במטבח עם אהרוני | שרי ערמון
עינבל פתיחי למדה מאהרוני לא רק לבשל, אלא גם עברית. היא הייתה צופה בתוכניות שלו מביתה במיאמי ושואפת ניחוחות של ארץ ישראל. אחרי שעשתה עלייה לבדה כדי להתגייס לצה"ל הגשמנו לה חלום קטן: לבשל ביחד עם אהרוני ומשפחתו ארוחת שבת. "זאת הייתה חוויה מהסרטים"
מרות שהבית של אהרוני מאוד שקט, ביום שישי יש הרגשה כאילו חצי תל־אביב מתארחת אצלו. נכנסים, יוצאים ושבים. צלצול בפעמון הדלת, אהרוני פותח ומכניס אותנו פנימה, כאילו אנחנו חלק מבני משפחתו ומכירים כבר שנים. תחושת החמימות נוצרת באפן טבעי — ריחות הבישולים, השולחן הצבעוני שערוך לשבת ודממת האלחוט שמלווה את הכל. בהתחלה לא הבנתי איך אפשר לבשל כל כך בשקט אבל עם הזמן התחלתי להעריך את מוזיקת הדממה הזו. "אני מאוד אוהב להזמין אורחים אליי הביתה ולבשל להם", מסביר אהרוני. "כשאמרו לי שעינבל רוצה לבוא לבשל איתי, הגבתי שזה רק בתנאי שהיא גם נשארת לארוחת ערב".
עינבל שיר פתיחי, חיילת בודדה ממיאמי, נפרדה ממשפחתה לפני חודש ועלתה לישראל לבדה במטרה להתגייס בחודש דצמבר הקרוב. וגם הייתה לה בקשה קטנה מאנשי גרעין צבר של תנועת הצופים וממשרד העלייה והקליטה שסייעו לה בכל התהליך. עינבל שאלה אותם אם יוכלו לעזור לה להיפגש ולבשל בארץ ביחד עם השף ישראל אהרוני.
"זה סיפור מצחיק", אומרת עינבל לאהרוני. "צפיתי במיאמי בתוכניות הבישול שלך וחוץ מלבשל למדתי בזכותך גם עברית. אמא שלי ואני מאוד התלהבנו ובישלנו יחד עם התוכנית בלייב ומאז רציתי לפגוש אותך. קיבלתי את ההודעה שאישרו לי את המפגש איתך ממש רגע לפני תחילת הגדנ"ע. חששתי מאוד להגיע לגדנ"ע כי השמועות אמרו שיש שם מפקדים קשוחים והרבה משמעת קשה, וזה הדבר שנתן לי אור בקצה המנהרה", היא מחייכת.
את התשוקה לבישול עינבל קיבלה מהבית במיאמי. "אמא שלי מכינה את הדג המרוקאי הכי טעים בעולם", היא אומרת. "חברים שלי מבית הספר היו אוכלים בקפיטריה, אבל אני תמיד באתי עם אוכל חם של אמא". עכשיו, היא במטבח עם אהרוני, מכינה ביחד עם השף הנערץ עליה קישואים ממולאים, סלט חצילים פיקנטי ועוף בתנור.
הוריה של עינבל לא קיבלו בתחילת הדרך בהבנה את ההחלטה שלה לעלות לארץ. "כבר בגיל 12 רציתי לעשות עלייה אבל הם לא היו מוכנים לשמוע על זה. הם אמרו לי שהם לא יממנו אותי כספית. הרגשתי מאוד לבד בתחושה הציונית שלי", מספרת עינבל. "אבל אחרי שהם ראו שאני לא מפסיקה להתעקש והבינו כמה שזה חשוב לי הם התרככו ובסופו של דבר תמכו בהחלטתי".
