בחורה מתארגנת לצאת לבילוי. אי שם גם מתארגן לו בחור. אולי תכיר את אהבת חייה. אולי יכיר את אהבת חייו. הם נפגשים. מבטים מהירים מוחלפים. מבוכה. הבחור מתקדם לעברה. חיוך בקצה השפתיים, שלו ושלה. הקליק נוצר. הקסם מתחיל ו... קאט. הכל נגמר עוד לפני שהחל".
איך יוצאים לדייט כשאת חולה בסרטן שד או מחלימה ממנו? איך מבשרים לבחור שאת עוד לא מכירה שעברת ניתוח לכריתת שד? איך מתמודדים עם התגובות של הגברים? בכל השאלות האלה עוסקות נשים שמחלימות מסרטן השד או נשאיות של הגן שמגביר את הסיכון לחלות בסרטן השד והשחלות. הנשים הללו שמחפשות זוגיות פתחו קבוצה חדשה בפייסבוק, "גמאני יוצאת לדייט", שהטקסט בפתיח מגדיר את העמוד שלהן.
"עוד לפני שאת יוצאת לדייטים עולות השאלות", אומרת שיר פבלוקיס (31) מתל־אביב, שמחלימה מסרטן השד והקימה את הקבוצה יחד עם חברתה מור־אל וינגרטן. "בשלב מסוים החלטתי שאני לא רוצה להסתיר את המחלה ושיניתי את תמונת הפרופיל שלי באתרי ההיכרויות לתמונה עם שיער קצר. פתאום אף בחור לא פנה אליי. בחורים הפסיקו להגיב. אלה שכן ענו, שאלו שאלות סרקסטיות: 'מה קרה? תרמת את השיער לחולי סרטן?', או 'הפסדת בהתערבות?', היה מישהו שרשם לי שאני נראית חולה, למרות שהייתי חצי שנה אחרי הטיפולים. תגובות מאוד לא נעימות".
מתי מנחיתים את הפצצה?
לא פשוטים הם חייהן של הרווקות בעולם הדייטים, וקשים הרבה יותר חייהן של אלה שמחלימות מסרטן או שיש סיכוי גבוה שיחלו בו. "ברגע שאת מספרת שאת מחלימה מסרטן השד, ישר שואלים, 'אז מה? כרתו לך את השד?' מה שהכי מעניין גברים זה אם יש שד או אין שד", אומרת שיר. "קיבלתי גם תגובות כמו 'זה כולה שד', אבל זה לא כולה שד. השד זה הדבר הכי קטן במחלה הזאת, יש הרבה מעבר למה שאתם רואים".
את הקבוצה הקימו שיר ומור־אל וינגרטן עבור חולות ומחלימות, אך גם עבור נשאיות של גן BRCA 1, 2. "חלק מנשאיות הגן עברו כריתת שד ולכן גם הן שותפות להתמודדות", אומרת שיר. "בקבוצה עולות הרבה שאלות. למשל, מתי מנחיתים את הפצצה, איך חושפים את הגוף, איך מסבירים לו, שיש לי בגילי, גלי חום. מיד אחרי שאת מספרת יש תגובות כמו 'את יכולה להביא ילדים?' יש גם דייטים מוצלחים ובנות שקיבלו תגובות נעימות ומכילות, אך עם זאת, גם אם הדייט מוצלח, הרבה פעמים יש תחושה של פיל בחדר. ויש את הפחד שאולי מחר נגיע למיטה והבחור ייבהל ויברח. לא כל גבר שאומר 'קטן עליי' באמת יכול להתמודד עם זה".
על אף שאינה נושאת את הגן, שיר פבלוקיס, דיאטנית קלינית בהכשרתה, חלתה בגיל 29. בשיא החיים. "הייתי צעירה עם קריירה מבטיחה, יצאתי לדייטים, רווקה שגרה בתל־אביב, פעלתנית, ופתאום גיליתי שאני חולה", היא מספרת. "מיששתי במקלחת גוש שאי־אפשר היה להתעלם ממנו. תוך כמה ימים הגעתי לכירורג, ומהר מאוד אמרו לי שזה סרטן השד ששלח גרורות גם ללימפה. ואז כימותרפיה של חצי שנה, ולאחר מכן ניתוח והקרנות. רק עכשיו אני מתחילה לחזור לעצמי ולעולם, ואני חוזרת לעולם רווקה. היה לי מאוד קשה להציג את עצמי עם השיער, הריסים והגבות שנשרו. עד שהגעתי לעזר מציון ולמרכז אורנית, שם פגשתי את מור־אל ובחורות צעירות בגילי שמתמודדות עם דברים דומים. ביום העצמאות יצאנו לבלות יחד, דיברנו על זוגיות, ומפה לשם מור־אל הציעה להקים את הקבוצה".
