צ'כוב לייט

"שלוש אחיות" מאת אנטון צ'כוב הוא מחזה על אנשים קטנים, שחייהם עוברים עליהם מבלי שיצליחו לבצע מעשה משמעותי אחד שיקרב אותם להגשמת חלומותיהם. אותם חלומות רחוקים זוכים לייצוג סימבולי בטקסט של צ'כוב בדיבורים אובססיביים על המעבר המיוחל למוסקבה.

בגרסה שבנתה הבמאית הצעירה עמית לוי, הכתובת "מוסקבה" חקוקה באורות ניאון מעל לבמה הקטנה, הזרועה בשברי כיסאות וגם בשלושה כיסאות שלמים, עליהם יושבים השחקנים. אלה יהפכו לייצוג סימבולי של הבית ההולך ומתקטן ממערכה למערכה כשהגיסה הוולגרית, נטשה (המשוחקת כאן על ידי שחקן, נמרוד דגן, בביצוע קמפי משעשע), משתלטת אט־אט על הבית וכל פעם מוציאה מהבמה כיסא. אך החידוש המרכזי בהפקה הזו הוא בניסיון של לוי לבנות שפה בימתית חדשה המבוססת על שילוב אקלקטי בין תיאטרון ריאליסטי לתיאטרון פיזי. הפן התנועתי בא לידי ביטוי בעיקר באותם רגעים שבהם הדמויות מדברות על אהבותיהן וחלומותיהן, ולכן יש בו איכות זורמת ומלאת געגוע.

קבוצת השחקנים הצעירה עושה עבודה נאה. הדר ברבש, צליל־חן זקס ודנה קיילה מייצרות ביניהן תחושה הרמונית של גוף אחד המפוצל לשלושה קולות בתפקידי האחיות, ואילו אסף פרי מייצר קונטרפונקט אירוני מעניין לנוכחותן המעודנת בתור האח הדחוי אנדריי. דגן, בתפקיד אשתו השתלטנית, עושה עבודה טובה, אך בסגנון יותר מוחצן וקריקטורי. תום חודורוב (קוליגין), עמרי רווה (ורשינין) ואלון נכטיגל (טוזנבך) משלימים את התמונה ומעצבים שלוש דמויות גבריות נאות ונוגעות ללב. בסך הכל, זוהי הפקה ניסיונית מעניינת ומגרה, המצליחה להגיש לנו גרסה תמציתית ואפקטיבית של הסיפור הצ'כובי הישן. צ'כוב־לייט, אבל עם נשמה גדולה.