אוה מדז'יבוז' פותחת את המקרר ומוזגת לי מים מבקבוק. "מצטערת", היא מגחכת, "את בטח מבינה למה הוצאתי מהמטבח שלי את מתקן המים המינרליים. בדיעבד, אולי אני אמורה להגיד לו תודה".
"למתקן?" אני מיתממת.
"לא", היא מרצינה באחת, "לנציג המכירות שתועד ב'תוכנית חיסכון' בטלוויזיה שואל לקוחות: 'היית מכניס הביתה ילד מאומץ?'
לפני שנה, כשאימצתי את אריאל, סירבתי לחשוף אותו. דווקא מפני שאני אשת תקשורת העדפתי להנמיך פרופיל. אני שלו והוא שלי. אבל השאלה של איש המכירות ההוא לא רק העליבה אותי. היא הבהירה לי את חומרת המצב. הבנתי שגם בימינו עדיין יש אנשים החושבים שילד מאומץ הוא רק חיקוי של 'ילד אמיתי' ושהמילה 'מאומץ' מהדהדת באוזניהם כמו קללה".
עכשיו היא יוצאת למלחמה, ולא רק למען אריאל שלה, ילד יפה תואר בן שנתיים ושבעה חודשים. מי שמכהנת כבר שנתיים כיו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו מתכננת לפעול בשלושה מסלולים. "הראשון – להיאבק למען הענקת זכות האימוץ גם לנשים וגברים המעוניינים להפוך לחד־הוריים וגם לזוגות חד־מיניים מפני שאין קשר בין הסטטוס המשפחתי של האדם לבין יכולת התפקוד שלו כהורה. השיקול היחיד הוא טובת הילד. אף אחד מאיתנו לא בחר למי להיוולד, ולא חסרות דוגמאות איומות של הורים ביולוגיים שרק הרעו עם ילדיהם. השני – לתמוך במהלך של ח"כ יפעת שאשא־ביטון, שעבר קריאה ראשונה, הקורא לבטל את החוק הקיים, שמחייב מאומצים ומאמצים לקבל אישור מבית המשפט אם ברצונם לחשוף את זהותם. החיסיון הזה הופך את האימוץ לבושה. אני מתכוונת לרתום אישי ציבור, להגיע לנשיא, להפעיל לחץ ציבורי".
ומה המסלול השלישי?
"העובדה שבפעם הראשונה אני עושה אאוטינג לבן שלי ולעצמי. ב־16 שנותי בתקשורת התראיינתי בנושאי העבודה והצנעתי ככל האפשר את חיי הפרטיים. אבל אני מאמינה שהגעתי לתפקיד בעל כוח כדי לשנות, להשפיע ולתרום לחברה. בימינו יש הרבה תאים משפחתיים, וגם יש לא מעט דרכים להפוך לתא משפחתי מלבד לידה מסורתית. בחיים יש מגוון של אנשים – בלונדיני, שחום, שמן, רזה, גבוה, נמוך – וילד מאומץ הוא גוון נוסף. כל אחד וסיפור חייו".
בידי אלוהים
הדמעות מציפות את עיניה של מדז'יבוז' (45) לא כשהיא מספרת על העוני של ילדותה וגם לא כשהיא מתארת סוגים שונים של אפליה שחוותה על בשרה. זה קורה לה בכל פעם שהיא מבטאת את השם אריאל, או כשצלצול מיוחד מהסלולרי מזכיר לה שבעוד רבע שעה תוכל לאסוף אותו מהגן.
"לפעמים קשה לי להיזכר שפעם היו לי חיים בלעדיו", היא מודה. "לא הייתי ילדה שכבר בגיל חמש חלמה על שמלה לבנה ועד גיל 30 ניהלתי קשרים זוגיים ארוכים, מה שאיפשר לי להתמקד בקריירה ולהניח שמתישהו יהיו לי בית ומשפחה".
ובגיל 40 הרחם שלך התחיל לצעוק?
"לא. גם השחלות לא זעקו. והבנתי שלהתקדמות המקצועית שלי יש מחיר. זה לא מקרי שכמעט אין רווקות בתפקידים הבכירים. רוב הנשים מגיעות אליהם אחרי שכבר סיימו לגדל ילדים, כשהן נשואות או גרושות, מפני שגברים פוחדים מנשים חזקות. הם עושים עלייך גוגל ונרתעים. היו גם כאלה שרצו לצאת איתי דווקא בגלל המעמד, אבל רובם הרגישו מאוימים. בגיל 42 ראיתי שאני לא מוצאת את הזוגיות המכילה והמפרגנת שאני עדיין מייחלת לה והבנתי שאני חייבת לקבל החלטה בעניין ילד".
חייבת?
"כן. ישבתי, חשבתי והגעתי למסקנה שזה עכשיו או לעולם לא, ולא הסכמתי לקחת את הסיכון שיום יבוא ואני אתחרט ולא אוכל להפוך לאם".
יכולת להרות מתורם זרע.
