גיל 55, אחרי עשרות שנים במוקדי הכוח של עולם התקשורת והמו"לות, חשב דב אלפון שהוא מגיע לפריז לשלוש שנים נינוחות, תרבותיות, קרואסון בבוקר ופטפוטים אינטלקטואליים בערב. אבל עוד לפני שפרק את המזוודות, מילולית, מצא עצמו, די במקרה, נובר עד צוואר בפרשת ארנו מימרן, וקשריו עם אחד, בנימין נתניהו. נוסע במטרו לילי לפאתי הכרך, לפגוש מקורות עלומים שמספקים לו מידע על העברות כספיות כאלה ואחרות. בין היתר, מגלה אלפון, הוא מקפיד לרכוש כרטיסי סים חד־פעמיים, בלתי ניתנים לאיתור. הוא הרי מכיר את זה מקרוב. הצייד של פעם יודע בדיוק איזה יכולות טכנולוגיות יש לצד השני – והוא לא יהפוך לניצוד.

בצירוף מקרים רומנטי, כל זה מתרחש בדיוק כשהוא חובק את רומן הבכורה שלו, 'לילה ארוך בפריז'. מותחן ריגול שבמרכזו יחידת המודיעין המרכזית של מדינת ישראל, היא 8200 המהוללת, שבה שירת בעברו. "רציתי לכתוב רומן על 8200 מאז שהשתחררתי, אבל חששתי מהכלא. זכרתי איך שני רב"טים ביקשו מחבר שלי בבית הספר למודיעין להתלוות אליהם, והוא נשלח לכלא צבאי בתום משפט של 45 שניות – רק בגלל שאמר '8200' לאמו בטלפון. ובינתיים השנים חולפות, עד שאני רואה את מפקד היחידה חושף את הסודות בכתבת שער. אמרתי לעצמי, אוקיי, 8200 נהייתה מותג? אז גם לי יש מה להגיד על זה!"

"כושי". זה היה הכינוי של אלפון כחייל, ולא רק שלו, אלא של כל אלחוטן: המאזין הקטן שקבור מתחת לאוזניות בפינה נידחת בבונקר קפוא. תחתית שרשרת המזון של האיסוף המודיעיני. אלפון היה כושי בבסיס בסיני, עד שחולץ משם כשהתברר שצרפתית היא שפת אמו, לטובת הפרויקט הסודי ביותר של המודיעין הישראלי באותה תקופה. הוא קיבל על זה מכתבי הוקרה, אבל לא שכח מאיפה בא.

"הספר התחיל להיכתב עוד לפני 30 שנה, בשעה חמש לפנות בוקר, במשמרות הלילה שלא נגמרות", הוא משחזר. "אני אדם שסובל משעמום. ועניין אותי הדבר הזה, שחבר שלי צריך להאזין למורס של חיל האוויר הירדני, כל לילה, וזה תמיד אותו דבר, הרי הם לא פתחו במלחמת פתע כבר המון שנים. אז יש מחלקות של כולה שני אנשים, בצריף או קרוון בנגב, ממש כמו מחזה – והם פשוט לא מבינים למה הם שם!"

אבל 8200 הפכה לאייקון: בני טובים מפתחים טכנולוגיות ואחר כך יוצאים מהיחידה והופכים למיליארדרים.

"אתה מדבר על המיעוט שבמיעוט. 8200 היא מותג יוקרתי ודי שקרי, כמו כל המותגים. הוא נולד כשהאינתיפאדות פרצו והיה חשוב לאנשים שהילד חלילה לא יישלח לשטחים - אז 8200 נהייתה פתרון אידיאלי. זה יוקרתי, וזה בתוך ישראל. מה שמעניין הוא השימוש הכלכלי שישראל עושה במותג הזה. 'סטארט־אפ ניישן' נשען על הרעיון של 8200 כיחידה טכנולוגית מובילה. זה נכון – אבל היא גם כור היתוך לשעמום מהסוג הטהור והמטורף ביותר".

ובלי לגלות יותר מדי מהעלילה, אתה חושף שם מחשבה קיצונית שחולפת בראש לכל מי ששירת ב־8200: אם יש כמה שעושים מזה מיליונים באופן חוקי, אז היי, גם אני יודע משהו! לי לא מגיע?

