yed300250
הכי מטוקבקות
    הלית ישורון בדירתה בתל־אביב. "ספגתי הרבה אהבה כילדה, כנערה וכאישה, ומשם הכוח שלי"
    7 ימים • 19.09.2016
    בעקבות הזמן האבוד
    היא הותקפה באכזריות בביתה על ידי אלמוני שמעולם לא נתפס, בנה הבכור נהרג בתאונה טרגית בנהר בזמביה, ולפני שלושה חודשים הלך לעולמו בעלה, אספן האמנות המיתולוגי שיה יריב, לאחר מאבק ארוך באלצהיימר. עכשיו, עם ספר ראיונות חדש, הלית ישורון שוברת שתיקה ארוכה
    אלעד זרט

    מבעד לחלונות הגדולים בסלון ביתה של הלית ישורון נשקפת תל־אביב כולה. כיכר המדינה, העירייה, חוף הים ובתי המלון שלצידו פרושים ממול כמו תמונת נוף אינסופית. על הקירות תלויות יצירות אמנות של אורי ליפשיץ, אביבה אורי ואהרון מסג — אמנים שבעלה המנוח שיה יריב עבד איתם — ומדפים מלאי ספרים, בהם כאלה שישורון תירגמה או ערכה. היא מניחה על השולחן את הקפה השחור החזק שלה ומתיישבת על הספה, סמוך לתמונה של בנה אַביָם יריב ז"ל, שצולמה יום לפני שנהרג בנהר הזמבזי שבזמביה.

     

    "אני חושבת שזכיתי לאהבת אב, לאהבת גבר ולאהבת בנים", היא אומרת ברוגע אחרי מחשבה ארוכה. "הכוח הזה של אהבה הוא שהחזיק ומחזיק אותי. האהבה שקיבלתי מאבא שלי מחזיקה אותי לא להישבר באובדנים של החיים. אני ספגתי הרבה כילדה, כנערה וכאישה. ספגתי הרבה אהבה, ומשם הכוח שלי".

     

    את חושבת הרבה על האהבה הזאת?

     

    "זה לא דבר שאתה נותן עליו דין וחשבון לעצמך. אבל בסופו של דבר, כשאתה נעצר לזכור רגע, אתה רואה שזה מה שהיה. המהות, שזה דבר עם כוח ומשקל".

     

     
    ישורון עם בעלה שיה יריב ז"ל. "הוא היה החבר הכי טוב שלי במשך כל כך הרבה שנים"
    ישורון עם בעלה שיה יריב ז"ל. "הוא היה החבר הכי טוב שלי במשך כל כך הרבה שנים"

     

     

    לאהבה הזו יש תפקיד מרכזי בחייה של ישורון. האהבה לבעלה שיה יריב, שהלך לעולמו לפני שלושה חודשים בגיל 83. מאז שהקים את גלריה גורדון נחשב יריב לאחד מאספני ופטרוני האמנות החשובים בישראל. הוא נתן את חסותו לאמנים בולטים רבים, בהם רפי לביא, ויגאל תומרקין. לפני כמה שנים חלה באלצהיימר, והמחלה כפתה על שניהם התמודדות לא פשוטה. תחילה ניסו בני הזוג לשמור מראית עין של תפקוד רגיל. יריב לא התעניין במצבו, ישורון לא סיפרה. אבל עם הזמן, המצב הידרדר.

     

    "השנים האחרונות היו קשות", היא מספרת. "עד החודשים האחרונים הוא עוד היה בבית. רק כשהמטפלת נסעה לחופשה הביתה, העברנו אותו למקום מתאים והיה נראה שטוב לו שם. אחרי שישה חודשים הוא מת".

     

    ממה בדיוק?

     

    "זו הייתה תוצאה של הידרדרות המחלה. קורה שהאדם מאבד את אינסטינקט הבליעה ואז נוצר זיהום שגורר דלקת ריאות. הזיהום גורם למחלת חום חוזרת ואחר כך לא מתגברים על זה".

     

     

    דיברתם על מצבו?

     

    "לא דיברנו על מה בדיוק יש לו. אני הייתי מוכנה להגיד לו את כל מה שהוא רוצה לדעת, אבל הוא לא רצה. הוא הבין שמשהו רע קורה איתו, אבל הוא לא חקר מה יש לו. אני לא חושבת שהוא ידע לקרוא לזה אלצהיימר. בשביל מה להגיד, אם אין באמת מרפא? הוא הרגיש שהוא מאבד את הזיכרון, מבולבל בזמן ובמקום. בהתחלה היו מצבים של מודעות ואז זה הלך והצטמצם. אבל מה שנשאר לאורך כל הזמן, עד הסוף, זה המצב הרגשי".