"לא היה לי צורך לשבט את עצמי גנטית, וגם לא בער בי הדחף להתנסות בהיריון ובלידה. רציתי לחוות אימהות וגם לשנות את גורלו של ילד שכבר הגיע לעולם. כיוון שאני תקתקנית, התחלתי לברר מי ומה, ובשיחת הטלפון השלישית הבנתי שבמדינת ישראל רווקה יכולה לאמץ רק ילד מעל גיל 7 ובעל צרכים מיוחדים. במילים אחרות: אם לא הצלחת לתפוס בעל אז נעניש אותך".
ההתבטאות הזו עלולה לפגוע בילדים בעלי צרכים מיוחדים.
"סליחה, מתנצלת, אבל לתת לרווקה רק ילד בן 7 פלוס ובעל צרכים מיוחדים זה לדון אותה לחיים מאוד־מאוד מורכבים. מדוע אוסרים על רווקה לקבל הזדמנות שוויונית? באיזו זכות פוסלים אוכלוסייה גדולה של רווקות ורווקים, חלקם אנשים בעלי רצון, יכולת רגשית וכלכלית? הקריטריון של זוג נשוי מתעלם לגמרי מטובת הילדים. קיבלתי את התשובה הזו בזעם, שאותו תיעלתי לכיוון מעשי. אוקיי, אז זה בלתי אפשרי בארץ, מה עם אימוץ בחו"ל? התחלתי לבדוק, והתברר שגם האימוץ הבינלאומי הולך ודועך. בעבר הרחוק אפשר היה לאמץ בברזיל ובעוד מדינות בדרום אמריקה, באוקראינה וברומניה, ונותרו רק שתי עמותות שעובדות עם רוסיה. נסעתי לאחת מהן, בירושלים, ושם הבהירו לי שגם רוסיה מערימה קשיים על רווקות. למרות זאת נרשמתי, שמתי מקדמה של 35 אלף שקל ואמרתי לעצמי: זהו, עשיתי משהו אקטיבי, מעכשיו זה כבר לא בידיים שלך, זה בידי אלוהים".
והוא עזר לך?
"אלוהים היה איתי בסיפור האימוץ ברמות שקשה לעכל. עכשיו, כשאריאל ואני כל כך מחוברים זו לזה, אני מרגישה שאין משהו בעולם שהיה יכול למנוע מאיתנו להתאחד, אבל האמת היא שאילו אלוהים פיספס בכמה שניות - אריאל היה עלול לגדול בבית אחר".
כשנתיים אחרי חתימת החוזה, על סף יום הולדתה ה־44, התקשרה מדז'יבוז' לעמותה. "הוזמנתי לשיחה ונאמר לי שמצבן של הרווקות החמיר", היא משחזרת. "הפגישה הסתיימה בכך שהעמותה לא יכלה להבטיח לי דבר".
היא חזרה לביתה ולא סיפרה לאיש על אכזבתה מהפגישה. "יומיים אחרי זה, באמצע ישיבה, ראיתי על צג הסלולרי שיחה ממספר חסום, והלב שלי אמר לי שזה מהעמותה. יצאתי מהחדר ונציג העמותה אמר לי 'תקשיבי, יש תינוק בן שנה וארבעה חודשים שהיה מיועד לזוג ישראלי ועבר בדיקה של רופא ישראלי, אבל בדקה ה־90 בני הזוג קיבלו רגליים קרות והתחרטו. את רוצה?' על המקום עניתי 'מה השאלה? ברור שאני רוצה!' והתחלתי לבכות".
שבוע לאחר מכן, בשובה מפגישות עבודה בלונדון ובברצלונה, היא קיבלה מייל עם שלוש תמונות של התינוק. "הרגשתי שהלב שלי לא עומד בקצב הפעימות. ברגע שראיתי אותו ידעתי שזה הילד שלי. במכתב המצורף סופר שהוא נולד במחוז וולגוגראד, שאמו נטשה אותו בחדר הלידה וברחה אפילו מבלי להעניק לו שם. במשך שמונה חודשים הוא נשאר בבית החולים ואיש לא ניגש אליו מחוץ למועד ההאכלה. הזהירו אותי שהוא לא רגיל לחיבוקים ושהוא בוכה כשמתקרבים אליו, 'אל תקחי את זה באופן אישי', הוסיפו, למרות שלא פחדתי בכלל. האמנתי בחום ובאהבה".
היא המריאה עם אמה למוסקבה, משם המשיכו בטיסה לוולגוגראד, ואחרי עוד שלוש שעות נסיעה ברכב עם נהג פרטי הן הגיעו לבית מלון מיושן ("בחדר היה מכשיר טלפון עם חוגה") ומיהרו לבית היתומים. "שמעתי את הדממה", היא מתארת. "עשרות ילדים שוכבים בעריסות בשקט. הלב שלי קפא. במדרגות כבר התקשיתי לנשום. בחדרה של המנהלת נפגשתי עם עובדת סוציאלית ורופא ילדים מקומי. אחרי שעה נכנסה לחדר אישה גדולה, שנראתה כמו איכרה, ולצידה דידה פעוט בעל ראש צהוב. הוא נראה לי כמו אפרוח מתוק. ניגשתי אליו, חיבקתי אותו, ולהפתעת כולם הוא לא בכה. רק בפגישה ההיא דיברתי איתו ברוסית. סיפרתי לו שהיום יש לי יומולדת ושהוא המתנה הכי נפלאה שיכולתי להעלות בדעתי. וכל הדמעות שאצרתי בתוכי במשך 44 שנות חיים פרצו ממני. אפילו לא דמיינתי שאפשר לאהוב בעוצמה כזאת".
