ריאליסט בעולם לא רציונלי

בנאומו האחרון כנשיא ארה”ב בפני מליאת העצרת הכללית של האו”ם הזכיר ברק אובמה את סוריה במשפטים ספורים, כמעט כבדרך אגב. בכל הקשור לסוריה, באמת שאין לו במה להתגאות. רק להתבייש, להצטער, להתנצל. הוא מסיים את כהונתו כנשיא עתיר הישגים במדיניות הכלכלית־חברתית בארצו ועתיר כישלונות במדיניות החוץ, במיוחד במדיניות כלפי העולם הערבי והמוסלמי. סוריה, או מה שנותר ממנה, היא ההוכחה האולטימטיבית לכך.

אי־אפשר להטיח באובמה שהוא פציפיסט, רודף שלום בכל מחיר, ושידו לכן קשה על ההדק. ידו קלה על ההדק: מספר החיסולים הממוקדים שאישר בשנים האחרונות עולה עשרות מונים על החיסולים שאישרו קודמיו. אבל הם יצאו למלחמות. הוא לא.

בכל צומת הכרעות בחר אובמה בדרך הדיפלומטית. לא רק משום שלא רצה לשפוך את דמם של חיילי ארצו הרחק מגבולותיה ולמטרות שלא החשיב כאינטרס לאומי עליון – אם כי גם טעמים אלה שיחקו תפקיד. בחירתו נבעה ממעמקי השקפת עולמו ולא מחשבונות של עלות־תועלת. אובמה הוא ריאליסט פוליטי, וכעיקרון הוא מעדיף פתרון דיפלומטי על צבאי ופשרה הוגנת על עימות אלים. אלה תכונות מנהיגותיות ראויות לכל שבח. אלא שבעולם הקרוע של ימינו גישת הפוליטיקה הריאלית לא עובדת.

החלטותיו של אובמה על הסרת האופציה הצבאית משולחן המשא ומתן עם רוחאני ועם אסד צמחו מאותו שורש: מאותה השקפת עולם פוזיטיבית ורציונליסטית, המאמינה שלחץ פוליטי וכלכלי מסוגל לכופף את ידי המשטרים הרודניים. ויותר מזה: שהמשטרים הללו יעמדו בדיבורם, למרות אופיים הנפשע.

מאות אלפי אזרחים סורים, עשרות אלפי אפגנים ורבבות עיראקים הוקרבו, שלא ביודעין ומתוך כוונה טובה, על מזבח הרצון הכן להידבר עם משטרי הרשע, בדיוק כדי למנוע את אותם קורבנות מיותרים. כמה חבל שהרעים לא הבינו את הכללים של אובמה, לא הפנימו אותם ולא שיחקו לפיהם.

בין אם ההסכם עם איראן ישרוד או יקרוס בקרוב בשל מחלוקות פנימיות בטהרן, הפייסנות בזירה העולמית בכלל, והמזרח־תיכונית בפרט, פגעה אנושות במורשתו של אובמה. את מידת התסכול שלו, הבולטת בהופעות ובראיונות מהתקופה האחרונה, ניתן להבין כשחוזרים לנאומו "התחלה חדשה" באוניברסיטת קהיר ביוני 2009. בירושלים פירשו אז את הנאום כמפגן חנופה לקהל הערבי, אך לאמיתו של דבר נפרש בו לראשונה חזונו של אובמה למזרח תיכון דמוקרטי, ליברלי, תחרותי, פורח וצומח ומכיר בזכותו של העם היהודי למדינה יהודית על בסיס גבולות 1967.

שום דבר מזה לא קרה במציאות. קרה ההפך. בשבע השנים שחלפו מאז נאומו בקהיר מצעד הקדמה בעולם המוסלמי לא יצא לדרך. ארה"ב של אובמה לא יזמה אותו ולא הובילה, ולעיתים אף חסמה את ניצניו שממילא נבלו בעודם באיבם. למען ההגינות צריך להזכיר כי גם לנשיא רוסיה פוטין, בריון לא קטן המצויד בהשקפת עולם כוחנית־צבאית, אין הישגים מרשימים באזורנו. גם אותו אסד מושך באף.

ובכל זאת, אובמה הסתפק במילים למרות שידע כי שפיכת מילים לא עוצרת שפיכת דמים. במדיניות החוץ שלו העדיף להתעלם מאזהרתו ההיסטורית של וינסטון צ'רצ'יל מפני "מדרון חלקלק" במשא ומתן שהוצע לו לנהל ביוני 1940 עם הנאצים. חתימה על חוזים והסכמים עם קנאים ודיקטטורים רצחניים, קבע צ'רצ'יל, מעניקה להם לגיטימציה שבה ישתמשו, בין השאר, כדי להתכחש להסכמים עצמם.

עוד תבוסה צורבת נחל אובמה בטיפול בסכסוך הישראלי־פלסטיני. שני העמים רחוקים כעת מהידברות ביניהם יותר משהיו בימיה המדממים של האינתיפאדה השנייה. הוסיפו לכך את חרפת סוריה, את קריסת אפגניסטן, את התפרקות עיראק, את התאוששות אל־קאעידה, את חוצפת טורקיה, את כניעת אפריקה ואת המוני חיילי המדינה האיסלאמית – והנה לכם מכלול הסיבות שבגללן שני־שלישים מהאמריקאים מגדירים את מדיניות החוץ של נשיאם ככישלון ברוב הזירות, ובמיוחד בזירה שסביבנו ובתוכנו. √