי בתוך כל הטירוף ידעתי שיש נקודת נחיתה בסופו של כל שבוע. וזה היה עוד לפני הווטסאפ והפייסבוק, כשאנשים הסתובבו רק עם פלאפונים בגודל מפלצת. הרגיעה הזו לא מתרחשת רק בשבת עצמה, היא משפיעה על כל השבוע שלפני ועל כל השבוע שאחרי".

     

    ביום חתונתם. "מיד כשהשתחררתי, עיניי נפקחו פתאום, והתחתנו עוד לפני שהייתי בת 22 "
    ביום חתונתם. "מיד כשהשתחררתי, עיניי נפקחו פתאום, והתחתנו עוד לפני שהייתי בת 22 "

     

    יש כמה אנשים שאני מכיר שבשבת הם פשוט אחרים, ואת אחת מהם.

     

    "והיה עוד משהו שהשתנה. בעלי — עם כל הבוז שלו לסקופים וכותרות — התחיל לעזור לי. את רוב הסיפורים העיתונאיים שהבאתי במהלך השנים לחדשות ערוץ 2 — גם אתה הבאת. יש לך מעורבות ישירה בראיונות שזכיתי לעשות עם הרב עובדיה יוסף, שרה נתניהו, שולה זקן, לב לבייב, ארקדי גאידמק, משה טלנסקי. חלק מהחומרים האלה אפילו צילמת עבורי. המון טיפים ראשוניים הגיעו דרכך, ולרוב הפגישות הסודיות והצילומים הנסתרים גם נסענו יחד".

     

    חוץ מהסקופ הגדול על לבייב... זוכרת? שם לא היית צריכה עזרה.

     

    "איזה דז'ה־וו. טוב, נראה לי שהיום כבר מותר לספר. זה סיפור שבאמת מסביר עד כמה המקצוע הזה חמקמק ולא מוגדר. לפני כמה שנים נפתחה מהדורת החדשות בדיווח שלי על כך שלב לבייב עוזב את הארץ ללונדון. והנה סיפור המעשה: באותו ערב קילחתי את הילדים, וממש עם הסבון והשמפו ביד, ראיתי שחברה שלי מחפשת אותי שוב ושוב. עניתי, והיא אמרה שהבן שלה מספר בארוחת הערב שהבן של לבייב, שלומד איתו, סיפר היום בבית ספר שהם עוברים השבוע ללונדון. היא העבירה את השיחה לבן שלה, ושעה לפני המהדורה מצאתי את עצמי משוחחת עם מקור בן שמונה או תשע שעומד לטלטל את הכלכלה הישראלית. כמובן שעשינו עוד כמה הצלבות, והסיפור פורסם בענק. מה המסקנה? שצריך לעשות הרבה פגישות עם מקורות? שצריך לקרוא חומרי רקע ודוחות?"

     

    כריכת הספר
    כריכת הספר

     

    אולי שצריך להקשיב לילדים בארוחת ערב.

     

     

     

    אני קורא לפעמים ראיונות של כל מיני מנכ"לים או מפורסמים שמספרים על האיזון המושלם בחייהם בין הבית לקריירה. אתם יודעים, כיצד הם מתחילים את היום ביוגה בחדר כושר בשש וחצי בבוקר ואז ממשיכים לשעת איכות של ארוחת בוקר זוגית עם בן הזוג, ואז לפגישות מתוקתקות במשרד תוך כדי אכילת הירקות הקצוצים שהכינו לעצמם בבוקר. לנו אין סיפורים כאלה למכור. יש לנו חמישה ילדים, ברוך השם (אהרון, תמר, נתנאל, הלל ויהודית), ובערך חמש משרות, ברוך השם (טור ב"ידיעות אחרונות", גלי צה"ל, ערוץ 2, בשבע, רדיו קול חי), ואין לנו שום טיפים לאחרים על ניהול זמן ושילוב וסינרגיה. להפך. אנחנו מחפשים טיפים כאלה.

     

    תגידי, אפשר בכלל לשאול איך נראה סדר היום שלך? הרי אין בו שום דבר קבוע.