הילד שלי
בשבוע של שהותה שם היא ביקרה את הפעוט מדי יום, האכילה אותו והחליפה חיתולים. "אמא שלי לא האמינה למראה עיניה", היא מחייכת במבוכה. "לא גידלתי אחות קטנה, עוד לא היו לי אחיינים, כל הטיפול בתינוק היה לי זר ולמרות זאת מיד נכנסתי לעניינים. סיפרתי לאחיות שאני רוצה לקרוא לו אריאל על שם סבי, ליאוניד (ליאון = אריה), שהיה זה שגידל אותי, והן, ביוזמתן, התחילו לפנות אליו בשמו החדש".
במקביל לביקורים היא עברה שורה של בדיקות ("דם, איידס, צילום ריאות") ואת הפרידה מאריאל חוותה כקריעה של בשר מהגוף. "אין לי מושג איך החזקתי מעמד במשך חודשיים בלעדיו. הכנתי תיק מסודר עם עדויות על מצבי הכלכלי, צילמתי את החדר שהכנתי עבורו והתכוננתי לדיון. כולם הפחידו אותי שיערימו עליי קשיים בגלל היותי חד־הורית".
הדיון היה קצר. "התובעת מטעם המדינה אמרה שהיא משוכנעת שאתן לפעוט את הבית הטוב ביותר וחשבתי שזהו, סוף־סוף הוא שלי. לא ידעתי שעל פי החוק בית המשפט מחויב לפרסם בתקשורת שילד זה וזה מועמד לאימוץ ולהמתין במשך עשרה ימים להתנגדויות. שוב חזרתי ארצה, לימים ולילות של געגועים. רק ב־27 בספטמבר, יום השנה לפטירתו של אבי, טסתי עם אמא כדי להביא הביתה את הילד שלי. ודווקא בפעם הזו, כשהאחות העבירה אותו לזרועותיי, הוא בכה. אבל כשנכנסנו למכונית, שלא היה בה כיסא בטיחות, הנחתי אותו בחיקי והוא נרדם".
ברשות השנייה, היא טוענת, בכלל לא הרגישו בהיעדרה. "החיים שלי התהפכו ביום אחד ב־180 מעלות. מרווקה הפכתי בבת אחת למשפחה. החלטתי שרק אני אטפל בו כדי להעניק לו יציבות, הוא כבר ראה מספיק דמויות מתחלפות. שבועיים אחרי שהגענו ארצה אמא שלי שאלה אותי אם הוא עונה על הציפיות שלי ועניתי לה בכנות שלא היו לי שום ציפיות. הוא הנס הפרטי שלי, מפני שלא ידעתי שיש בעור שלי כל כך הרבה נקבוביות שמסוגלות להזרים אהבה".
ולא נעזרת באף אדם?
"לצערי, מצבה הבריאותי של אמא שלי הידרדר מאוד, וכשהיא אושפזה נעזרתי בחברים טובים שעבורי הם כמו משפחה. גם כיום אני מתמרנת בין העבודה לבית החולים, אבל ברוב הימים אני זו שמוציאה אותו מהגן. הוספתי לאוסף הקעקועים שלי את השם אריאל, באנגלית. בלילה, אחרי שהוא נרדם, אני מתגנבת לחדר שלו, עומדת ליד מיטתו ופשוט מסתכלת עליו. וכשהוא קורא לי 'אמא' אני הופכת לשלולית".
זה לא כל כך מתיישב עם התדמית הקשוחה שלך.
"אני קשוחה?" היא צוחקת. "טוב, זה בגלל התפקיד. אני שואפת לרב־תרבותיות על המסך כדי שאף אחד לא יעז למתוח ביקורת על קארין גורן, שהיא לא שדופה. למה אישה תמיד תרוויח פחות מגבר שיושב במשבצת זהה לשלה?"
חרדות פרנסה, הצרובות בה מאז ילדותה, מקבלות עכשיו משמעות חדשה. "אני רוצה לתת לו הכל ובולמת את עצמי כדי לא להגזים. רוב הציוד שלו, בגדים וצעצועים, הם מיד שנייה. למרות כל מה שאריאל עבר אין בו טיפה של מרמור, הוא ילד מאושר שכל הזמן צוחק ושר. אפילו עם האוכל שלי הוא שמח".
מה, עוד לא למדת לטגן שניצל?
"לא, אני יודעת רק לחמם שניצל. אני מכינה רק טוסט וחביתה, אבל בשביל אריאל אני אלמד באהבה". *
