שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רענן שקד
    7 ימים • 28.09.2016
    שנה טובה, את מפוטרת
    בסוף נאלצתי לפטר את השנה האחרונה. לא לפני שהסברתי לה למה והצעתי פיצויים
    רענן שקד | איור: גיא מורד

    בשבוע שעבר תפסתי את שנת תשע"ו במדרגות ליד הקפטריה. היא החזיקה בידיה ארגז קרטון גדול ובתוכו היו לה השמונצעס שלה — כל השטויות שהיו מונחות אצלה תמיד על השולחן במשרד, אתם יודעים; מהדק סיכות עם ראש של אביגדור ליברמן, ניירות גלגול של המותג "חזן", מטהר אוויר בניחוח יאיר לפיד, אקדח קפצונים בצורת מירי רגב וכמובן פנקס החשבוניות שלה עם הלוגו "תשע"ו הפקת אירועים".

     

    "לאן את חושבת שאת הולכת?" שאלתי אותה.

     

    "אני יודעת שאתם מתכוונים להיפטר ממני, אז עזבו, אני כבר יודעת למצוא בעצמי את הדלת".

     

    לא ידעתי מה לענות לה. היא צדקה. כבר די הרבה זמן שאנחנו מתכוונים להיפרד ממנה, ובכל זאת לא היה לי נעים; היא עבדה כאן כמעט שנה ועוד לא הייתי סגור לגבי איך אני מודיע לה שהיא משוחררת.

     

    הפיגוע בדיזנגוף
    הפיגוע בדיזנגוף

     

    "בואי, תיכנסי אליי למשרד רגע", אמרתי לה והובלתי אותה למשרדי שבקצה המרוחק של המערכת. "תשתי משהו?" הצעתי, ותשע"ו חשבה על זה רגע ואמרה: "רק את רבע השעה הקרובה שלך". מזגתי לה, ואז הסתכלתי לה עמוק בעיניים — היה בהן משהו עצוב, משהו שרואים אצל מישהו שיודע שטעה — ואמרתי: "טוב, נראה לי שאת רוב מה שיש לי להגיד לך את כבר יודעת. אבל בואי תנסי לעזור לי להבין יחד איתך: מה זה היה? לא, ברצינות עכשיו — מה?"

     

    "מה, הקטע עם מוטי קירשנבאום?" תשע"ו היתממה.

     

    "ורונית אלקבץ, ומישאל חשין, ויצחק נבון, ויוסי שריד, וגבי שושן, ומאיר דגן, וענת דולב, ונחצ'ה היימן ופואד".

     

    "היי, עד כאן!" תשע"ו עצרה אותי. "ביילין אמר לי בפירוש שאת פואד אני יכולה לקחת".

     

    "ביילין? מי זה ביילין?" לא הבנתי. "לא מכיר שום ביילין, אבל את מבינה שפואד היה יכול להישאר בכיף עוד כמה שנים טובות לפחות, נכון? וגם כל שאר האנשים שציינתי".

     

    תשע"ו הינהנה בראשה באיטיות. "מתנצלת, נסחפתי", היא אמרה. "רציתי לתת פייט ל־2016 אחרי שהיא התחילה לפתוח עליי פער כשלקחה את דיוויד בואי. חשבתי שאני מסוגלת אולי להשוות תוצאה איכשהו".

     

    "איך?!" קטעתי אותה. "איך את — או איזושהי שנה בכלל — יכולה לסגור פער עם שנה שלוקחת את דיוויד פאקינג בואי?"

     

    "כן, נכון", תשע"ו נראתה מתחרטת. "בסוף היא עוד הביאה לי נוק־אאוט עם מוחמד עלי, אלי ויזל ופרינס".

     

    "חבל שנכנסתן בכלל לתחרות הזאת", אמרתי, "ותאמיני לי שגם 2016 לא תישאר פה עוד הרבה זמן, לדעתי עניין של חודשיים־שלושה וגם לה מראים את הדלת. הבנתי שאפילו לא מתכוונים פה לתת לה פיצויים".

     

    "באמת?" תשע"ו נדרכה פתאום. "אבל אני... אני כן, נכון? אני מקבלת פיצויים".

     

    "האמת, אנחנו לא ממש משוכנעים שזה מגיע לך".

