אחד הדברים היפים בקולנוע הוא היכולת שלנו לגלות סיפורים ולהזדהות עם אנשים ואוכלוסיות שלרוב אנו מתעלמים מקיומם. במובן הזה, "סופת חול" עושה עבודה מבורכת: סרט ישראלי, בלי מילה אחת בעברית, שכולו שקוע בעולמן של מי שהן שקופות לחלוטין עבור רובנו וגם כמעט לא מיוצגות על המסך הגדול והקטן — נשים בדואיות.
טריילר: "סופת חול"
סרטה הראשון של עילית זקצר מציג סיפור פשוט וחזק כאחד על צעירה בדואית (למיס עמאר), שנקרעת בין הרצון לחיים מודרניים וזוגיות עם מישהו שאינו בן שבטה, לבין ניסיון משפחתה, בעיקר אביה (הייתאם עומרי), לחתן אותה עם מישהו שאינה רוצה. בתווך נמצאת דמות טראגית נוספת, אמה (רובא בלאל־עספור), שקרועה גם היא בין מסורת למרדנות.
אפשר להבין מה הפך את "סופת חול" לשיחת היום בפסטיבלים בחו"ל ובקרב מצביעי פרס ה"אופיר" — שבו יש לו סיכוי ממשי לזכות השבוע. האפיל שלו כסרט העוסק ב"נושא חשוב" גם לא מזיק כשחושבים על הסיכוי לאוסקר.
אבל מקהלת התשבחות מעט תמוהה בעיניי. מדובר בסרט קטן, מדויק, אבל לא יוצא דופן. קשה שלא להשוות אותו ל"ילדות פרא" הטורקי מאשתקד, או ל"חתונה מאוחרת" הישראלי, שסיפרו סיפורים כמעט זהים על מאבק פנים־משפחתי בין מסורת לחופש אישי, פלוס חתונות שנכפות על גיבורי הסרט. שני הסרטים הקודמים הציגו אותו סיפור טראגי עם הרבה יותר תנופה קולנועית וניואנסים. זקצר, עושה רושם, מתמכרת לאמירות הכי בנאליות וצפויות על חוסר היכולת שלנו לפרוץ את המסגרות בהן אנו חיים. התוצאה היא סרט נוקב שיסחוף לא מעט צופים, אבל נטול גדולה של ממש. חבל.
