הכותרות בתחילת השבוע הכריזו: "חל שיפור קל: ישראל במקום ה־45 בעולם במדד החופש הכלכלי". לכאורה מדובר בחדשות מעולות, שכן קשה למצוא אדם או מדינה שיעדיפו שיעבוד על פני חירות.

דירוג מדד החופש הכלכלי נערך מדי שנה על ידי מכון "פרייז'ר" הקנדי. את המדד יצרו חתן פרס נובל לכלכלה, פרופסור מילטון פרידמן, ופרופסור מייקל ווקר, בשנות השבעים. ואכן, ברוחו של פרידמן, מאבות האידיאולוגיה הכלכלית־חברתית הימנית, ככל שהמעורבות הממשלתית רבה יותר — כך גם החירות מועטה יותר. ולכן, שירותים חברתיים, רשת ביטחון סוציאלי, או כל מעורבות ממשלתית ה"מפריעה" לשווקים לפעול — מהווים פגיעה חמורה בחירות. מיסוי הוא 'רע הכרחי' שיש לצמצמו ככל האפשר, וזכות הקניין היא זכות־על הזוכה למעלה של קדושה.

פרידמן הוא גם גיבורה האידיאולוגי של שרת המשפטים איילת שקד. את הנאום שנשאה לאחרונה בטקס פתיחת שנת המשפט — שאף זכה לכינוי "נאום החירות" — היא ביססה על ציטוטים מספרו "קפיטליזם וחופש". תמצית דבריה: כל חקיקה חדשה היא למעשה הצעה להגבלת החירות האישית שלנו שהולכת ונשחקת. עבור שקד, כמו גם עבור שותפה האידיאולוגי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כמעט כל חקיקה ותקנה מגבילים את חירותנו ופוגעים בחירות השוק החופשי, שאם רק נניח לו לפעול יגדיל את טובת הכלל.

אולם תפיסה זו של חירות כהעדר התערבות במשק היא תפיסה אידיאולוגית פשטנית המגדילה בפועל רק את חירותם של מעטים על חשבון הרבים. על פי תפיסה זו, חוקי עבודה האוסרים אפלייה, מבטיחים שכר מינימום, או מעגנים הליך הוגן בפיטורי עובדים - הם רגולציה שלכאורה מגבילה את החירות. מעניין מה דעתם של העובדים על הגדרת החירות הזו, כמו גם של עשרות אלפי המשפחות שהידרדרו מתחת לקו העוני במהלך השנים בהן יישם נתניהו, כשר אוצר וכראש ממשלה, את תפיסת החירות הזו כאשר פרם את רשת הביטחון הסוציאלי והגדיל את אי־השוויון. במדד החירות של עולם העובדות, ולא האידיאולוגיה, מדיניותו של נתניהו הגדילה רק את חירותם של אותם מעטים בראש הסולם החברתי־כלכלי, בעוד שחירותם של רוב האזרחים צומצמה.

בבסיס תפיסת החירות של פרידמן, שקד ונתניהו נמצא מיתוס "השוק החופשי", שכן אין למעשה דבר כזה: כל שוק כלכלי הוא בסופו של דבר פרי יצירתה של המדינה הקובעת את הכללים על פיהם הוא מתנהל. כל שוק, גם הקפיטליסטי ביותר, פועל על פי כללים המאפשרים את קיומם ואכיפתם של חוזים ומגנים על זכות הקניין, על אינטרסים של צרכנים ועל טובת הציבור. הוויכוח בין חסידי "השוק החופשי" לבין מתנגדיהם אינו על עצם ההתערבות של המדינה בשוק, אלא על סוג ההתערבות בו אנחנו מעוניינים כקולקטיב, כמו גם על הערכים החברתיים שאנחנו שואפים שהפעילות הכלכלית תגשים.

אם נרחיב את מבטנו מעבר לחירות הכלכלית, נבחין שלשרת המשפטים שקד הנושאת את נס החירות אין כלל עכבות בהגבלת חירויותיהם הפוליטיות של אזרחי ישראל באמצעות כלי החקיקה — שכביכול כה נוראי בעיניה — ושהוליד את חוק העמותות, חוק ההדחה וחוקים אחרים המטילים סנקציות על מימוש זכותם הבסיסית של האזרחים להתאגדות פוליטית, לבחור ולהיבחר, ולהתקין תקנות המגבילות את חירותם הכלכלית, האזרחית והפוליטית של הפלסטינים בשטחים. ¿