ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שאול גולן
    24 שעות • 26.09.2016
    לפני שהטפטוף יהפך למבול
    משרד הפנים דחה 99 אחוז מהבקשות של אזרחי אריתריאה לקבלת מקלט מדיני בישראל. למעשה, מתוך אלפי הבקשות אושרו שש בלבד. איך? על בסיס חוות דעת מיוחדת שקבעה כי עריקים מהצבא האריתראי שיגורשו חזרה למולדתם אינם בסכנת חיים. אבל דוח של אמנסטי, שמתפרסם כאן לראשונה, חושף כי חוות הדעת התבססה על השוואות שקריות וסילוף המציאות. יותר מכך: באמנסטי טוענים כי הכרה באריתראים כפליטים דווקא תפתור את המשבר בדרום תל־אביב
    איתי אילנאי | צילום: שאול גולן

    אחרי שש שנים בארץ, נראה כי מעט מהציניות הישראלית דבקה ב־א'. "בתנ"ך אומרים שישראל היא הארץ המובטחת", הוא אומר ומלטף את תליון הצלב המונח על צווארו, "אבל אני לא מצאתי כאן שום הבטחה". הוא בן 39, יליד כפר קטן בדרום אריתריאה, שגויס לצבא בעל כורחו. עבדנו מהבוקר עד הערב בלי לקבל משכורת", הוא מספר. "יצאנו לחופשה פעם בכמה חודשים. למעשה, הייתי עבד".

     

    אחרי שבע שנים הוא שילם אלפי דולרים למבריחים, נמלט לאתיופיה ומשם לסודן, מצרים וישראל. כאן, אחרי שעבד כמה שנים בניקיון, הוא נשלח למתקן חולות. "אני לא מבין", הוא אומר. "חשבתי שאתם דמוקרטיה. למה אתם שמים אותי בכלא?". ניסיונו של א' להגיש בקשה להכרה בו כפליט, האפשרות היחידה שנותרה לו, נדחתה בידי משרד הפנים. "עריקה מהצבא אינה מהווה עילה", נומק במכתב הסירוב. אני שואל אותו מה יקרה אם ישוב לארצו. א' רק מחייך, חיוך עצוב. הוא אפילו לא טורח לענות.

     

    א' לא לבד. על פי הערכות שונות, בישראל נמצאים כיום יותר מ־30 אלף אריתראים. בשנים האחרונות הגישו אלפים מהם בקשה לקבלת מקלט מדיני, רובם על בסיס היותם עריקים מהצבא. מעיון בעשרות בקשות שהגיעו לידי "24 שעות" עולה כי הן מגוללות אותו הסיפור של א': גיוס כפוי לצבא, שירות בתנאי עבדות במשך שנים, עריקה ובריחה לישראל, וחשש גדול מפני החזרה הביתה.

     

    אלא שממש כמו א', כך רובם המוחלט של אזרחי אריתריאה אשר הגישו בקשות למקלט מדיני בישראל — נדחו על הסף. בהתחשב במידת הכאוס והאלימות השוררים באריתריאה, אחוזי הדחייה נראים בלתי הגיוניים: מאז 2013 אושרו בישראל רק שש בקשות של אזרחים אריתראים למקלט מדיני. כל השאר, 99.9 אחוז, נדחו.

     

    כשהשרה שקד זועמת

     

    את הצלחתה בהדיפת בקשות המקלט של אזרחי אריתריאה חייבת רשות האוכלוסין וההגירה שבמשרד הפנים לחוות דעת משפטית שגיבש היועץ המשפטי שלה, עו"ד דניאל סולומון, ב־2013. בהתבסס על אותה חוות הדעת קבע שר הפנים דאז, גלעד ארדן, כי עריקה מהשירות באריתריאה אינה מהווה לבדה עילה מספקת למתן מעמד פליט בישראל וכי העריקים האריתראים לא נמצאים בסכנה במידה שיגורשו חזרה למולדתם.

     

    גורמים המעורים בסוגיה טוענים כי רשות האוכלוסין "מנצלת" את החלטת השר כדי להכריז אוטומטית על כל מי שערק מצבא אריתריאה ככזה שאינו זכאי למעמד פליט, מבלי לבדוק כל בקשה לגופה. המערכת פועלת בכזו נחישות, עד שישנן עדויות על אריתראים שמעולם לא שירתו בצבא, ובכל זאת בקשתם נדחתה עקב היותם "עריקים".

     

    דו"ח של ארגון זכויות האדם "אמנסטי אינטרנשיונל ישראל", שמסקנותיו נחשפות כאן לראשונה, טוען כי חוות הדעת המשפטית אינה אובייקטיבית ומבוססת על חוסר דיוק, סילוף נתונים והצגה סלקטיבית של עובדות. לטענת אנשי אמנסטי מדובר בחוות דעת "מוזמנת", שמתעלמת מהמציאות ונועדה רק להכשיר את הפסילה הסיטונאית של בקשות המקלט. "צייתנות פקידותית בשירות צרכים פוליטיים", כהגדרתם.