עינבל נאלצה לעבור פרידה כואבת נוספת. "היה לי חבר שלוש שנים וחצי. נפרדנו בגלל שהחלטתי לעזוב את מיאמי. זה היה מאוד קשה". אבל היא אופטימית. "עכשיו אני מתרכזת בעצמי. זאת הייתה תקופה אינטנסיבית מאוד ועכשיו אני רוצה ללמוד כמה שיותר ולהיקלט בארץ הכי מה שאפשר".
ומה את רוצה לעשות בצבא?
"להיות לוחמת, אני לא מוכנה להתפשר על פחות. לא עליתי לכאן בשביל תפקיד משני, אלא באתי לתת מעצמי מיליון אחוז ולהצליח. החלום שלי הוא להשפיע ולשנות חיים של אנשים אחרים. כמו ששיניתי את שלי. יש לי עוד שלושה אחים שגדולים ממני, ואף אחד מהם לא חשב כמוני לבוא לארץ ולהתגייס".
מתי החלטת שאת רוצה להתגייס?
"למדתי בבית ספר מאוד ציוני, ובכיתה י' הביאו חיילים לדבר איתנו. ברגע שראיתי אותם העיניים שלי נדלקו. זה היה רגע מאוד משמעותי עבורי".
במיאמי עינבל גרה בבית פרטי מרווח, ועכשיו היא מסתפקת בחדר קטן שאותו היא חולקת עם עולה חדשה נוספת. "לא קל לי בארץ מאז שהגעתי". היא אומרת. "במיאמי יותר קל להפוך לסיפור הצלחה ולהגשים את עצמך. בארץ זה לא ככה. הכל כאן יקר מאוד ועם בירוקרטיה, ואני חוששת מזה. אבל למרות שיותר קשה להצליח פה, כאן אני רוצה לחיות".
איך את מסכמת את החוויה עם אהרוני?
"זאת הייתה חוויה מהסרטים. אהרוני הוא אדם כל כך צנוע ומקסים שמעניק אהבה ואכפתיות לאנשים דרך האוכל. קיבלתי ממנו כמה כלים משמעותיים לבישול בעתיד. למדתי ממנו המון. חששתי שאפשל קצת, אבל הוא נותן תחושה מאוד נעימה ורגועה. היה מקסים מצידו להזמין אותי, הוא פתח בפניי את ביתו ונתן לי יחס אדיב מעבר לכל מה שיכולתי לצפות".
ציונות בחדר הניתוח | רותם אליזרע
נועה עפרון ידעה עוד בילדותה בארה"ב שהיא רוצה להיות רופאה כשתגדל.
בינתיים, עד שתתגייס, היא הגשימה משאלה והשתתפה בניתוח מוח באיכילוב.
"זה היה מטורף", היא אומרת
ועה עפרון בת ה־18 מניו־ג'רזי לא הורידה לשנייה את מבטה מהמוניטור בחדר הניתוח בבית החולים איכילוב. היא הביטה בהשתאות בד"ר רחלי גרוסמן, רופאה בכירה ומומחית בנוירוכירורגיה בתחום גידולי מוח, ועקבה בדריכות אחרי כל צעד שלה. "זאת הפעם הראשונה שלי בחדר ניתוח", היא מספרת בהתרגשות, "והחלום שלי מאז שהייתי קטנה הוא להפוך לרופאה".
עפרון חייתה בתל־אביב עד גיל שלוש, אז עברה יחד עם משפחתה לארצות־הברית בעקבות עבודת אביה. תחילה לבוסטון ואחר כך לניו־ג'רזי. העברית שלה קולחת, ללא שמץ של מבטא אמריקאי. "בבית דיברנו עברית, ובמהלך השנים הגענו כמעט כל שנה לבקר בישראל", היא מספרת. "יש לנו כאן דודים וקרובי משפחה, ולכן היה לי ברור שאני רוצה להגיע לארץ להתגייס".