     

    "קודם כל, תלוי ביהודית. היא בת שנה וחצי ובדרך כלל היא מחליטה מתי אקום בבוקר. אם היא לא מעירה אותי לפני כן, אז השעון המעורר מכוון לשש וחצי. אתה קם הרבה קודם, בחמש בבוקר, ויוצא לתפילת שחרית. הבוקר הוא בעצם הזמן שלי לדגמן אמהות. אתה משדר תוכנית בוקר מאולפן רדיו שנמצא בתוך הבית שלנו, ואני מארגנת את כולם תוך כדי, ועוד שומרת על שקט מקסימלי, כי אבא משדר".

     

    כן, ההברה הראשונה שהילדים שלנו אומרים היא: ששש...

     

    "כל נושא הסנדוויצ'ים, התלבשות, חיפוש הגומייה, מציאתה, עשיית קוקו לא מוצלח, פירוקו ועשיית קוקו נוסף — נמשך עד שמונה. זה החלק הכי מאתגר ביום. יותר קל לראיין את ראש הממשלה, בהנחה שהוא היה מתראיין, מלהכין ילדים בבוקר. בשמונה אתה לוקח את הילדים ואני מסדרת את המטבח ההפוך ומתפללת שחרית. משם — כל יום הוא הרפתקה חדשה".

     

    תכלס, בשביל אורח חיים כזה צריך צי של מטפלות.

     

    "נכון. וגם את ההורים שלי, שמאוד־מאוד עוזרים. אין פה מספיק מקום לתת קרדיט לכל השמרטפיות, אז לא נתחיל. דנה ויס אמרה לי אחרי הלידה הראשונה, לפני 12 שנה: אל תתביישי לקנות לעצמך שעות עבודה. כלומר, לקחת בייביסיטר לא רק כשרוצים לצאת, אלא כשצריך שעה או שעתיים לחשוב, לכתוב, להרים טלפונים. חלק משמעותי מהשכר שלנו הולך על שמרטפיות טובות".

     

    ויש לך רק תנאי אחד לבייביסיטר: טלפון "כשר".

     

    "נכון. תראה איזו צביעות. אני עם סמארטפון מתקדם, אמנם עם תוכנת סינון, אבל אני משתמשת בכל הפלטפורמות והערוצים, בעוד שמהנערה ששומרת על הילדים אני דורשת טלפון פשוט עם מסרונים בלבד. אני פשוט רוצה שהן יסתכלו על הילדים ולא על הווטסאפ. לא רוצה להכניס לסלון שלי את כל החבר'ה שלהן בתוך המכשיר, ואת כל הערוצים והפידים של העולם".

     

    אלה לא רק השמרטפיות. זו החלטה עקרונית. הילדים לא חשופים כמעט לאינטרנט ולטלוויזיה.

     

    "כן. למה, זה נשמע שאנחנו מכת האמיש?"

     

    לא. לדעתי לא מי ששומר כך על ילדיו צריך להסביר את עצמו, אלא מי שלא שומר... גם אני גדלתי בלי טלוויזיה. למה ילדים צריכים להיחשף לכל מה שמשודר ועולה ומשותף ומפורסם בכל אתר וערוץ?

     

    "שמע, בוא לא נגזים. יש בכל זאת עניין רב בקולנוע אצל ילדינו. הסרט הכי חם בבית עכשיו הוא החתונה של אחיך דב. האח ה־11 שהתחתן, והאחרון. הם חורשים על הדיסק הזה".

     

    אז אין סדר יום מובנה, אבל יש בכל זאת כמה "עוגנים" קבועים. יום שישי בצהריים ברדיו, למשל.

     

    "כן. אפשר לגלות שזו שעת המריבה השבועית הקבועה שלנו? הרבה זוגות רבים, אבל אנחנו ממש זוכים לדעת מראש מתי בדיוק נריב. יום שישי בצהריים. זה רק נשמע מתקתק וזוגי וחביב. מאחורי הקלעים? חבל על הזמן. כל שבוע הטכנאי שומע את כל הוויכוחים מחדש: איזה נושאים יעלו לדיון, מה הטון הנכון, במה להתחיל, במה לסיים, מה להגיד על האקטואליה, ואולי בכלל להתעלם מהחדשות ולדבר על דברים אישיים יותר... וזה עוד לפני שדיברנו על המוזיקה: אתה רוצה מוזיקה חסידית, אני רוצה ישראלית. אין לזה סוף".