"יותר קל לי להתייחס ל־NSA (ה־8200 האמריקאי), אבל זה דומה. דו"ח המבקר הפנימי לקונגרס קובע שיש מדי שנה 1,200 עבירות משמעת של שימוש לא נאות בחומר מודיעיני. זה יכול להיות חייל שמחליט לנצל את האלגוריתם כדי להאזין לחברה שלו, כשהוא בבסיס. זה מאוד נפוץ. ויש גם עבירות של 'אינסייד אינפורמיישן' - למשל האזנה לחברה כלכלית, כשידוע שהיא עומדת להנפיק. מישהו באריזונה החליט שגם לו בא לעשות כסף. והדבר הזה עניין אותי, כי הוא מתחבר לשאלה של מה לעשות עם השיעמום".

חיילים משועממים ומידע רגיש – אולי יש כאן עקבות של פרשת ענת קם, שליוותה את הכהונה שלך כעורך 'הארץ'?

"לא. הטריגר האקטואלי לספר הוא מצבה של ישראל והשחיתות הפושה בכל, מהחייל עד לממשלה, ודרך ראש המדור המיוחד, שבספר פוטר מתפקידו כי טען שהוא עבר לגור בקריית־שמונה, רק כדי לקבל הטבות. על זה מגיב ראש אמ"ן באפאתיות, 'מה, הוא הקצין הראשון שמרמה?' וקצת מוזר לאנשים שגדלו בישראל של פעם לראות באיזו קלות מתקבלות שחיתויות, קטנות כגדולות".

ובכל זאת, הסיפור של קם עוד מציק לך?

"עדיין מתנהל משפט ואני לא יכול להתבטא בעניין. אבל כן, בוודאי. אני מרגיש מאוד לא טוב עם הפרשה. גם עוצמת התגובה של המערכת הביטחונית הפתיעה והגעילה אותי: איך כל המכונה הזאת - שירותי ההאזנה והשב"כ ועשרות חוקרים, גוף ענק - באה לדרוס בחורה בת 19".

*

'לילה ארוך בפריז' (הוצאת זמורה־ביתן), שעל כריכתו מוטבע הלוגו '8200 – המדור המיוחד', הוא מותחן סוחף שיפיל מהכיסא, קודם כל, את כל מי שעבר ביחידת המודיעין הגדולה, וכאלה יש רבים משחשבתם. תיאורי העבודה המודיעינית, מסלול עיבוד הידיעה, הצי"ח, הישיבות, מבנה הדיווחים, משם הקוד לנוהל הרגיש ביותר ועד לסלנג הכי קטן עבור ה"כושי" הרוסי ("גרטשקו") - הכל אמין להבהיל. "השתדלתי במהלך הכתיבה להישען על דמיון טהור - גם אם למציאות יש דרכים משלה, למנוע מיצירה בדיונית את הזכות להישאר בלתי מהימנה", מנסה אלפון להתחמק באלגנטיות, באחרית הדבר לספר, מהשאלה כמה זה קרוב למציאות.

ולא רק מודיעין. בספר טווה אלפון כמה עולמות שונים שהוא מכיר היטב: עולם התקשורת, הפוליטיקה הכוחנית, טיפה מבית אמא הטוניסאית, וכמובן הרקע החי של פריז. כולל סצנה אמינה עם דילר סמים אפגני. אלפון?! "כל התחקיר בוצע על ידי, אני לא סומך על תיאור של אף אדם אחר. ולכן לא הייתה לי ברירה", הוא צוחק.

סטרטאפיסט ישראלי נחטף בטעות בשדה התעופה שארל דה גול על ידי כנופיה סינית מסתורית. שירותי המודיעין בארץ חוששים כי היעד היה חייל ב־8200, האוחז במידע רגיש במיוחד. ומכאן ואילך מתחיל מרוץ קדחתני, הנע בו־זמנית בין כמה ארצות, כשבדרך קרבות אש ותחמונים פוליטיים, סבך של אינטרסים זרים והמצאות טכנולוגיות מרשימות. "הפתיע אותי שעדיין מתפרסמים מותחני ריגול שמבוססים על סוכנים ומודיעין אנושי", אומר אלפון, מנביאי האינטרנט בישראל, "בשעה שכבר 20 שנה יודעים שהמידע האיכותי מבוסס בלפחות 90 אחוז על המודיעין האלקטרוני".

והקצב של הספר מתוקתק, רצחני. כמו תסריט לסדרת מתח עכשווית.

