נשיא ארצות־הברית, ברק אובמה, עשה יותר מדי טעויות בשנים האחרונות. ההשפעה שלו על העולם המוסלמי, שאותו כל כך רצה לפייס, ירדה לאפס. הוא איבד את מצרים, אחר כך את סעודיה, ובהמשך גם את טורקיה. באיראן ממשיכים לשרוף את דגלי ארה"ב ולצווח "מוות לאמריקה", למרות החתימה על הסכם הגרעין. כך שאובמה לא הרוויח את איראן, וגם הפסיד את המדינות הסוניות. הפסד כפול.
ולמרות זאת, לא מדובר באויב ישראל. הביקורת שלו על ההתנחלויות לא הופכת אותו לאויב. דעתו של אובמה בעניין ההתנחלויות מקובלת על חלק ניכר מהישראלים. ביל קלינטון נחשב בישראל ליקיר האומה, למרות שדעותיו בענייני הסכסוך לא שונות במילימטר מדעותיו של אובמה. ולמרות זאת נתפס אובמה כנשיא פחות ידידותי. זה לא מגיע לו. ארה"ב הייתה ונותרה החשובה שבידידות. אובמה המשיך את ברית הידידות. אסור לשכוח לו את זה.
יוזמת חקיקה חדשה נועדה להגדיר גופים מהסוג של V15 כגופים שמנהלים תעמולת בחירות. אין הגדרה אחרת למה שהגוף הזה עשה לפני הבחירות האחרונות. אם זה נראה כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז - זה ברווז. אף אחד לא סותם את הפה לגוף הזה, כך שאין צורך בתגובה הפבלובית של "סתימת פיות".
יש יותר מדי יוזמות חקיקה מטופשות מצד ימין שמצטרפות למצעד האיוולת. היוזמה הזאת, לשם שינוי, מוצדקת לחלוטין.
דין עמונה כדין תל־אביב, אמרו השבוע חברי כנסת מהליכוד כאשר נימקו את תמיכתם ב"חוק ההסדרה", שנועד להכשיר השתלטות על אדמות פרטיות. האמירה הזאת לקוחה מבית המדרש של השמאל האנטי־ציוני. הנה לנו עוד הוכחה שהחלוקה בין "שמאל" ל"ימין" היא מטופשת בעיקרה. יש מחנה ציוני, שרוצה לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ויש מחנה אנטי־ציוני, מימין ומשמאל, שרוצה מדינה אחת גדולה וחושב שהציונות היא השתלטות על קרקעות פרטיות.
מי שנשמע כמו השמאל הקיצוני הוא אנטי־ציוני, גם אם נדמה לו שהוא ימין.
לפני כשנה העניקה לי ידידה בניו־יורק ספר שעוסק במים בישראל (Let There Be Water). נשמע לי משעמם משהו. הספר עמד שבועות ארוכים ליד המיטה, עד שהידידה נזפה בי על העצלנות. התחלתי לקרוא. ההפתעה הייתה אדירה. זה לא סיפור על מים. זה סיפור על ישראל. על חזון, על תושייה, על הצלחה מדהימה.
כבר באלטנוילנד כתב הרצל שלאחר הקמת הבית הלאומי, הראש היהודי יצטרך להתגייס כדי לפתור את בעיות המלריה והמים שמהן סובלת אפריקה. הספר מוכיח שהחזון התגשם. ישראל מסייעת לא רק לאפריקה. למעשה, יש לה "יחסי מים" יותר מיחסים דיפלומטיים. חידוש היחסים עם סין, מגלה הספר, היה פועל יוצא של הצורך הסיני בידע ישראלי. הנה לנו מים ששווים יותר מנפט.
לפני ימים אחדים פגשתי את המחבר, סת' סיגל, שהגיע לביקור בישראל לכבוד הוצאת הספר בעברית ("המאבק על כל טיפה", הוצאת סלע מאיר). מדובר באדם שהספיק להיות עורך דין ואיש עסקים מצליח. הוא גם חבר המפלגה הדמוקרטית בארה"ב ובכיר באיפא"ק. סיגל, שנמשך לתחום הסביבה, שמע לפני שנים הרצאה על משבר הבצורת שעומד לפקוד את העולם, ונכנס במלוא המרץ לנושא. הוא הופתע לגלות שישראל היא לא רק "המוביל הארצי", אלא גם המובילה העולמית. המחקר שלו הפך לסיפור מרתק ולרב־מכר באנגלית.