כמו שיר, גם מור־אל וינגרטן (37) אינה נשאית של הגן, וגם היא רווקה ללא ילדים, שמלמדת בבית ספר יסודי בהרצליה, וחלתה בסרטן השד לפני כשנה. "אני מחנכת של כיתות ה'־ו'", היא אומרת. "גיליתי את המחלה בזמן שהתלמידים שחינכתי ואני היינו עסוקים בטקס סיום בית הספר היסודי. רק בהמשך שיתפתי את המנהלת ואת יתר המורות, וקיבלתי מהן תמיכה אדירה. לאחר שהחלו הטיפולים שיתפתי גם את ההורים של הכיתה, משום שהרבה תלמידים שמרו איתי על קשר. מאז, כל שבועיים־שלושה, קבוצת בנות מכובדת פונה אליי ושואלת לשלומי. זה מרגש. בעזרת השם, אני אמורה לחזור לחנך כיתה בפברואר".
גם עבורה, ההתמודדות עם המחלה והשלכותיה הייתה קשה. "זה ממש כמו ללמוד ללכת מחדש", היא מתארת. "אחרי שהכינו אותי לנשירת השיער ידעתי שיהיה לי קשה, ובחרתי להסתפר בהדרגה. בהתחלה עד הכתפיים, אחר כך תספורת קצרה, ובפעם השלישית הורדתי את כל השיער ויצאתי מהמספרה עם פאה".
על עניין הזוגיות התחילה מור־אל לחשוב לקראת סיום ההקרנות. "כרווקה שרק עכשיו מתחילה להחלים, התעוררו בי שאלות והחלטתי ביחד עם שיר להקים את קבוצת הפייסבוק 'גמאני יוצאת לדייט'. את השם הציעה שיר, ומיד פנינו למנהלות של קבוצת הפייסבוק, 'גמאני חליתי בסרטן שד', כדי לבקש רשות להשתמש בשם. נפגשנו כמה פעמים, הבאנו יועצת זוגית, ואני עצמי הצלחתי להכיר מישהו בזכות הקבוצה, שתרמה לביטחון שלי. אמנם לא סיפרתי לו בטלפון שחליתי ושאני מחלימה, אבל היה לי ברור שכבר בפגישה הראשונה אחשוף זאת בפניו. הוא קיבל את זה בהבנה והיה מאוד מכיל. בסופו של דבר הקשר נפסק, אבל לא מסיבה שקשורה להחלמה. חשוב לי לציין את בית אורנית — עידית, גיא, יומי, רבקה, מיכאל, מיכאלה וכל שאר המלאכים שעובדים שם ושכנעו אותי שיש חיים אחרי המסע הזה. המקום מספק לי תמיכה ותעסוקה, בזכותו הכרתי חברות ורק כשהתחלתי לחזור לעצמי, דרך בית אורנית, התחלתי לחשוב גם על זוגיות".
"נותנת לילדים השראה"
ליאורה מורד (46) מנהריה, גרושה ואם לשלושה, עובדת כמורה לערבית, לשון וחינוך תעבורתי בבית ספר בקיבוץ גשר הזיו. "חליתי לפני שלוש שנים בסרטן השחלה", היא מספרת. "לפני כן הייתי בחורה בריאה ועשיתי הרבה ספורט. עברתי שישה טיפולי כימותרפיה, הבראתי, ורק אז התברר לי שאני נשאית. במשך שנתיים היה לי שקט. חזרתי לפעילות מלאה אבל בגלל הנשאות ידעתי שארצה להגיע לניתוח כריתה ושחזור. לפני כחצי שנה עברתי אותו והכל עבד יופי, אבל פתאום בדיקות הדם התחילו להראות שהסרטן חוזר, לאזור האגן. עכשיו אני עוברת טיפולים כימותרפיים ובינתיים התגובה ממש טובה".
למרות חזרת המחלה, ליאורה שומרת על אופטימיות ושמחה. "אני נותנת לילדים שלי השראה, שאפשר להתגבר גם על דברים קשים", היא אומרת. "היום הם רואים אותי עם קרחת בבית. אני מרגישה חופשייה, מגיעה לבית הספר עם מטפחות ומשתפת גם את התלמידים שלי במצב".