     

     

     

    אנחנו נשואים כבר 13 שנים, אבל בשנה האחרונה משהו השתנה. לא צריך להיות נשוי לה כדי לשים לב. פחות שרה נתניהו, יותר שרה אמנו. את הסקופים היא התחילה לחפש בפרשת השבוע, במקורות, בארון הספרים היהודי, שאגב רק גדל בבית שלנו. היא פשוט לא מפסיקה לקנות ספרים חדשים, ולהכין מהם שיעורים, הרצאות, פוסטים ועכשיו גם ספר.

     

    זה נורא מצחיק, בתקשורת כתבו עלייך השנה בגלל חידון התנ"ך וכל הסאגה סביב אבשלום קור, ורציתי להגיד לכולם שבבית — את בעצמך נראית כמו איזו מתמודדת בחידון התנ"ך.

     

    "נכון. משהו קרה בחופשת הלידה האחרונה לפני שנה וחצי. הייתי בבית והסתכלתי מהצד על מערכת הבחירות הסוערת, או אולי צריך לומר ה'סוערת' במירכאות. הכל נראה פתאום כמו איזו זירת אגרוף. התחלתי לשחזר קצת את חיי, את העשור שבין גיל 20 ל־30, וגיליתי כמה זמן ואנרגיה השקעתי אז ב'קרב' בין אלי ישי לאריה דרעי. נו באמת. אני אשכרה יצאתי ממסיבת חנוכה של הבן שלי בגן באמצע כי איזה מקור צילצל להגיד שדרעי חוזר. עשור שלם של 'חוזר, לא חוזר'. עשור שלם של 'את מי הרב אוהב יותר'. של מקורבים והדלפות ותדרוכים והמון־המון אוויר חם ועשרות עיתונאים שבוחשים ולוחשים. גיליתי שבתוך כל השיח הקולני והרועש שלנו, לא מדברים על נושא אחד — התורה. התורה עצמה. אנחנו תמיד מסביב, תמיד ליד, תמיד ברובד הפוליטי והכוחני".

     

    כן, אם רב עולה לשידור זה כנראה כי הוא אמר איזה משהו בוטה. אם עוסקים ביהדות זה רק כי צצה איזו בעיה במרחב.

     

    "אז זהו, שיהדות בעיניי אינה בעיה אלא פתרון. הזהות והתרבות שלנו ראויות ליותר. 3,000 שנה היינו שם נרדף לחוכמה, לתבונה, לאוריינות. מה קרה? לאן נעלמו מהשיח שלנו רש"י, אור החיים, הבעל שם טוב, הגאון מוילנה, הרמב"ם, הרמב"ן? איפה פרופ' נחמה ליבוביץ, מה יש לה להגיד על מה שמתרחש כאן? ולמה היהדות נתפסת כמשהו נורא פרימיטיבי, באווירה של אסתי וראובן מ'כמעט שבת שלום'?"

     

    ותמיד ילהקו לריאליטי איזה מסורתי לא אינטליגנטי, והוא יהפוך למייצג של היהדות. ותמיד ייתנו את המיקרופון לקיצוניים בלבד. או־קיי, אז מה הפתרון שלך?

     

    "להפוך את התורה לאייטם, לנושא רלוונטי, אקטואלי. זה התחיל בפוסט יומי על הפרשה. כל בוקר הסתכלתי על פרשת השבוע וכתבתי משהו אקטואלי. ואז פנה אליי יזם צעיר מראשון־לציון, בניהו יום טוב, וביקש לשלוח את זה בקבוצה של בני נוער שהוא עובד איתם. כך נפתחה רשימת תפוצה ראשונה וקטנה בווטסאפ שהלכה וגדלה, והיום כבר יש יותר מ־6,500 מנויים. פתאום התגובות ברחוב כבר לא היו 'יו, את מערוץ 2' אלא 'יו, מה שכתבת על תאוות הכבוד בפרשה ממש דיבר אליי'. בשנה האחרונה התחלתי גם שיעור שבועי בירושלים ובתל־אביב, וברוך השם מאות אנשים מגיעים בכל שבוע. אנחנו גם משדרים את השיעור בשידור חי בפייסבוק של חדשות 2. הרי מה עיתונאי עושה? מנסה לעניין, למצוא חידוש, להגיש את החומר לציבור בצורה הכי טעימה שיש. אז אני מנסה לעשות את זה לפרשת השבוע. לקחת רעיונות עתיקים ולתרגם אותם לשפה שבה אני מדברת. לא מתוך רצון לרדד את התורה או לשנות אותה. להפך. מתוך רצון לחשוף אותה יותר, כמו שהיא. ככה גם נולד הספר..."