בשבוע שעבר סייענו לנועה, שצפויה להתגייס בקרוב כחיילת בודדה, להגשים את חלומה ולהצטרף לניתוח בבית חולים. בכניסה לאיכילוב נרשמת התרגשות כשמתברר שעפרון תיקח חלק בניתוח להסרת גידול במוח של מטופל בזמן שהוא ער. "המטרה של הניתוח היא להסיר את הגידול", מסבירה ד"ר גרוסמן לנועה תוך שהן רוחצות את הידיים לפני הכניסה לחדר הניתוח, "אבל כדי לדעת שהתפקוד של המטופל לא נפגע, אנחנו שואלים אותו במהלך כל הניתוח שאלות, וככה אנחנו מוודאים שאנחנו לא פוגעים באזורים קריטיים במוח".
אחרי שנועה מחליפה את הבגדים למדי מנתחים סטריליים, חובשת כובע, כפפות ומסכה, היא נכנסת לצפות מקרוב בניתוח שנמשך קצת יותר משלוש שעות. היא מגלה התעניינות בכל שלב, ועוקבת בהשתאות אחרי כל צעד של הצוות הרפואי בזמן שהיא מתבוננת במסך הענק שמותקן על גבי המכשור הרפואי. "זאת הייתה חוויה מטורפת", היא מסכמת אחרי שהניתוח הסתיים בהצלחה. "היה מדהים לראות איך כל הצוות עובד בהרמוניה, איך ד"ר גרוסמן שולטת בסכין, ואיך מצליחים לשוחח עם מטופל תוך כדי שמסירים את הגידול מהראש שלו".
עפרון, שהגיעה לישראל לפני כחודש, מתגוררת כעת בקיבוץ אפיקים במסגרת גרעין צבר. בחודשים הקרובים היא אמורה להתגייס לצבא, אבל עדין לא קיבלה שיבוץ. "הייתי שמחה להיות מדריכת כושר גופני או מדריכת חי"ר", היא מספרת. "אני אוהבת את ישראל, וכמו שזה נראה כרגע — אני רוצה להישאר ולחיות כאן. זה הבית מבחינתי".
מלך הסלים | יעל פרידסון
גוני הר־נוב הגשים שני חלומות: לעלות לארץ, ולשחק כדורסל עם אלילו — שחקן
האן־בי־איי לשעבר אמארה סטודמאייר, שעשה עלייה גם הוא
קיץ האחרון הגשים גוני הר־נוב את החלום שלו ועלה לישראל. כמה חודשים לאחר מכן הגשים חלום נוסף — לשחק אחד על אחד נגד שחקן האן־בי־איי אמארה סטודמאייר, שהצטרף באחרונה לקבוצת הפועל ירושלים. "שנינו עזבנו את ארצות־הברית שבה גרנו כל החיים ועברנו למקום חדש, כל אחד מהסיבות שלו, אבל שנינו חולקים את אותה אהבה גדולה לישראל", אומר הר־נוב.
כחובב כדורסל ואוהד קבוצת מיאמי היט, הר־נוב הוא מעריץ של סטודמאייר, והעובדה שהכדורסלן האגדי עבר בשנה האחרונה לישראל, מעוררת אצלו השראה. השניים נפגשו בהיכל הספורט במלחה, שיחקו קצת ודיברו על המעבר שלהם לישראל. "ישראל היא בשבילי מקום קדוש, וירושלים היא עיר קדושה, שמאפשרת לי להיות עצמי במסע הרוחני הזה", אמר סטודמאייר, שנהנה לא רק מהאווירה הרוחנית כאן, אלא גם מהבילויים.
סטודמאייר איחל להר־נוב בהצלחה בשירות הצבאי. "אני חושב שהדבר החשוב ביותר הוא להגן על המדינה", אמר. "לשרת בצבא זה מעשה הצדקה האולטימטיבי, זה להעניק חזרה". "זה היה מרגש וכיף, פשוט חלום", סיכם את המפגש הר־נוב, שלא חלם שדרכו תצטלב עם סטודמאייר. "זה לא הרגיש לי אמיתי".
