מתכתבת עם קפקא

בכל פעם שנורית זרחי האגדית מחליטה לכתוב קצת למבוגרים זה מרגיש כמו רעידת אדמה קטנה שאוחזת בשדה הספרות העברית. והפעם המונחים "קצת" ו"קטנה" מילוליים לגמרי: קובץ הסיפורים החדש שלה, "בלוע", מכיל סיפור קצר אחד ועוד שבעה קצרצרים. ממש נגיעה עם טעם של עוד.

הסיפור הפותח, "מטמורפוזיס", הוא מעין תשובה חד־הורית טראגית ל"הגלגול" של קפקא. אחרי הגירושים, אמא ושתי בנותיה עוברות לבית חדש, שבו היא נתקלת בתיקן ענק מכונף. היצור נשאר אותו הדבר – זאת היא שהתגלגלה. החרק המפלצתי מעלה סוגיות של פמיניזם, משפחה, הורות, בדידות ושינוי – כרגיל אצל זרחי, בקטן ובחכם.

בסיפור הארוך והאישי ביותר בקובץ, "החומר הבלתי נעתר", מתמודדת זרחי עם זכר אביה, סופר לא מצליח במיוחד שהיה מעין נטע זר בתוך האתוס של בוגרי הפלמ"ח והיהודי החדש, הכובש והמנצח. היא כמעט ולא זכתה להכיר אותו, הוא נפטר כשהייתה ממש קטנה, אבל רוחו תמשיך ללוות אותה כל חייה, כי הכתיבה היא כמו מטען גנטי כזה שעובר איתנו בתורשה, או יותר נכון – כמו קללה.

ב"השנה ההיא בירושלים" זרחי הנערה נשלחת לפנימיה בעיר הבירה ונקלעת לראשונה למשולש אהבים כהלכתו. מרטין העולה החדש מאוהב בה, אבל היא חושקת בבחור אחר, שמגלם עבורה את דמות הצבר הקיבוצניק השורשי שאליה היא שואפת בעצמה, הגשמת האידיאל הציוני. אנחנו לא מתאהבים בבני אדם, אלא בקונספטים, ברעיונות. זה כל כך ספרותי, אבל לראשונה עולה כאן גם האפשרות האובדנית – החיים הם סיוט שלא חייבים לעבור, מותר להתייאש ולוותר. לקפוץ מאיזה מגדל ירושלמי, או לפחות לשקול את האפשרות.

ולבסוף, הסיפור "בלוע" עצמו. אישה התחתנה בפרק ב' עם אדם דתי. היא מחכה לו כשהוא מאחר לחזור מבית הכנסת. היא משרבטת משהו אישי לעצמה בבדל עיפרון ואז הוא נכנס הביתה בהפתעה. מרוב בהלה היא מכניסה את בדל העיפרון לפיה, ואחר כך ממש בולעת אותו. הפיקסציה האוראלית משתלבת בהדחקה, באיום, באלימות הכבושה. וככה זרחי משאירה אותנו, במצב של לא להקיא ולא לבלוע. מדהים איך היא מסוגלת לומר כל כך הרבה, בכל כך מעט מילים.

• בלוע/ נורית זרחי. הוצאת אפיק, 95 עמ'