     

    איך זה בא לידי ביטוי?

     

    "בכך שאולי לא מבינים בהיגיון, מבינים דרך הרגש, דרך הכעס או החיוך. יודעים להגיב בחיוך. מגיבים למראה של פרח. כל הגילויים הרגשיים יותר ברורים וחזקים אפילו, כי השכל הקר לא מפריע. כאילו הצלילות לא מעיבה. החיוך היה שם, ושום דבר לא עצר אותו מלבכות. לא הייתה שום עכבה — אני מאצ'ו. תראו, אני גבר ישראלי, אני לא בוכה. זה פשוט לא היה. הרגש זרם ושטף. שיה היה החבר הכי קרוב שלי כל כך הרבה שנים. וזה נורא לראות מישהו שלא שולט בעצמו, כאילו בחולשתו. אתה רואה מה קורה לו והוא לא. אתה יודע והוא לא".

     

    מה עשתה לך ההבנה הזאת?

     

    "זה כמו לראות מישהו עירום שלא יודע שהוא עירום. זה קשה. הוא זיהה אותי עד השבועיים־שלושה האחרונים. הוא שמח לראות אותי. אבל בסוף הוא שקע. החום לא ירד, וכבר לא היה מה לעשות. הבנתי שזה הסוף. כל המחלה הזאת, זו חתיכת הכנה גדולה למוות. שלב אחר שלב אחר שלב. זה לא מוות פתאומי. זה נמשך כמה שנים שבהן אסור לעזוב את החולה לרגע. אנחנו נעלנו את הבית, ושיה יצא יום אחד באמצע הלילה. הרכיב משקפי שמש וירד למטה.

     

    "אבל אז משום מקום באים המפלים האלה של רגש כששומעים מוזיקה, זה פשוט לא ייאמן. היו רגעים שכמעט אמרתי לעצמי שיש במחלה הזאת איזה חסד שהיא נותנת לאדם זמן לחיות בלי הגנות. זה מחזיר את האנושי למקום שבו הוא צריך להיות, שממנו הוא סולק בסוף הילדות".

     

    לשיה הייתה עין חדה מאוד באמנות. גם שם הרגש עדיין עבד?

     

    "כבר לא העין, אבל אולי התעורר שביב זיכרון כזה. כשהוא היה הולך מהכורסה עד חדר השינה, הוא היה עוצר על יד הציורים ומסתכל. הוא ידע להאריך את הרגעים האלה, להתעכב עליהם כמו שלא היה מעולם".

     

     

    מתחם אנדרומדה ביפו שבו אירעה התקיפה. "את המכה האמיתית קיבלתי עם מותו של אבים"
    מתחם אנדרומדה ביפו שבו אירעה התקיפה. "את המכה האמיתית קיבלתי עם מותו של אבים"

     

    נסחף בזרם

     

    המחלה הממושכת והמוות של בעלה, שבא בעקבותיה, לא היו מנת הקושי היחידה בחייה של ישורון (74). באוגוסט 2011 טס בנה, אבים יריב, עם אשתו אילנית ושני ילדיהם בני השש והשמונה, לטיול ספארי בזמביה. באחד הימים יצאו אבים ושני הילדים לשיט על נהר הזמבזי, השורץ תנינים והיפופוטמים.

     

    אבים יריב
    אבים יריב

     

    במהלך ההפלגה התרומם היפופוטם שהיה מתחת למים והפך את הסירה על יושביה. יריב, עורך דין בכיר, נסחף בזרם ולא שרד. אחרי שלושה ימים מורטי עצבים של חיפושים, נמצאה גופתו. הוא היה בן 39 במותו.

     

     

    מיד אחרי התאונה טסה ישורון לזמביה כדי לעקוב מקרוב אחרי החיפושים וניסתה לא לאבד את התקווה. מאז מותו של בנה היא נמנעה מלדבר על הטרגדיה. חמש שנים עברו והיא עדיין מתקשה למצוא את המילים.

     

    "כל הדבר הזה נורא ולא היה צריך לקרות בכלל", היא אומרת בהתייחסות ראשונה למותו של אבים. "זה כל כך אכזרי, כמה מקרי וכמה אנחנו גרגירים ביד המקרה. אין לי מילים. אני פשוט חסרת מילים".