הר־נוב, בן 18, השני מבין ארבעה ילדים, גדל בפלורידה להורים ישראלים. אביו עוסק בהיי־טק והאם משמשת כמטפלת בדיקור סיני. אחיו הבכור כבר עלה לארץ ומשרת בסיירת נח"ל, וכעת מבקש גוני ללכת בעקבותיו. "בכיתה ח' החלטתי שאני רוצה לעלות לישראל ולהתגייס לצה"ל", הוא מספר. "אני מגיע לבקר בארץ כל שנה והתאהבתי בה. כילד לא ממש ידעתי מה קורה פה, ובכיתה ח' התחלתי ללמוד על ההיסטוריה של ישראל. למדתי על הניסיונות של אויבי המדינה לתקוף אותה פעם אחר פעם, והחלטתי שאני לא רוצה להיות בארצות־הברית בזמן שהחברים שלי והמשפחה שלי מגינים על המדינה שאני אוהב".
הר־נוב עלה לישראל במסגרת גרעין צבר של תנועת הצופים. חניכי הגרעין עולים יחד, מתגוררים בקיבוץ ולומדים עברית באולפן. הם מתגייסים כחיילים בודדים, כשהקיבוץ משמש להם בית גם במהלך השירות. גל הטרור בשנה האחרונה לא הרתיע אותו. "אני לא מפחד מהשירות הצבאי ומהשהייה כאן", הוא אומר. "קצת קשה להיות חייל בודד. כל החברים שלי נמצאים בקולג' וחוגגים במסיבות, אבל אין משהו אחר שהייתי רוצה לעשות".
מאמינה בתקווה | גיל קורוטקי
עוד לפני שעלתה לישראל, מליסה גולדמן התאהבה בלהקת התקווה 6. אחרי שהקדישו לה שיר בהופעה שלהם, אי־אפשר היה להסיר את החיוך מפניה
אז למה בעצם עשית עלייה?" שואל סולן להקת התקווה 6, עמרי גליקמן, את שאלת מיליון הדולר. "גדלתי בבית ציוני", עונה לו מליסה גולדמן (21), עם חיוך שיכול להופיע רק על פניה של מי שפוגשת כרגע את מושא הערצתה. "אני באה לישראל מילדות, באופן קבוע, אחת לכמה שנים. אחרי שסיימתי את האוניברסיטה החלטתי שהגיע הזמן להתגייס לצבא ולראות לאן זה ייקח אותי". "החלטה טובה", משיב לה גליקמן. " נראה", היא מחייכת. "עבר רק חודש בינתיים".
"לא באמת חשבתי שלמישהו יש חלום לפגוש את הלהקה שלנו", אומר גליקמן. "זה מגניב ומרגש. אנחנו כל כך באטרף של עשייה, ואלו בדיוק הסיטואציות שנותנות לנו זווית מהצד על איך מסתכלים על הלהקה ועל השירים שלנו. ביום־יום אנחנו לא כל כך מודעים לזה".
בסוף השיחה מנסה גליקמן לגשש אחרי מכרים משותפים. "אתה יודע כמה יהודים יש בניו־יורק?" זורק לו אחד מחברי הלהקה. "איכשהו כולם מכירים אחד את השני", הוא משיב.
אחרי הפגישה מאחורי הקלעים, גולדמן לא יכולה להוריד את החיוך מהפנים. האירוע הזה, נכון לעכשיו, הוא מבחינתה נקודת השיא של החיים החדשים שהיא מתחילה לבנות כאן. כשגליקמן מכריז במיקרופון על הבמה שאת השיר הבא, "בעולם שלה", הוא רוצה להקדיש לאורחת מיוחדת, שעשתה דרך ארוכה לכאן, חיוך הענק רק גדל. וכנראה שהוא יישאר עוד הרבה זמן. לפחות עד המשבר הראשון בטירונות.
