שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שלו
    המוסף לשבת • 22.09.2016
    לנצח נצחים
    מאיר שלו, איור: ירמי פינקוס

    חיפשתי השבוע משהו שקשור למילה "חרומף", שפירושה בעל אף פחוס, ולהפתעתי מצאתי שבספר נחמיה יש אדם שזה שמו. הוא נזכר בזכות בנו, ידיה בן חרומף, שהיה מן הכהנים שהתנדבו לבנייתה של חומת ירושלים בימי שיבת ציון. עימו עשו במלאכה עוד רבים אחרים, ביניהם חטוש בן חשבניה, בנוי בן חנדד, פלל בן אוזיי ועוד "שמות כבירים של אישים אבירים", כמו שכינה אותם אלתרמן ב"ספר התיבה המזמרת" שלו.

     

    השמות האלה לא נכבדים וידועים כמו שמשון, דוד וברוך בן נריה, אבל הם כתובים בתנ"ך, מה שאומר שיישארו רשומים בהיסטוריה שלנו לנצח, אחרי שהרבה שמות שמופיעים אצלנו בכותרות יימחקו ממנה כלא היו.

     

    רביניזציה זוחלת

     

    את כל זה אני כותב כי השבוע התעוררו כאן שתי פרשיות שעניינן הנצחה וזכירה. אחת קשורה בשמה של דפנה מאיר, ואחת בשמו של רחבעם זאבי. שניהם נרצחו על ידי מחבלים, אבל היא הוצאה השבוע מהוויקיפדיה, והוא, במסגרת הרביניזציה הזוחלת שלו, עומד לקבל עוד אנדרטה: אחרי הרחובות, הגשרים, הכבישים, הבסיסים, היישובים והגנים שקרויים על שמו, מתכננים להציב לו יד גם בשער הגיא.

     

    קראתי השבוע באתר "כיפה" את הערך "דפנה מאיר" שהוויקיפדיה מחקה. אין לי ספק שהייתה אדם המעלה, אבל מצד שני חשבתי שיש היגיון גם בטענת מועצת גדולי הוויקיפדיה שהאנציקלופדיה שלהם אינה אתר הנצחה. אלא שאז החלטתי לעיין בוויקיפדיה באופן שונה ממה שאני עושה בדרך כלל. ניגשתי אליה דרך קטגוריות ולא על פי ערכים בודדים, ומצאתי שגם אם אינה אתר הנצחה, יש בה לא מעט אלמנטים של אתר רכילות, כולל העיסוק באישים ובנושאים חסרי ערך, תרתי משמע, ושפע מידע של מדורי רכילות ועילגויות סגנוניות תואמות.

     

    מתוך סקרנות בדקתי גם ערכים של אנשים שאני מכיר באופן אישי, כמו אהוד בן גרא, אוריה ובת שבע, למשל, ומצאתי אי־דיוקים שנובעים מכך שמקצת כותבי הערכים לא מבחינים בין הכתוב בתנ"ך עצמו ובין מעשיות שהמציאו כל מיני פרשנים שפירשו אותו – שגם הן סוג של רכילות.

     

    אנדרטה אחת יותר מדי

     

    אשר להנצחתו של רחבעם זאבי, שמעתי השבוע ברדיו את קולותיהם המוכרים של אנשי פלמ"ח שאני מוקיר ומעריך: של המשורר חיים גורי, של האלוף ונשיא הטכניון לשעבר עמוס חורב ושל אליהו סלע, קצין המבצעים של חטיבת הראל ומפקד קרב סן־סימון, הידוע יותר בכינויו "רעננה". את חיים גורי אני מכיר שנים רבות. את עמוס חורב ואת רעננה פגשתי לפני כמה שנים, כשכתבתי את ספרי "יונה ונער", שמקצת עלילתו מתרחשת באתרי הקרבות של חטיבת הראל. אמרתי אז לרעננה שבכוונתי להוסיף יונת דואר לקרב סן־סימון, והוא חייך ואמר: "כל כך הרבה שקרים כבר סיפרו על הקרב הזה, שאתה יכול להוסיף גם את היונה שלך". לפני כחודש, אגב, הייתי ביום הולדתו ה־90. בירכתי אותו, חיבקתי אותו – זה היה כמו לחבק את האלון הזקן שצומח אצלי בחצר – והתרגשתי מאוד.

