טרגדיה צינית
לכבוד חצי יובל לתיאטרון נוצר חזר הבמאי אבישי מילשטיין לשתף פעולה עם הקבוצה שהנהיג בעשור הראשון לקיומה, ומעלה הפקה שאפתנית ביותר — גרסה מודרנית ל"האורסטיאה", המחזור הקדום ביותר של מחזות ששרד בשלמותו מתקופת הטרגדיה היוונית.
הטרילוגיה מתארת את המאבק הפנימי על השלטון בארגוס. המחזה הראשון, "אגממנון", מספר כיצד קליטמנסטרה, המלכה, נקמה בבעלה אגממנון, על שהעז להקריב את בתם, איפיגניה, בדרכו למלחמה. במחזה השני, "נושאות הנסכים", מתערבבים במאבק המשפחתי הילדים האחרים, אלקטרה ואורסטס, הנוקמים את מות אביהם. הטרילוגיה מסתיימת ב"נוטות החסד", שבו עומד אורסטס לדין על רצח אמו.
בגרסה של מילשטיין, המנסה להפוך את הטקסט העתיק לרלוונטי לקהל המודרני, השומט המחזה השלישי, וכך אין על הבמה מקום לעקרון הצדק האמור לגבור על עקרון הנקמה. במקום הקונפליקט ביניהם מעדיף מילשטיין להתעסק בעיקרון שבעיניו חשוב לא פחות — ההדחקה.
במרכז תשומת ליבו עומדת המקהלה, ההופכת לסוג של משפחה גרעינית נבוכה, הנאלצת להתמודד עם החדשות המבלבלות מהארמון. דמויות המנהיגים לא מיוצגות כהרואיות, אלא כפוליטיקאים ציניים ואכזריים, המשמיעים את טיעוניהם הצבועים בנאומים ארוכים. מי שבונה את הדמות המעניינת ביותר היא מירב גרובר (קליטמנסטרה), הנראית כעקרת בית בורגנית מצויה, המתחנחנת אל ההמון. הסגנון הקומי־אירוני שהבמאי מבקש לתת למופע, מתלבש היטב עליה, אבל מקשה להזדהות עם הדמויות האחרות, ויוצר תחושת ניכור המחריפה בשל אורך ההצגה והקצב האיטי שלה. בסופו של דבר, זוהי הצגה ניסיונית מעניינת, המעבירה מבט פוסט־מודרני, ציני וביקורתי, על הטרגדיה העתיקה, אך לא ממש נוגעת, כי הדמויות נותרות שטוחות ומרוחקות.