     

    רגע, רגע, אל תראי אותי ככה, אני עיתונאי קשוח. יש לך בדיוק 30 שניות ליחסי הציבור האלה. זוז.

     

    "התחלתי לקבל טלפונים בסגנון: 'יש לנו בר־מצווה בפרשת בלק, יש לך רעיון לדרשה?' 'אחותי מתחתנת בפרשת בראשית, איך לברך אותה?' 'אנחנו מאמצים כלב בפרשת קורח, יש לך משהו מתאים?' החלטתי לאסוף את הקטעים הטובים ביותר, להוסיף קטעים חדשים ולהוציא ספר. קוראים לו 'הסטטוס היהודי' לא רק כי זה אוסף סטטוסים. זה גם ניסיון לשנות את הסטטוס של היהדות, להציע סטטוס אחר, שבו היא אטרקטיבית, מעוררת מחשבה".

     

    אבל יהיה מי שיגיד שהנה, סוף־סוף יצא המרצע מן השק. את לא עיתונאית ולא בטיח. בסוף גם את חוזרת בתשובה שרוצה להחזיר את כולם בתשובה.

     

    "למה, חשבת שאני מהאו"ם? אגב, היום גם האו"ם לא מהאו"ם. הוא לא בדיוק שם נרדף לאובייקטיביות כידוע. אבל תשמע, זו ה־נקודה לדעתי: אין דבר כזה אובייקטיביות. יש לי אג'נדה, זה ברור. לכל אחד יש אג'נדה. אני רוצה לקדם יהדות כפי שאני תופסת אותה. נמאס ממסכות של עלק־ממלכתיות ושל עלק־הוגנות. לאנשים, גם לעיתונאים, יש דעה ויש ערכים לקדם. זה עידן חדש ושקוף יותר, וגם הרשתות החברתיות תרמו לכך. כולנו חשופים, כולנו הופכים לסוג של שליחי ציבור, ואישית, אני חושבת שלחוזרים בתשובה יש תפקיד אדיר בחברה הישראלית".

     

    זה מאוד מתחבר לכל הדור החדש של החוזרים בתשובה וה"מתחזקים" במוזיקה ובתרבות הישראלית – אהוד בנאי, אביתר בנאי, מאיר בנאי, אתי אנקרי, שולי רנד, עמיר בניון, דורון שפר, נועה ירון־דיין, ישי ריבו, אלבומי הפיוטים של ברי סחרוף וקובי אוז, אהרן ויונתן רזאל, דין דין אביב... את מתכוונת לעצור אותי מתישהו? כי הרשימה עוד ארוכה.

     

    "אני חושבת שלכל מי שהזכרת יש תפקיד גדול. הם לא עושים העתק־הדבק, אלא יוצרים אלטרנטיבות יהודיות שהן מצד אחד מחויבות לעבר, אבל מצד שני מבשרות משהו חדש. לפעמים אנחנו בוחרים בקיצוניות, כאילו נותנים גט לעבר שלנו, אבל לטעמי אנחנו אמורים להיות גשר. החיים הם לא 'טרנד', וחזרה בתשובה היא לא 'תופעה'. בדור הקודם חוזרים בתשובה נהגו לנתק קשר, אבל היום דרך המלך היא להוסיף ולבנות על גבי עולמך הקודם, ולא להחליף אותו. אנחנו הרי היחידים שיודעים באמת מה הדתיים חושבים על החילונים, ומה באמת החילונים חושבים על הדתיים, ואנחנו יודעים שגם אלה וגם אלה טועים. ובעיקר, אנחנו יודעים שיש משהו מעל למגזרים ולמריבות האלה — התורה עצמה. בדיוק הזמינו אותי לפאנל עם לינור אברג'יל, עדן הראל ואיה קרמרמן. אמרתי שאין לי מה לבוא, שהם לא יהיו מרוצים. לינור הייתה מיס עולם, עדן הייתה ב־MTV, איה הייתה ב'איה ושירלי' בגיא פינס, וכל אחת עשתה חתיכת שינוי. פניית פרסה. ואני? הייתי חנונית ונשארתי חנונית. אין לי הרצאה על 'איך חזרתי בתשובה'".