     

    השבוע דיברו שלושתם, וגם ראש המוסד לשעבר האלוף צבי זמיר, על צערם וכעסם לנוכח ההחלטה להנציח את רחבעם זאבי בשער הגיא. לא רק משום שלא לחם שם, אלא גם בגלל מעשיו ועלילותיו ולכאורותיו בתחומים נוספים. קשה היה לראות ולשמוע אותם כואבים כך. נעים היה לראותם, אריות זקנים שלא נס ליחם, משנסים את מותניהם לקרב.

     

    חבר יצירתי אך לא אמיץ במיוחד – הוא ביקש בתוקף לשמור על עילום שמו – אמר לי שאת האנדרטה החדשה לרחבעם זאבי צריך להקים לא בשער הגיא אלא במפעל "בר־בקר". הוא גם חיבר כמה שורות לצורך הטקס שבכוונתו לערוך שם: "בר־בקר, לנצח זכור נא את שמותינו..." וגם: "בחולות בת־ים שוכבים מתינו..." וכו' וכו'.

     

    אמרתי לו שאני מעדיף להנציח את הפן הצבאי של רחבעם זאבי ולא את העדפותיו החברתיות – משאיר את שער הגיא למי שלחמו בו ונפלו בו ופרצו אותו במלחמת השחרור, ואת האנדרטה של האלוף זאבי מקים באל־מוטילה, מצפון לכנרת, וקורא למקום "יד רחבעם". ב־1951 הוא היה מפקד גדוד 13 של גולני, פיקד באל־מוטילה על קרב מפואר נגד הצבא הסורי ואף זכה בצל"ש. אם אתם מבקשים לדעת פרטים על הקרב הזה ועל הצורך לעטר ולהנציח את מפקדו, אני מציע לכם לא להסתפק בוויקיפדיה. אם תקראו מקורות נוספים, תבינו למה.

     

    ועוד הערה

     

    כיוון שפתחתי בחשיבות זכירתו של השם במסורת ההנצחה שלנו, אוסיף שאחת הקללות הנוראות ביותר בעברית היא "יימח שמו", ובגרסה למתקדמים: "יימח שמו וזכרו". נהוג אף לצרף את ראשי התיבות ימ"ש לשמו של המקולל: היטלר ימ"ש, למשל. מדובר באבסורד, כי עצם הדרישה למחות את שמו של מישהו, מנציחה אותו, ואם אנו חפצים ששמו יישכח, מדוע אנחנו מזכירים אותו?

     

    ואכן, מי היה זוכר את השם "עמלק" אלמלא הדרישה למחות אותו? הרי 3,500 שנים אחרי המלחמה שלנו בו עדיין משתמשים בשם הזה כשם גנרי לצוררים למיניהם, ויש אף מי שמבקשים לדעת מי הוא העמלק של היום, כדי שיוכלו לקיים בו את מצוות ההשמדה והמחייה הזאת. בעניין זה זכור לי מעשה שקראתי פעם בזיכרונותיו של הגיאוגרף והמחנך ד"ר דוד בנבנישתי. הוא סיפר שם שבעיר הולדתו סלוניקי שאל פעם תלמיד את רבו איך ובמי יוכל לקיים את המצווה של השמדת עמלק. אמר לו הרב שבימינו הוא יכול להסתפק בכתיבת השם "עמלק" בעיפרון על נייר ובמחיקתו במחק כמה פעמים שירצה. אם יש רב כזה בינינו היום – יופע מיד. אנחנו זקוקים לו ולשכמותו.

     


    פרסום ראשון: 22.09.16 , 13:27