     

    שיה ידע מה קרה לו?

     

    "זה קרה בתקופה ששיה עוד נע בין שִכחה לזיכרון. באותו זמן הוא עדיין נהג, והמקום היחידי שהוא ידע להגיע אליו היה בית הקברות. פעם אחת הוא עמד מול הקבר של אבים, זה היה לפני שנתיים בערך, ואמר: 'זאת החידה הגדולה'".

     

    והיה עוד אירוע טראומטי שעליו מיעטה לדבר. בפברואר 2004 הותקפה ישורון באכזריות על ידי אדם שהגיע לביתה שבגבעת אנדרומדה ביפו ונחבלה בצורה קשה. במשך שעתיים, כשהיא חסרת הכרה, ישורון הייתה שרועה על הרצפה, עד שבעלה חזר מהבריכה שבמתחם והחיש אותה לבית החולים. היא אושפזה והורדמה. כשהתעוררה לא זכרה הרבה מאותו בוקר נורא.

     

    עד היום לא הצליחה המשטרה למצוא את התוקף ומניעיו לא התגלו. זמן מה לאחר התקיפה נעצר חשוד במעשה, אך לאחר חקירה הוא שוחרר ונוקה מכל חשד. המשפחה שכרה חוקר פרטי, אבל גם הוא לא הצליח לעלות על זהות התוקף. התקרית כולה נשארה בגדר תעלומה.

     

    ישורון אומרת שהיא לא יודעת מי עמד מאחורי התקיפה, וניכר שזה פחות מעניין אותה היום. "את המכה האמיתית קיבלתי אחרי הטרגדיה עם אבים. אז הייתה מכה. ובמשך תקופה לא קצרה הייתי בחרדה אמיתית. זה לא נשאר. נמחק. בתקופה ההיא כן חזרתי וניסיתי להבין אבל לא באמת הצלחתי להבין מה באמת קרה שם. לא יודעים מי זה היה עד היום. בזמנו, היו כמה חשודים אבל זה הופרך והמשטרה עזבה את זה. לא מצאו אז סגרו את העניין".

     

    עולם אחר

     

     

    היא נולדה בתל־אביב לאבות ופסיה ישורון. אביה החל לפרסם שירים בכתב העת "טורים" עוד לפני שנולדה. במשך שנים נחשב אבות ישורון למשורר תימהוני, סתום, לא מפוענח. אחר כך, בשנות ה־50, ישורון נחשב למשורר שערורייתי. שירו "פסח על כוכים" ושירים אחרים מאותן שנים, שהתייחסו למלחמת העצמאות ודיברו על שואת יהדות אירופה ועל אסונם של ערביי הארץ כשתי שואות שקרו לעם היהודי, עוררו עליו התקפות של הממסד המפא"יאניקי. אבל עם הזמן יותר ויותר משוררים וחוקרי ספרות, בהם נתן זך, מאיר ויזלטיר ומנחם פרי, התעמקו בכתיבתו וסייעו לקבע את מעמדו בקאנון המקומי כאחד המשוררים החשובים שכתבו בעברית.

     

    אבות ישורון
    אבות ישורון

     

    ישורון למדה ספרות וצרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים. ב־1965 נסעה להמשיך את לימודיה בפריז ובמקביל עבדה כדוגמנית. היא נישאה לצייר ובמאי הקולנוע ז'אק קתמור, שהנהיג אז חבורה אמנותית שנקראה "העין השלישית", ושיחקה בסרטו "מקרה אישה". הם התגרשו לאחר שהסתיימו הצילומים. היא נישאה לשיה יריב ב־1971. בנה הצעיר, אמון (41), ירש את ניהול הגלריה מאביו. שני הבנים העניקו לה שלושה נכדים.

     

    "התאים לי לדגמן בפריז", היא אומרת. "זה היה כל כך זר לי, עד שזה התאים. זה היה עולם אחר. הגעתי לעיר אחרת ופיתחתי אישיות אחרת, כאילו הייתי אדם אחר. התלבשתי בשמלת פריז. ופריז הייתה משגעת. פתאום נכנסתי לעולם מטורף של פרסומאים וצלמי אופנה, עולם לגמרי משוחרר. חזרתי לארץ קצת אחרי מלחמת ששת הימים".

     

    החזרה הייתה קשה?