     

    "מה?!" תשע"ו הרימה קול. "שנה שלמה אני נקרעת פה בשבילכם! עשיתי פה עבודה מדהימה ואף אחד אפילו לא שם לב! למה אתם בתקשורת לא מסוגלים לראות לרגע את ההישגים?"

     

    "תזכירי לי מה בדיוק השגת?" הפטרתי בעודי מציץ דרך החלון ורואה שעל המדרכה ממול פוסעת לכיוון הבניין שנה צעירה, לבושה נהדר, נראית ממש טוב. ניסיתי להיזכר אם הזמנתי את תשע"ז לפגישת היכרות היום.

     

    "שמע", אמרה תשע"ו, "בכל זאת הבאתי לכם שתי מדליות ארד באולימפיאדה, מקום ריאלי באירוויזיון, את לואי סי.קיי, ותמיכה פומבית גורפת של שדרנית פוקס גרטה ואן־סטטרן".

     

    "וואו", פלטתי. "אפילו בקנה מידה של שנה חלשה זה מאכזב. וזהו? זה כל מה שיש לך על תקן הישגים?"

     

    "מה פתאום. יש בלי סוף. שמע, שלחתי את אולמרט והרב פינטו לכלא, החזרתי את אהוד ברק..."

     

    "מאיפה ולאן בדיוק?"

     

    תשע"ו גירדה בראשה, ואז נראתה כמנסה להיזכר בעוד משהו. "אה, כן", המשיכה. "לא הייתה מלחמה".

     

    "פששש, באמת תודה", אמרתי. "אבל אנחנו לא מודדים כאן אף אחד על סמך מה שהוא לא עשה. וחוץ מזה, הייתה מלחמה. כל יום כמעט. מלחמת דקירות, תקיפות בודדים, פיגועים — אלוהים, איזה פיגועים. אני צריך להזכיר לך את הפיגוע בדיזנגוף, עם שלושה הרוגים ושבעה פצועים?"

     

    תשע"ו השפילה מבט. "והפיגוע במתחם שרונה עם ארבעה הרוגים ו־16 פצועים?" המשכתי. "והמחבל המתאבד בקו 12 בירושלים, עם 20 פצועים? את כל זה את הבאת".

     

    תשע"ו מילמלה משהו, לא הצלחתי לקלוט מה בדיוק. "קדימה, תגידי את זה בקול רם!" הרעמתי.

     

    "אין לכם שנה בלי פיגועים, וגם לא תהיה", תשע"ו הגבירה קול. "עד שלא תטפלו לעומק בסכסוך שלכם, בעובדה שכן, יש כיבוש, ויש ילדים פלסטינים שרואים את אבא שלהם מושפל במחסום, ויש עוני ומחסור ומצוקה נוראים בחלק גדול מהשטח, ומערכת חוקים נפרדת, והמוני ילדים שגדלים לידיעה שאין ולא יכול להיות להם שום עתיד, וכתוצאה מכל זה הם מעדיפים את חמאס — אז תאמין לי, השנה הבאה לא תהיה שונה, וכן, ראיתי אותך מסתכל עליה קודם! ככה בדיוק הסתכלת גם עליי לפני שנה, כשרק באתי! היא לא תיתן לך יותר ממני, תאמין לי".

     

    "קשקשנית עלובה", פלטתי בזעם. "אנחנו לא אשמים בהתחזקות האיסלאם הקיצוני בכל העולם! והם לא באמת רוצים מאיתנו מדינה — הצענו להם שוב ושוב והם לא לקחו; הם רוצים להילחם. על הכל. לתמיד — לא חשוב מה השנה".

     

    "תמשיכו לחשוב ככה, ויהיו לכם פיגועים לתמיד, לא חשוב מה השנה", סיננה תשע"ו.

     

    "כן?" התעצבנתי. "וכשמחבל נכנס לבית של משפחה בקריית־ארבע ופשוט רוצח ילדה בת 13 בדם קר; וכשמחבל נכנס לבית של דפנה מאיר ורוצח אותה בדם קר — זו מפלצתיות שאנחנו צריכים לנסות להבין ולהכיל ואפילו להאשים בה את עצמנו? אלוהים, מה קורה איתך, תשע"ו? וכל הדברים הבלתי נתפסים האלה קרו במשמרת שלך!"