     

    חוות הדעת מככבת גם בהחלטה תקדימית שהתקבלה לאחרונה בבית המשפט לערערים בירושלים, בעניינו של עריק אריתראי שהסתנן לישראל. הדיין אלעד אזר קיבל את הערר וכתב: "אין לקבל את המגמה הברורה... כי בקשות המקלט של אזרחים אריתראים, אשר בבסיסן טענה להשתמטות או עריקות משירות צבאי/לאומי, דינן להידחות בדיון מהיר ובהעדר עילה". הוא הבהיר כי עמדה זו של המדינה מעקרת מתוכן את אמנת הפליטים וכי יש להתייחס לכל מקרה לגופו, והמליץ למשרד הפנים לשנות את המדיניות.

     

    ההחלטה עוררה את זעמם של כמה משרי הממשלה. שר הפנים אריה דרעי הבטיח כי יערער על ההחלטה שאותה כינה "אומללה". באופן חריג גם שרת המשפטים, איילת שקד, מתחה ביקורת על אחד השופטים הפועלים תחת המשרד שהיא עצמה מנהלת. "בהחלטה יש יותר חורים מבגבינה שווייצרית", אמרה, והודיעה כי גם משרדה יערער עליה. "פסק הדין יפתח מחדש את הסכר שהממשלה הצליחה ליצור, ויציף את ישראל באלפי מסתננים".

     

    באמנסטי מיהרו לצאת להתקפת נגד. לטענתם, "השרה או שאינה יודעת את העובדות, או שאינה מכירה את החוק הבינלאומי והישראלי, או שאינה אומרת אמת. עדיף שהשרה שקד תפעל לסייע לפתרון הבעיה במקום להחריפה על גבם של מבקשי המקלט ושל תושבי דרום תל־אביב".

     

    ברקע הדברים עומד סכסוך רווי דם בין אמנסטי לבין תושבים מדרום תל־אביב. בשבוע שעבר הפגינו כמאה מתושבי דרום העיר בכיכר רבין תוך שהם זועקים: "אמנסטי שופכים את דמנו". לטענתם, הארגון מסייע לשוהים בלתי חוקיים במילוי טפסים לבקשת מקלט ועותר לבג"צ נגד הכוונה לגרשם, ובכך מנציח את נוכחותם בדרום העיר. מנגד, באמנסטי טוענים שדווקא הכרה בזרים כפליטים תאפשר להם לחיות בכבוד גם מחוץ לדרום תל־אביב.

     

    הצבא כעבודות כפייה

     

    על דבר אחד כולם מסכימים: המצב באריתריאה בלתי נסבל. על פי דו"חות של האו"ם, באריתריאה קיימת הפרה עקבית ונרחבת של זכויות אדם, שכוללת הוצאות להורג ללא משפט, מדיניות של ירי על מנת להרוג שמכוונת למי שמנסה לצאת מגבולות המדינה, היעלמויות של אזרחים, שימוש נרחב בעינויים, תנאי מאסר לא אנושיים, ועוד.

     

    אחד הכלים העיקריים בהם משתמש המשטר ליישום המדיניות הוא הצבא, שמשך השירות בו אינו מוגבל בזמן והתנאים בו מחרידים. על פי מועצת זכויות האדם של האו"ם, השירות הצבאי באריתריאה הוא בפועל עבודה בכפייה. מדיניות זו אינה מותירה ברירה בפני אלפי אריתראים, כמו א', שעורקים ונאלצים להימלט. המשטר רואה בעריקה עבירה חמורה, והעונש עליה כבד. לכן, במדינות רבות שאליהן מגיעים עריקים אריתראים, הם מגישים בקשה לקבלת מקלט מדיני בהתאם לאמנת הפליטים. מדינות מערביות רבות מאשרות את בקשות המקלט, באחוזים ניכרים.

     

    גם בישראל מכירים בחומרת המצב באריתריאה, ובשל כך מוענקת לאזרחיה כאן הגנה קבוצתית. אך זו אינה כוללת זכויות בסיסיות כמו היתר תעסוקה, ביטוח רפואי, שירותי רווחה וחינוך וביטוח לאומי. למעשה, האריתראים תקועים: הם אינם מגורשים, אך גם לא זוכים למעמד של תושב. זו הסיבה שבגינה רבים מהם מתרכזים דווקא בדרום תל־אביב, שם הם זוכים לסיוע מהעירייה ומארגונים אחרים.

     

    האפשרות היחידה של אזרח אריתראי לקבל זכויות, היא הגשת בקשה למקלט מדיני ולקבל מעמד פליט. במשך תקופה ארוכה לא איפשרה ישראל הגשת בקשות מקלט פרטניות לאזרחי אריתריאה, תוך שהיא נתלית בטענה כי ממילא הם זוכים להגנה קבוצתית. רק בסוף 2012, לאחר תחילת יישומו של החוק למניעת הסתננות, החלה המדינה לאפשר הגשה פיזית של בקשות. מאותו רגע נפרץ הסכר. בשנת 2015 בלבד הגישו כ־3,700 אריתראים בקשות למקלט, ובסך הכל הוגשו מעל 7,000.