     

    "שוק. השוק היה בשינוי שהמלחמה העבירה את העם. הייתה מעין הילה משיחית על הפנים של האנשים. פתאום, חברים ירושלמים שלי השתנו לגמרי, התחילו לדבר על העיר העתיקה במונחים משיחיים. אותה רוח משיחית, שכל כך התעצמה היום, הופיעה כבר אז במלוא הדרה. נשים לבשו שמלות בדואיות והתמזגו עם הכותל. זה היה מגוחך".

     

    עם חזרתה ארצה החלה ישורון בתרגום מצרפתית ומאנגלית. היא תירגמה את ז'ורז' סימנון, את בקט, את ניטשה – ואת "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט, שנחשב לאחד ההישגים הספרותיים הגדולים בתולדות הספרות העולמית. "ניגשתי לתרגם את 'בעקבות הזמן האבוד' בתמימות ובחוסר מחשבה", היא אומרת. "זו הייתה תקופה בחיי שבה הייתי צריכה משהו להחזיק בו – להחזיק את הזמן. לא לתת לדברים לברוח. לתרגם זה כמו לכתוב, רק בלי בלי האחריות של הכתיבה עצמה. אתה מתבסס על גבו של סופר אחר. אתה לא נותן את הצוואר שלך למאכלת".

     

    את מפחדת לעמוד לביקורת על יצירה אישית שלך?

     

    "ברור. כתיבה זה מעשה של אומץ עצום, ואין לי את זה. הרבה יותר קל לקרוא ולעקם את האף ולהגיד, 'מה, זה הכל?' למה לי להיכשל. יש כל מיני צורות של כישלון. יש את מה שבקט אמר, שלהיות אמן משמעו להיכשל כפי שאיש לא מסוגל להיכשל, שהכישלון טבוע בעצם העשייה. לכן תרגום זה פתרון מצוין לפחדני כתיבה. אני מעריכה עבודה של עורך ואני יודעת שחייבת להיות עריכה, ועם זאת אני יודעת שהעורך הוא לא העיקר פה. כלומר, בלי עורכים הספרות תמשיך להתקיים, בלי סופרים זו כבר בעיה".

     

    החדרים הפרטיים

     

    ב־1981 שינתה ישורון את מיקומו של השולחן בחדר העבודה שלה: במקום לפנות לקיר הוא פנה עכשיו לפנים החדר. אז גם הבינה שהיא רוצה לייסד כתב עת לשירה. היא קראה לו "חדרים". במשך 23 שנה היה "חדרים", בעריכתה, אחד מכתבי העת החשובים בזירה הספרותית בארץ. "זה היה במקרה", היא מספרת. "הסיטואציה שבה אתה יושב עם הראש לקיר או עם הפנים לחדר זה ממש עולם אחר. 'חדרים' נראה לי שם אינטימי לכתב עת".

     

    זו עבודה לא קלה.

     

    "אני אהבתי את 'חדרים'. אהבתי להרכיב חוברת ולעמד אותה. אהבתי את כל השלבים שכרוכים בהכנת כתב עת כזה. את העימוד הייתי עושה יחד עם שיה, שהיה מעצב בנשמתו. היום לא הייתי חוזרת לזה. גם העמדה הזאת, של להגיד זה כן וזה לא, לא נוחה לי יותר. אנשים בטח נפגעו ממני אז. אני לא צריכה שכולם יאהבו אותי, ולא יכולתי להדפיס דבר שאני לא שלמה איתו".

     

    בימים אלה יוצא בהוצאת הספריה החדשה ספר שמאגד את הראיונות שערכה ישורון עם סופרים ומשוררים לאורך השנים. בין 17 הכותבים שמופיעים בספר — שנקרא "איך עשית את זה?" — נמצאים יונה וולך, עמוס עוז, מאיר ויזלטיר, ס' יזהר, ארז ביטון, אסתר ראב ועוד. דרך הראיונות האלה מצליחה ישורון לספק הצצה לתהליך העבודה של היוצרים, להשלים את תמונת היצירה שנחבאת מהקוראים.

     

    "הראיונות, מטבע הדברים, יוצרים דיוקן של תקופה", ישורון מסבירה. "לשוחח עם משורר על הכתיבה ועל העולם שנכנס לתוך הכתיבה היה טבעי לי, כי גדלתי עם אבא משורר וראיתי איך זה נעשה. איך החיים והכתיבה הם תשלובת. ניגשתי לזה מתוך עניין רב בקשר שבין הסביבה ליצירה. עניינה אותי הדרך שבה חפצים דוממים עוברים טרנספורמציה לתוך שירים. החיים ספוגים בתוך חדרי העבודה האלה. הם לא בתי שיר. הם הסביבה והם חלק בלתי נפרד מהשיר עצמו".