"אני חושב ממילא בתמונות. וכשאתה מנסה לחזור לספרים שהשפיעו עליך - וקראתי ברצף 40 כאלה שזכרתי לטובה - מסתבר שהם נורא־נורא איטיים. לקרוא היום את 'נשיא על הכוונת' של פורסיית, הספר המדהים ביותר שקראתי, עם טיימינג של שבוע ותכנון ההתנקשות בדה גול - זה מאוד איטי! רציתי לשאוף לקצב אחר. לכן הפרקים קצרצרים והזמן מופיע בהם באופן מובהק. ואם אומרים שהאמריקאים עושים את זה הכי טוב - אני רוצה להצליח אפילו יותר מהם".

ולמה דווקא מותחן?

"הז'אנר הזה נוח במיוחד כדי לצייר את ישראל של המאה ה־21. לי היה חשוב להציג את הדרג הפוליטי מול האזרח, ונעשה קשה עד בלתי אפשרי לתאר את הקיטוב החברתי בספרות עמוס עוזית. המחשבה על איש הצדק שבוחן את החברה הישראלית באמצעות פשע נראתה לי תכסיס ספרותי שעובד. בתיה גור הייתה הראשונה להמציא את הבלש כאאוטסיידר למקורות הכוח של החברה הישראלית. הנושא העיקרי שמעניין אותי, גם ככותב, הוא לחשוף איך זה עובד באמת. המון אנשים מסתובבים בינינו, אבודים ברחובות, חושבים שהם יודעים כי הם הולכים ללמוד משפטים במכללה ו'זה ייתן להם אפשרויות' - ופשוט אין להם שום מושג. אני נתקל בתמימות מדהימה של אנשים שלא יודעים איך נסגר מכרז, ואיך קורה שמישהו מתמנה לתפקיד, או איך אדם שעד עכשיו נחשב פוליטיקאי חיובי - הופך בן לילה למוקצה מחמת מיאוס. לא מבינים את מנגנוני הכוח".

את המנגנונים האלה הוא מנסה לחשוף עכשיו לא רק בספר אלא, כאמור, בחיים ממש. זו הייתה תמונה באתר צרפתי של המיליארדר ארנו מימרן, האיש העומד בראש מה שמכונה "העוקץ של המאה", שצדה את עינו של אלפון. לצידו, בחולצת פולו אדומה, חזה חשוף ובקבוק פאסטיס - "עם תווית ייחודית, סוג יוקרתי", מדייק אלפון - יושב החבר בנימין נתניהו. כך נולד הפרסום של אלפון ב'הארץ' על הקשרים בין מימרן לנתניהו ועל התרומות שהועברו אליו מהמיליונר הצרפתי.

אני מניח שנכנסת לרשימה השחורה. האם יש לך ספק, למשל, שקו הטלפון שלנו מואזן עכשיו?

"אני לא יודע אם אני מעניין עד כדי כך, אבל לכבוד הוא לי. גם אין כל כך מה לעשות עם זה. סוד ההצלחה של יחידות כמו 8200 הוא שאפילו אם אתה מודע לעובדה שמקליטים אותך ומאזינים לך - קשה להיות ער לזה 24 שעות ביממה. אז כן, הטריקים העיתונאיים עובדים עדיין - לתחקירן הצרפתי שעובד איתי יש מספרי טלפון מזויפים, ולי יש שלושה סלולריים לא רשומים. ויחד עם זאת, הדבר הזה לא מדריך את חיי. כמו שאוהבים להגיד: מה יש לי להסתיר?"

כמי שמכיר היטב את 8200, לא מלחיץ שהכלי הפסיכי הזה מוחזק בידי פוליטיקאים?

"הספר לפחות אומר שמול הדרישה של פוליטיקאים להשתמש בכלי האדיר הזה, ששמו 8200, עבור אינטרסים פוליטיים וכלכליים - יש אנשים במערכת, חלקם בכירים מאוד, שלא מוכנים לזה. הם מאמינים בישראל אחרת. השאלה היא כמה כאלה עוד נותרו, ומה הם יעשו אם ירגישו שיש שימוש לא נאות במערכת, למשל עבור תורמים של פוליטיקאים כאלה ואחרים. אז הספר עונה שלפחות כרגע יש כאלה. זה לא אומר שלעולם חוסן".

*

לסבא שלו קראו כלפון. בעקבות תיקון של פקיד ההגירה, הוא כבר נולד כ"אלפון", בעיירה סוס בתוניסיה. ממנה היגר עם משפחתו לפריז, ומשם, בגיל 11, לישראל. מעולם לא חזרו לבקר במולדת. "כל היהודים עזבו את תוניס, וכל מה שהיה חלק מעולמם התמוטט. לכן מסע שורשים מהסוג הזה צפוי להביא לדכדוך, ולהיכשל", הוא אומר.