     

    הכמות העצומה מהווה אתגר רציני עבור הממשלה, ובמיוחד עבור משרד הפנים: אם המשרד יכיר בעריקה מצבא אריתריאה כעילה מספקת להכרה באדם כפליט, הרי שהוא ייאלץ לאשר מאות - אם לא אלפי — בקשות כאלה. כדי להתמודד עם הסוגיה הזמין המשרד אותה חוות דעת משפטית שגיבש היועץ המשפטי סולומון, ובה מוצגת סקירה השוואתית של פסקי דין במדינות שונות תוך מסקנה כי קיים מגוון של גישות בנושא.

     

    אך דו"ח אמנסטי, שסוקר את חוות הדעת לעומק, קובע כי היא "עיוות והיפוך של הנחיות נציבות האו"ם לפליטים, משולבים בטענות מסולפות". כך, למשל, טוען סולומון בחוות הדעת כי שתי מדינות - גרמניה וארה"ב — הן בעלות שיטות הערכה דומות לישראל בנוגע לפרוצדורת המקלט לגבי אריתראים. אבל הפסיקה מגרמניה היא בכלל מ־1988, עוד לפני נפילת החומה, והסקירה מתעלמת מאחוז ההכרה של גרמניה בזכאותם של אריתראים למעמד פליט: 96 אחוז ב־2015. באשר לארצות־הברית, חוות הדעת מציגה חמישה מקרים שבהם בקשות של אריתראים נדחו. אולם בפועל, ארה"ב מאשרת מעל 90 אחוז מבקשות המקלט של האריתראים. לאור נתונים אלו דורשים באמנסטי כי משרד הפנים יעבור מחדש על כל בקשות המקלט מאריתריאה שנפסלו בגין נימוק העריקה.

     

    אגב, מיהם אותם שישה אריתראים שקיבלו הכרה כפליטים? עו"ד אסף וייצן, מהמוקד לפליטים ולמהגרים, שייצג כמה מהם, מספר שמדובר בכאלה שהסיפור שלהם יוצא דופן באופן קיצוני, וההכרה בהם לא תשליך על מקרים אחרים. "לדוגמא, בעבר הכירו בשני מהגרים לבקנים ממערב אפריקה. קל להכיר בהם, כי כמה לבקנים כבר יהיו?" הוא אומר. "בנוגע לאריתראים שהוכרו כפליטים, מדובר באנשים שהצליחו להוכיח מעל לכל ספק שהם פעילים פוליטיים בכירים במפלגות אופוזיציוניות, או בעלי נטיות מיניות שאינן מקובלות באריתריאה".

     

    מבקש המקלט הראשון מאריתריאה שזכה במעמד פליט בפברואר 2014, למשל, הוא נובוסה צגזב (27), שלא שרת בצבא בגלל שעבד כמורה במשרד החינוך האריתראי, אך לדבריו תנאי העבודה שלו לא היו טובים בהרבה מאלו של חייל. הוא וכמה מחבריו הכריזו על שביתה כדי לשפר את תנאי ההעסקה שלהם, ובשלב זה הוא נעצר והואשם בהתנגדות לשלטון. מאוחר יותר הצליח להימלט לישראל, וכאן נשלח לכלא סהרונים. משם הגיש את בקשתו לקבלת מקלט מדיני, ובאופן בלתי צפוי כעבור כשנתיים קיבל תשובה חיובית. "אני לא יודע מה הופך אותי למיוחד", הוא אומר. "פניתי לרשויות ההגירה והן קיבלו את בקשתי, למרות שאני לא חושב שהסיפור שלי יוצא דופן. הוא מאוד דומה לזה של אריתראים אחרים שברחו מהמדינה והגיעו לישראל, ואפילו יש אנשים שסבלו יותר ממני".

     

    איך הרגשת כשקיבלת את התשובה החיובית?

     

    "רגשות מעורבים. באופן אישי לקבל הכרה כפליט זה מרגש מאוד. אבל מצד שני אני חלק מהקהילה האריתראית וישנם עוד רבים כמוני שנרדפים בידי המשטר. הבעיה שלנו נותרה כפי שהייתה, ולכן אני לא יכול לשמוח. עכשיו יש לי ויזה שאני צריך לחדש מדי שנה וזה מאפשר לי לצאת מהמדינה. כמו כן אני זכאי לביטוח לאומי ולביטוח רפואי ואני יכול לעבוד ללא חשש. כיום אני עובד בניקיון".

     

    מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר: "ישנה אמנת הפליטים, ומי שעומד בתנאים שהציבה מקבל מעמד. חוות הדעת בנושא מקיפה ומנומקת, וכוללת סקירה עובדתית ומשפטית. מסקנתה היא כי אין לראות בבקשות המסתמכות על השתמטות מהשירות הצבאי או עריקות בלבד, אלא כטענות הקשורות למצב הכללי השורר באריתריאה. עוד קובעת חוות הדעת כי כל מקרה נבחן לגופו, על פי הוראות נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל. חוות הדעת הובאה בפני היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין, אשר קיבל את העקרונות הקבועים בה". •

     


    פרסום ראשון: 26.09.16 , 21:08