     

      

    רועי חסן
    רועי חסן

     

    איך בחרת את מי לראיין?

     

    "למען ההגינות אני צריכה לספר שהיו גם נתן זך ודליה רביקוביץ שלא רצו לענות על השאלות שלי. ככלל, יצאתי אל האנשים האלה מתוך עצמי. זאת אומרת, רובם הגדול של המרואיינים היו חלק מהביוגרפיה שלי כקוראת. הם ניסחו בשבילי דברים שאני לא יכולתי להעז לנסח. יונה וולך היא דוגמה מצוינת לזה, כי כשהיא מדברת על הילדים שרודפים אחרי יונתן — כל אחד יכול לראות אותו, מנסה להימלט, על הגשר".

     

    את ראיינת את ארז ביטון עוד לפני שהוא קיבל את פרס ישראל ודיברת איתו על מזרחיות כתופעה ספרותית.

     

    "פירסמתי ב'חדרים 2' טקסט יפה של ארז ביטון שנקרא 'הקיץ הזה כמו רימון מאוויים אבוד', שבו הוא בעצם בישר את מה שקורה עכשיו, אבל ברוח ים־תיכונית מתונה. מצער לראות מה שקורה לארז ביטון היום. וכל העניין הזה של 'ערס פואטיקה', זו תופעה סוציולוגית. אין כאן שום מהפכה בשירה. הם לא שברו את הכלים, הם לא המציאו שפה חדשה שתבטא את המצוקה שלהם. הם פשוט הכניסו לשירה הישראלית הנכתבת היום תכנים חברתיים ביוגרפיים. זה לא הופך שירה למקורית, לחתרנית. למה כשאני קוראת את השיר 'אביבה לא' של שמעון אדף אני נרעדת, ולעומת זאת כשאני קוראת את 'מדינת אשכנז' של רועי חסן אני צוחקת? הם אומרים שהיה קיפוח. נכון, היה קיפוח. אבל מה לעשות, שירה — או שהיא שירה או שהיא לא. אין קנה מידה אחר.

     

    "פעם, בשנות ה־60, אמרנו: מספיק עם המשוררים שכותבים 'אנחנו', הגיע הזמן לומר 'אני'. כיום, כשהכל כל כך מפורק, עדתי, מחויב רק לעצמו ולמדורת השבט שלו — אני מתחילה להתגעגע ל'אנחנו'. וכל העניין הזה של אשכנזי־מזרחי זה נמאס ומאוס ואי־אפשר לשאת את זה יותר. נוצר מחנה מעצר של תקינות פוליטית עם ועדת כשרות עליונה".

     

    אפרופו ביטון, מה דעתך על דוח ועדת ביטון והסערה שהוא עורר?

     

    "אני לא מתייחסת ללימודי היסטוריה של עם ישראל, זה צריך לתקן, אבל לא על חשבון יוצרים חשובים ובטח שלא על חשבון עליית הפשיזם באיטליה. כן לימדו יוצרים מזרחים כמו סמי מיכאל ואלי עמיר. הדור שלי למד גם את יהודה בורלא. ואגב, גם את ארז ביטון לימדו. צריך ללמד שירה טובה, נקודה. שירה שתחזיק רגע את הקשב של המתבגרים התזזיתיים. אם היו עוולות, צריך לתקן אותן, אבל השנאה שנשפכת, אלוהים, השנאה!"

     

    יש כאלה שיטענו שהשנאה קיימת משני הצדדים. למשל יאיר גרבוז, חבר קרוב שלך, ונאום "מנשקי הקמעות" שלו.

     

    "ההתקפה על יאיר גרבוז הייתה מלוכלכת. נכון, הוא דיבר על קמעות ומזוזות. הוא לא נענה לשריקה הפופוליסטית לחזור לעדר, לחזור לתלם. על דברים כאלה צריך להוקיר אמן, ובזה צריך להכיר אמן. אבל אצלנו כיום אסור לומר מילה נגד הדת, ליתר דיוק נגד עבודת האלילים שיש בדת. תעז להשמיע עמדה ביקורתית, מיד שוחטים אותך. הממסד הפחדן רוצה רק כפיים, כפיים. הפרדת הדת מהמדינה היא הדבר החיוני לחיים שלנו כאן, ונראה שאנחנו רחוקים מזה יותר מאי פעם".