גם על המשאלה לזוגיות חדשה ומוצלחת ליאורה לא מוותרת. "התגרשתי לפני 11 שנים. עד לפני שנתיים הייתה לי זוגיות אחרת וכשהיא נגמרה חזרתי לעולם הדייטים. לפני שמונה חודשים החלטתי שאני נכנסת לאתרי היכרויות. בהתחלה עוד הייתי בריאה. לפעמים הייתי משחילה את זה בשיחה. מספרת שפעם הייתי חולה. אחרי שהתחלתי שוב בטיפולים החלטתי להמשיך לצאת. למה לא? ריגושים זה כיף ונחמד. כשאני רואה שהשיחה זורמת אני מספרת שאני לא נראית כמו בתמונה. כששואלים מה שונה, אני מספרת על הבנדנה ושולחת תמונה. אז גברים שואלים 'מה? חזרת בתשובה?' הם עוד לא קולטים. אחרי שאני מסבירה, אני מיד מרגישה את השינוי בטון הדיבור. לפחות 90 אחוז מהגברים לא ממשיכים את הקשר. היו אחד או שניים שנשארו".
ואיך זה משפיע על הדימוי העצמי?
"בהתחלה העובדה שחסר לי שתל בצד אחד לא עשתה לי טוב, אבל היום כשאני יוצאת החוצה אני מתאפרת יפה, שמה פרוטזה, מטפחת תואמת לבגדים, וזה נותן לי הרגשה טובה. הדייטים מכניסים התרגשות ועניין בחיים, וזה עוזר להתעסק לא רק במחלה. ולגבי התגובות – הפכתי לחסינה".
כחלק מההתמודדות עם המחלה התחברה ליאורה לעמותת ברכה, ארגון התנדבותי שמטרתו להעלות את המודעות לסרטן שד ושחלות תורשתי, ולתמיכה וסיוע לכל קהילת הנשאים והנשאיות של המוטציה בגן BRCA. העמותה מסייעת בהפעלת אתר אינטרנט ופורום, במתן מידע רפואי עדכני בינלאומי, במענה טלפוני 24 שעות ביממה, בארגון כנסים רפואיים שנתיים ובמפגשי "ידע זה כוח" לנשים שרק גילו שהן נשאיות. בראש העמותה עומדת ליסה כהן, שייסדה אותה לפני 6 שנים, בעקבות מחלתן ומותן של אמה ואחותה מסרטן תורשתי.
היום משיקה עמותת ברכה את פרויקט ונוס: תערוכה של הצלם והיוצר דייויד שיינמן ושל האוצרת תמר ארנון, הכוללות צילומים וסיפורים אישיים של תשע נשים וגבר, נשאי המוטציה בגן BRCA, שמציגים את חייהם בצל הסרטן התורשתי. אירוע הפתיחה החגיגי ייערך הערב בשמונה בגלריית העיצוב קסטיאל ברחוב משה מאור בתל־אביב.
אחת המשתתפות בפרויקט יחד עם ליאורה היא ליבי מרגולין, בת 27 מנתניה, שעובדת בחברת סטארט־אפ. "גיליתי את הנשאות אחרי שאמי חלתה בסרטן", היא מספרת. "הייתי אז בת 22 והרופאים ביקשו שאמתין עם הבדיקה עד גיל 25. שלוש שנים זה הידהד לי בתודעה. לפני שנתיים עשיתי את הבדיקה, וכשהתקשרה אליי הגנטיקאית וביקשה שאבוא הבנתי שאני נשאית ושיש סיכוי של 87% אחוז שאחלה בסרטן השד, ו־50% סיכוי בסרטן השחלות".
במשך תקופה גם היא התמודדה עם עניין הדייטים, עד שמצאה בחצי השנה האחרונה זוגיות. "בגלל הנשאות ובגלל המחלה של אמא שלי הנושא הזה הוא משהו מהותי בחיים שלי, וזה משהו שתמיד הייתי מעלה בשלב מוקדם", היא אומרת. "אני מניחה שאם את כבר במערכת יחסים וקורה משהו, בן הזוג נשאר ותומך, אבל בשלב מוקדם שני הצדדים יכולים לסנן על הרקע הזה. גם לי היה חשוב לראות שמי שמולי יודע במה מדובר ושהוא יכול להתמודד עם זה. ברור לי שבעשור הקרוב איאלץ לעבור ניתוח כריתה של איברים בריאים על מנת למנוע מחלה בעתיד, וחשוב שיש לי בן זוג שיכול להבין את זה". •