     

     

    עוד מעט נוחתים, ומנתב"ג את כבר רצה לשיעור השבועי, אז בלי חפירות, קצר ולעניין: מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?

     

    "את מה שאני עושה היום, אבל יותר טוב".

     

    פוליטיקה?

     

    "בבחירות האחרונות, כפי שאתה יודע היטב, סירבתי לכמה הצעות. אפילו לא ישנתי על זה לילה. אני אמרתי מיד 'לא' לכולם, רק אתה התלבטת בשמי. כנראה אתה רוצה להיות בעלה של ח"כית. הפוליטיקה צריכה להשתנות מאוד, או שאני צריכה להשתנות מאוד, כדי שניפגש".

     

    התקשורת שמאלנית?

     

    "היא יותר שמאלנית מהעם, כלומר אין הלימה בין הקלפי לבין התקשורת, אבל יש סכנה יותר גדולה מתקשורת שמאלנית או ימנית: תקשורת מטומטמת. יש פה כוחות שמסכסכים בין דתיים וחילונים ובין שמאלנים וימניים כדי שלא נשים לב לעיקר — תרבות של הבל ואלימות ובוטות סוחפת את כולנו. אני שונאת את הבוז ל'סמולנים' ואת גריפת הלייקים נגד ערבים או חרדים. יש פה יותר מדי ניסיונות לסכסך בין השבטים השונים".

     

    כתבו שאת בדרך להפוך לרבנית, לאדמו"רית...

     

    "שמע, לא ייתכן שגם בעלי ייתפס לשטויות האלה. בשביל תפקיד כזה צריך מידות מיוחדות, עמל רב, צדיקות, יראת שמיים, בקיצור כל מה שאין לי. זה לא מספיק לספר סיפורים נחמדים על דני קושמרו ועל אברהם אבינו ביחד".

     

    מתי בכית בפעם האחרונה?

     

    "בחודש שאחרי החופש הגדול לא שואלים אמא מתי היא בכתה בפעם האחרונה. בכל פעם שצעקתי וכעסתי עליהם והתחרטתי ונזכרתי כמה הם מתוקים ומרגשים וחכמים ומהות החיים וחוזר חלילה, לאורך יולי־אוגוסט".

     

    על מה את מתחרטת?

     

    "הנחיית טקס המשואות. היה מדהים, באמת, והיה נפלא לעבוד עם עמוס תמם ועם כל הצוות, אבל זה פשוט לא אני. מדובר ברמות התרגשות מוגזמות בטירוף. עד עכשיו דופק לי הלב כשאני נזכרת".

     

    את חרדית?

     

    "תגדיר חרדיות".

     

    את פמיניסטית?

     

    "תגדיר פמיניזם".

     

    נו די, עם כאלה ניסיונות להתחמק יחשבו שאת כן הולכת לפוליטיקה.

     

    "שמע, זה לא ניסיון להתחמק, להפך, באמת קשה לי להגדיר את עצמי. בתחילת החזרה בתשובה קיבלתי עצה מאדם חכם: לא לחפש בכל מגזר מה לא, אלא מה כן. אני לא משחקת אותה כאילו נולדתי וגדלתי בבני עקיבא או בבית יעקב. עד היום אני לא מבינה את כל הקודים והניואנסים בחברה הדתית. אתה יודע שלא מזמן, כשלקחנו את הילדים להסתפר, אתה ירדת איתם ואני חיכיתי לכם ברכב. אחר כך הסתכלתי דרך החלון של הרכב על האנשים ברחוב ואמרתי לעצמי, 'מי זה הדוס הזה שהולך שם עם הילדים האלה עם הכיפות?' אחרי כמה שניות ראיתי שזה אתם, בעלי והילדים שלי". •

     


    פרסום ראשון: 16.09.16 , 17:00