     

    יאיר גרבוז נושא את "נאום הקמעות"
    יאיר גרבוז נושא את "נאום הקמעות"

     

    מלחמת תרבות

     

    בספר נכלל גם ראיון של ישורון, אחד על אחד, עם אביה אבות. הקרבה הזאת בין אב לבתו נעלמת לרגעים מהטקסט, ואז פורצת מחדש, כמו שישורון האב אומר ברגע של כעס, פרטי מאוד, לבתו: "הלית, את רוצה ללכת הביתה, אז קחי את הדברים שלך ותלכי הביתה. זה אל תמחקי כי את מעצבנת אותי".

     

    "ניסיתי להפוך אותו לאדם זר", אומרת ישורון, "להתאים ולכוון את העין שלי. לראות אותו כמו דרך עדשה מרחיקה. לא ידעתי שהוא יגיע לדבר על המוות, למרות שרציתי שנגיע לדבר על זה. אני זוכרת שדי נדהמתי מהכוח שבו הוא אמר את הדברים. בשקט כזה. ובהומור.

     

    "תראה, אני לא נוטשת לרגע את עמדת המראיין. אני מקשיבה ולפעמים שואלת בהתאם לשיחה שמתפתחת. אבל אז אני חוזרת לשאלות שלי. אני יודעת לאן אני צריכה לחזור. ואם אני באה הביתה ומתגלות סתירות, אני חוזרת להשלמה של שאלות".

     

    השיחות האלה על אהבה, כאב, טרגדיות — העירו משהו אצלך?

     

    "אני זוכרת משהו מאוד עוצמתי בפגישה עם המשוררת אסתר ראב. הפגישה עם אסתר הייתה לפני החוברת הראשונה של 'חדרים'. היא שכבה במיטה בבית אבות בקריית־טבעון והתחילה לדבר. וכשהיא סיפרה לי על ההריונות שלה ועל כך שהיא ילדה בן ללא רוח חיים, משהו בדברים שלה התערבב עם דמות המשוררת שלה שכה אהבתי. נורא אהבתי את אסתר ראב, משוררת שצמחה מהארץ, ובאותה שיחה היא דיברה בקול של חיה פצועה.

     

    "אבל תשמע, אני מכירה את השפה שלהם, של היוצרים האלה. בגלל זה אולי היה לי קל לדבר איתם, עם כולם. לשאול אותם מה הם אומרים. ולכן הייתי רוצה שכל אחד מהראיונות האלה ישמש מפתח ליצירה של אותו משורר או סופר. הראיונות האלה הם מעין מפתחות קטנים להבנת היצירה, כי הם בעצם סוג של מסמך על כתיבה, עדות ראשונה של אדם על העבודה שלו. אם אתה קורא את הראיון עם מחמוד דרוויש אז תוכל להבין מי זה דרוויש באמת, המשורר הגדול, לא זה שמצטייר דרך צעקותיו הפופוליסטיות והמכלילות של ליברמן".

     

    את עדיין מעורבת בכל מה שעובר על התרבות בישראל?

     

    "אני חרדה מהתהליך שאנחנו עוברים. הכל מתקצר לאיזו שורת סמס ולמילה הכי נוראה, 'לייקים'. תחשוב איזו התבזות זה אדם שרוצה שיעשו לו לייקים, הפועל ללייקק. זה נגד כל תרבות. אמן, שהפספורט שלו זה התנגדות, שתעודת הזהות שלו היא מרי — רוצה שיעשו לו לייקים. אתה יכול בכלל לחשוב על ניגוד יותר גדול בין תרבות לבין לייק, צריך לשמור על הדיסלייק, על דיסהרמוניה. לא לייצר הרמוניה מלאכותית".

     

    את מגיבה לאירועים?

     

    "אני לא פעילה. אני קוראת, אבל אני לא מעורבת בזירה הספרותית. אני חושבת שספרות צריכה לעזור לחיות. זה התפקיד שלה. לי הספרות עזרה לעבור את החיים. בקט עזר לי לעבור את החיים. פרוסט עזר לי לעבור את החיים. פרוסט עזר לי לפרק רגעים, להסתכל עליהם ולקבע אותם. להחזיק אותם כזיכרון. להשאיר אותם כתמונות חיות. זה נשמע אבסטרקטי, אבל זה משהו שאתה יכול לקבל ממנו כוח. זו ספרות".

     


    פרסום ראשון: 19.09.16 , 17:29
    yed660100