ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ריקוד
    24 שעות • 25.09.2016
    "הריקוד הוא המתנה שלי"
    גם הישיבה בכיסא גלגלים במשך 25 שנה לא מונעת מתמר בורר להמשיך לרקוד. עכשיו היא מעלה יצירה חדשה שבה היא מופיעה בעצמה על הבמה. "השנה מלאו לי 50, אז זה 25 שנה עם רגליים ו־25 שנה עם רגליים במצב אחר"
    גיל קורטקי | צילום: דנה קופל

    הדבר הראשון שמבחינים בו כשנכנסים לסטודיו של הכוריאוגרפית והרקדנית תמר בורר הוא הצבע הלבן. הרצפה מכוסה משטח לבן ועליו מונחים גופי תאורה לבנים. ספסלים לבנים מונחים גם בקצוות, וכאילו בהזמנה כלבה פרוותית ולבנה שוכבת ומשקיפה עלינו. "הצבע הלבן מטשטש את הגבולות של המרחב", אומרת בורר באלגנטיות וזקיפות, כזו שיש רק לאנשים שגופם הוא גם כלי היצירה שלהם. "לבן מתקשר אצלי למקום של שקט, לאיזושהי נקודת אפס, ולכן הכל יכול להיוולד בו"

     

    תמר בורר

     

     

    אין מומחית כבורר בכל הנוגע ללידה מחדש. ב־1990 עברה תאונת דרכים קשה, שהותירה אותה משותקת מהרגליים ומטה. אבל הישיבה בכיסא גלגלים לא גרמה לה לוותר על הריקוד. להפך. "התאונה קרתה על הדרך", היא מספרת. "עפתי מהאוטו, שברתי את הגב, וחוט השדרה נקרע ונפגע מאוד, וזהו. מאז קיבלתי גוף חדש לרקוד איתו".

     

    רקדנים הכי מחוברים לגוף שלהם. זו הנראות שלהם.

     

    "כשדברים באים בצורה כל כך רדיקלית, הם יותר חד־משמעיים. או שאולי זה פשוט הטבע שלי. תמיד רקדתי, ומעולם לא הטלתי ספק בקיום של הדרך הזו. ריקוד הוא הדרך העיקרית שבה אני עושה את מה שאני אמורה לעשות — להתפתח ולהשתכלל ולהבין יותר טוב את המציאות".

     

    היה לך ספק שתחזרי לרקוד?

     

    "השאלה היחידה שהייתה לי הייתה — מעניין איזה ריקוד ייצא מתוך הגוף הזה עכשיו. אפשר לקרוא לזה צורך קיומי, ואפשר לקרוא לזה קרש קפיצה. הקיום שלי הוא ריקוד. וכשאני רוקדת, אני יותר משוכללת מכל מצב אחר. אני מאחלת לעצמי שכל דבר שאני עושה בחיים יהיה כמו מה שאני מרגישה כשאני רוקדת. כל אדם מקבל את המתנה שלו, ואני קיבלתי את זה ולא קיבלתי דברים אחרים".

     

    אילו תגובות את שומעת מאנשים?

     

    "אני לא חושבת שאומרים לי דברים מפורשים. בטח שלא בשלב הזה. בתחילת הדרך זה יצא יותר בכל מיני עיתונים. כתבו: 'מה זה הריקוד הנייח הזה? זה לא ריקוד'. אני מרגישה שלא רק אני עוברת תהליך בעולם בתור פרפורמרית. אנשים שבוחרים להיות פתוחים לעבודה שלי, גם עוברים תהליך".

     

    גם המופע החדש של בורר, "צלמ", יחד עם הרקדנית תמר לם (שבכורתו תתקיים ב־26־27 בספטמבר, ב'התיבה', בחצרות יפו), לא מנותק משאלות הגוף־נפש שבהן היא מתעסקת באופן יומיומי. השאלה שאותה היא מנסה לברר היא מהי בעצם המשמעות של "צלם אנוש"? פסקול היצירה משלב בתוכו משפטים מכתביו של הפילוסוף ומייסד מחול הבוטו היפני, טטסומי היג'יקטה, בקולו של המוזיקאי הרולד רובין. התחושה שעוברת בך היא של מעין מסע פומבי אל תוך עצמך, כזה שמנסה להציג בפניך את הסדר שבתוך הארעיות.

     

    לא מרגישה את הגיל

     

    היא נושקת ל־50, וכיאה למישהי שמאמינה בחוסר המקריות של יד המקרה, גם "צלמ" לא נולד בחלל ריק. "השנה מלאו לי 50, אז זה 25 שנה עם רגליים ו־25 שנה עם רגליים במצב אחר. בעצם כל החיים שלי הם מין שרשרת ארוכה של יצירה שנובעת מיצירה.

     

    "היצירה הזו נולדה בסוף השנה שעברה. עברתי בסוף נובמבר איזשהו מהלך, איזשהו תעתוע. היה לי פיתוי להצטרף למחקר נוירוכירורגי בו הייתי צריכה לעשות בדיקת MRI שפוענחה באופן שגוי ונתנה נבואה שחורה. עד שמצאתי מפענחת שהפכה את הדבר על פיו. במשך הימים האלה חשבתי שאני עוד פעם הולכת למות. אני לא יכולה להגדיר את זה אמנם כמה שמניע את 'צלמ', אבל אני לא חושבת שיש מקריות בחיים".

     

    את מרגישה שאת מתאמצת יותר מרקדנים אחרים?

     

    "אני מרגישה שאני לומדת איך להתאמץ הרבה פחות. דבר שהוא מגבלה פיזית כל כך דומיננטית, יכול להיות מאבק סיזיפי, אם אני נתלית על רגלי הסוסה המאוד פראית שהיו לי לפני הרגליים האלה, ויכול להיות פתח להתבוננות חדשה לגמרי. למשל עבודה הרבה יותר מעודנת של הקשבה לגוף, למה שיש שם בפנים. זה ברמות של קולות דקים, של תדרים מעודנים. לאט־לאט, מעבודה לעבודה, אני מרגישה שאני מתקרבת אל ההבנה הזאת"•

     


    פרסום ראשון: 25.09.16 , 20:48