אלפון האניגמטי עדיין שומר את סיפורו האישי לרומן ביוגרפי, שאולי יגיע פעם. בינתיים יש יותר מרמז למשפחתו בספר. "משפחה ששמחה עם הגעתה ארצה, למרות הטראומה שבקליטה. ואמא שלי, כמו האמא של עבאדי בספר, עדיין מברכת את צה"ל ואת מדינת ישראל ואת נתניהו ושמחה על עלייתה, וכך גם אבא שלי". הוא נטמע מהר מאוד באשדוד בחברה הישראלית. "התסביך הקלאסי של הילד המהגר שחייב לרוץ מיד ולהצטרף לצופים ולאמץ קודים של לבוש ודיבור, וקשה לתאר את הניגוד, בין להיות מועמד לתיכון הנרי הרביעי ברובע החמישי בפריז - ולהגיע לבית הספר הראל ברובע ו' באשדוד. מעבר חד שגרם לילד בן 11 לשלב בין שני עולמות מאוד שונים - אני פריזאי, וגם אשדודי".

מזרחי? זו כבר שאלה אחרת. אלפון הוגדר לא פעם בתור "המזרחי הכי בכיר בתקשורת", אלא שעם ה"מזרחיות" עצמה יש לו בעיה קשה. "קודם כל, המושג 'מזרחי' לא קיים. הוא הומצא כדי להגדיר מי שאינו אשכנזי. החברה הישראלית כפתה על עולים את ההגדרה 'מזרחים' - ועכשיו בואו נתחיל להגדיר מה זה בכלל אותה 'מזרחיות'. במשפחה שלי, המחשבה לשים אותנו יחד עם מרוקאים, עיראקים או תימנים - לא תעלה בכלל על הדעת. לכן, למשל, לא מצאתי את עצמי במה שהמבקרים קוראים, 'סופרים מזרחים'. כי הם לא מזרחים. רונית מטלון מצרייה, מואיז בן הראש מרוקאי, יוסי סוכרי טריפוליטאי - ואני לא מוצא אותי ואת משפחתי שם".

ומצד שני, אני מניח שנקראת "משתכנז" לא פעם. כאילו רק ה"אסלי" נשאר מזרחי, והשכלה והצלחה מנוכסים ל"אשכנזיות".

"הדור שדיבר על 'משתכנז' הוא הדור הקודם. הם היו דפוקים לחלוטין, לא הצליחו להביע את הזעם בכלים שהניו־מדיה מאפשרת. ושם בוודאי ספגתי את כל מה שאפשר לדמיין: עובד ב'הארץ', לומד באוניברסיטה העברית, כותב על פריז - כן, בוודאי שנתפסתי כ'משתכנז'. אבל היום יש בקרב הקבוצות היותר מיליטנטיות סוג של ניכוס מחדש, שהם לומדים מהפעילים השחורים בארה"ב. לכבוש מחדש את אירופה שלנו. ולא רק לכבוש - אלא למנוע מהאשכנזים את היכולת להגדיר עצמם כאירופאים, יחסית אלינו. כי אני אירופאי יותר מהאשכנזי. הרבה יותר!"

אתה יוצא נגד הסיסמה הפופולרית של התקופה, "פה זה לא אירופה", והדיבורים על השתלבות במרחב הערבי.

"מצחיק אותי שאנשים ששואפים לדרכון רומני רואים את עצמם אירופאים, בשעה שבצרפת ובאיטליה כל מה שממזרח לריין הוא יבשת ברברית, שבוודאי לא יכולה להיחשב תרבות אירופית. התפיסה הברורה של היהודים במשפחה שלי הייתה שצרפת מצילה אותנו מהערבים שמסביב. כל הסיפורים הנוגעים ללב על הדו־קיום עם השכנים בצפון אפריקה - יאללה! גם שם היהודים תמיד רצו להבחין את עצמם מהערבים, ומבחינה זו הם אימצו את האיטלקים והצרפתים והספרדים, בחיבוק נטול תנאי, כדי להיות מזוהים איתם ולא עם שכניהם. זה עניין דתי, חברתי, סנובי, ואולי גם גזעני - אבל זה מה שהיה. שלא יספרו לי סיפורים".