אחד מיסודות הזהות היהודית בארה"ב הוא "תיקון עולם". הידע שמייצאת ישראל לרוב מדינות העולם, בנושאי השקיה, ניצול מים, מיחזור מים והתפלת מים, הוא הביטוי המשמעותי ביותר ל"תיקון עולם". יש לנו הרבה סיבות לביקורת עצמית. פה ושם, מתברר, יש גם סיבות לגאווה לאומית. בעיקר כאשר היא מתורגמת לתועלת האנושות.
סטודנט יהודי בקמפוס ידוע, סיפר לי קונסול ישראלי, התקשר אלינו כדי לקבל סיוע בעקבות עוד קמפיין אנטי־ישראלי במוסד שבו הוא לומד. מדובר בעניין של שגרה. כל קונסוליה ישראלית בארה"ב זוכה לכמה פניות כאלה מדי שבוע. הפונים מבקשים מרצים, רוצים לדעת איך מגיבים לטענות שונות ומשונות, יוזמים פעולות ורוצים סיוע. הבעיה היא, אמר לי הקונסול, שאנחנו חסרי אונים. היינו אמורים להיות הקומנדו של החזית המדינית. אבל אנחנו בפשיטת רגל.
לאחרונה התבשרו אנשי משרד החוץ על קיצוץ נוסף, של 50 מיליון שקל. זה מחייב ביטול של 120 תקנים. זה לא שאין כסף. יש ויש. 100 מיליון שקל, למשל, הוקצבו למשרד לענייני אסטרטגיה שבראשות השר גלעד ארדן, לצורך מאבק ב־BDS. למה? הרי אין לו נציגים בשטח. זה בערך כמו להעביר את תקציב סיירת מטכ"ל ליחידה להגנת העורף. מי יילחם בחזית? זה כל כך מנוגד לאינטרס הלאומי, שקשה להאמין שזה מה שעושה נתניהו.
עובדי משרד החוץ פתחו בעיצומים. הם לא נאבקים הפעם על תוספות שכר. הם נאבקים כדי לעצור את הריסוק של משרד החוץ. הבעיה היא שהתקציבים מחולקים לפי אינטרסים פוליטיים. כך לא מנהלים מאבק בקמפיין הדמוניזציה והדה־לגיטימציה. כך מחזקים אותו.
אלוף (מיל') עוזי דיין העיד השבוע מטעם ההגנה במשפטו של אלאור אזריה. עוד לפני מתן העדות סיפר דיין על תקרית שבה "נהרגו חמישה פלסטינים על ידי לוחמים של הצנחנים במעבר תרקומיא, שלא רק שהם לא היו טרוריסטים, הם היו אנשים שחזרו מעבודה בישראל והייתה שם איזו אי־הבנה". דיין התעקש להציג צה"ל עם יד קלה על ההדק.
מדובר בתקרית שהתרחשה ב־10 במרץ 1998. מיניבוס סטה מהמסלול, ומחשש לפיגוע הגיבו החיילים בירי. לא חמישה נהרגו אלא שלושה. בדו"ח "בצלם" על האירוע נאמר כי "חקירת צה"ל העלתה שהסיבה לאי־העצירה של מכונית הטרנזיט הייתה תקלה במערכת הבלמים".
לפי הדרך שבה הוצגו הדברים על ידי דיין, היה אפשר להבין שהריגת פלסטינים חשודים היא נורמה. זה לא נכון. דו"ח "בצלם" על אירועי אותם ימים קובע כהאי לישנא: "מקרי ירי לא מוצדק של כוחות ביטחון ישראליים על עובדים פלסטינים הם אירועים יחסית נדירים". לפי נתוני אותה שנה, 1998, נהרגו 21 פלסטינים, בשנה שלפניה נהרגו 18, ובשנה שאחריה, 1999, נהרגו 8 פלסטינים. המספר הנמוך כל כך של הרוגים מאותן שנים מבהיר שבדרך כלל הייתה יד מאוד זהירה על ההדק.
מותר להגן על אזריה. אבל אין צורך ליצור נורמה שלא הייתה ולא נבראה.