מהמרחק היחסי של פריז - לשם נסע במסגרת שליחות עיתונאית, עם אשתו השנייה ליטל לוין - אלפון מביט בהשתאות חצי־משועשעת גם על "מלחמת התרבות" התורנית של השנה האחרונה, ונזכר בכתבה הראשונה שלו, בעיתון הסטודנטים 'פי האתון', שבה הגיע אל סגנית שר התרבות דאז, מרים תעסה גלזר, בעקבות הדברים שהשמיעה על יונה וולך. "והיא אמרה לי בין היתר, 'עלינו לפקח טוב יותר אחר התכנים התרבותיים שבהם מאכילים את ילדי ישראל'", הוא צוחק. "אם מירי רגב הייתה אומרת את זה היום, פייסבוק היה מושבת מרוב תגובות".

"התרבות הישראלית הייתה תמיד תחת איום צנזוריאלי אלים, מלא בוז ובורות, בין אם השרה היא אשכנזייה או מזרחית מ'האליטות החדשות'. מירי רגב היא עוד אחת מהדור של נתניהו וברק, שעושה שימוש ציני באינסטינקטים שהיא מזהה אצל שומעיה. וזה בכלל לא קשור לתרבות. אם היא הייתה שרה לענייני כרוביות מטוגנות, היינו שומעים כל היום מתקפות על הדרך שבה מטגנים כרוביות, ואיך היא הולכת לעשות בכרוביות סדר. ההתלהבות ממנה נובעת מזה שהיא יותר כריזמטית וסוחפת, וגם מהעובדה שהפצע הזה מעולם לא אוחה בחברה הישראלית. אז אם לא אפתור את זה - לפחות אגרום שלאשכנזים יהיה כואב ומביך, כמו שלנו היה כואב ומביך במשך עשרות שנים. נקמה".

בספר שלך המזרחיות מופיעה מאוד בשוליים. בשמו של הגיבור, "עבאדי", ובעוגיות המקרוד של אמא שלו.

"המוטיבציה הייתה לספר משהו על ישראל, כשהקיטוב המזרחי־אשכנזי הוא חלק ברור ממנה, גם באופן סמלי. כי הוא מסתיר סוג של מלחמת אזרחים על אש קטנה, שמתחוללת בישראל בעשור האחרון. יש פה רצף לא אחיד של מרכזים פיאודליים, שכל אחד מהם מגן על האינטרסים שלו - בזכות עליונות טבעית, אלוהים או כסף. ועבאדי הוא האאוטסיידר שמאבחן את זה.

"אם אנחנו מאמינים בביטוי 'עקוב אחרי הכסף', אז מלחמת התקציבים שואלת שאלות של 'ישראל לאן' ברמות של דת, לאום והגדרת גבולות. בכלל לא שאלות חברתיות. היחסים גברים־נשים, ובוודאי אשכנזים־מזרחים, הם בכלל לא חלק ממלחמת האזרחים הזו על הכסף. כרגע דמותה של ישראל והמאבק עליה מבוססים לחלוטין על אלה שיש להם מול אלה שאין להם. אלה שמחוברים לעטיני השלטון ואלה שלא יודעים אפילו איך להתקרב לזה".

והכיבוש הוא מסך עשן? פיסת גבינה שמשליכים לפני העכבר כדי שלא יראה איך מתחלקת העוגה האמיתית?

"כעיתונאי זיהיתי מהר מאוד את מוקדי הכוח התרבותיים והפוליטיים, אבל לא הבנתי את הדורסנות הכלכלית שלהם. חשבתי שתקציבים נועדו להשיג מטרות פוליטיות, חברתיות או תרבותיות, ולא הבנתי שרדיפת הכסף היא מטרה בפני עצמה, וכל השאר לא באמת חשוב. מובן שלא אטען שהכיבוש הוא בעיה זוטרה לעומת חלוקת המשאבים. אבל הזלזול של הרבה מאוד הומניסטים טובים בשאלות של כסף - כי זה מלוכלך, כי לא מדברים על זה, כי מה שחשוב זה לסגת מהשטחים - פגע אנושות במאבק נגד הדורסנות".

אין בך געגוע לעמדה בכירה במוקדי הכוח?

"בהחלט לא. בעיתונות, וגם כעורך ראשי של הוצאת כנרת־זמורה־ביתן, הקדשתי חלק ניכר מחיי לנהל אחרים, להדריך אנשים מוכשרים ולסייע להם להגשים את הכישרון שלהם. בגילי המופלג, לשם שינוי, מגיע לי להקדיש זמן ומחשבה לעצמי".