     

    תשע"ו השתתקה. השפילה מבט. אבל אני לא נרגעתי. "ואת עוד רוצה פיצויים?" המשכתי. "על מה?! אם בכלל, אנחנו צריכים לדרוש פיצויים ממך. עשית עבודה די מחופפת, תרמת את השנקל שלך להמשך הפילוג וההקצנה בציבור הישראלי, הבאת לחיינו את אלאור אזריה, ולסיום עוד הקרסת את החניון ההוא על רמת־החייל ואת מירי רגב על התרבות הישראלית. ואת מאשימה אותי שאני מסתכל על שנים צעירות?! ברור שאני אסתכל עליהן. הן נראות טוב והן עוד לא עשו שום רע".

     

    משהו התכרכם בפניה של תשע"ו, ופתאום הבחנתי בדמעה בודדה מתגלגלת באיטיות במורד לחייה. "אני מצטערת", היא אמרה. "כל כך מצטערת. נשבעת לך שהיו לי כוונות טובות. כשבאתי לפה רציתי לעשות רק טוב. לכולכם".

     

    "ומה קרה?" שאלתי.

     

    "זה פשוט מקום עבודה נורא קשה", תשע"ו ייללה. "מה שאתה לא עושה במשך שנה במדינה הזאת — בסוף זה נופל לך על הראש".

     

    "אני יודע, אני יודע", ניסיתי להרגיע אותה בקול שקט והנחתי יד מנחמת על כתפה. "לאף שנה לא קל כאן, אבל זה בדיוק האתגר: להישאר שנה טובה למרות כל הקשיים".

     

    תשע"ו בהתה לרגע בידי המונחת על כתפה, ואז הגבירה את בכייה. "ובסוף אני גם שמנה!" מילמלה.

     

    הסתכלתי עליה. היא באמת לא הייתה מהרזות. מעולם לא. "לפחות בזה אל תאשימי את עצמך", אמרתי. "את מעוברת".

     

    תשע"ו התרוממה ממקומה בכבדות והרימה את ארגז הקרטון שלה. הושטתי לה טישו, והיא לקחה אותו וניגבה עיניים. "טוב, אני הולכת", אמרה. "לך תפתח לתשע"ז, היא מצלצלת באינטרקום כבר עשר דקות".

     

    ליד הדלת חיבקתי את תשע"ו ולחשתי באוזנה: "זה בסדר. הכל בסדר. את יודעת, באופן אישי היה לי די טוב איתך בסך הכל". וכשהיא הרימה אליי מבט, לחה ועגומה כמו פרה המובלת לשחיטה, נשברתי. "טוב, אני אדאג שיעבירו לך את הפיצויים", אמרתי ביובש.

     

    "יש!" תשע"ו ניתרה פתאום באוויר בשמחה ונראתה כאילו מעולם לא בכתה. "יאללה, אני עפה מפה במיידי. פרשתי. הספיק לי לגמרי. ותאמין לי, אתם עוד תתגעגעו אליי".

     

    "לא נראה לי", אמרתי, "אבל רק למקרה שכן: איפה אפשר להשיג אותך?"

     

    "בוויקיפדיה. ובהזיות הנוסטלגיות שלכם".

     

     

    "שבי", אמרתי לתשע"ז שבדיוק יישרה את החצאית. "מצאת אותנו בקלות? יופי. רוצה משהו לשתות?"

     

    היא באמת נראתה נהדר, אנרגטית ורעננה, מחייכת בלי סוף, בעליל להוטה להתחיל כבר בעבודה. "תראי", פתחתי. "אני אהיה גלוי איתך: את נכנסת פה לנעליים די קטנות. תשע"ו עשתה עבודה לא מאוד מרשימה, לא היה לנו נעים לזרוק אותה לפני שנגמר לה החוזה אבל ממש לא רצינו להאריך לה לשנה נוספת. העדפנו לקבל אותך. הרזומה שלך נראה מצוין למרות שאין לך הרבה ניסיון קודם, קיבלנו עלייך המלצות ואין לי ספק שיש לך הכישורים הדרושים".

     

    "נהדר. ממה היית רוצה שאני אתחיל?" תשע"ז חייכה, עיניה בורקות.

     

    "לא חסרה כאן עבודה", אמרתי. "את יכולה להתחיל עם הרצפה — הדיון הציבורי שלנו מונח עליה, תזיזי אותו טיפה הצידה. משם את יכולה להמשיך לפאנלים הפוליטיים המלוכלכים שלא עברו ניקיון מאז הבחירות, ומשם תמשיכי הלאה, עד לאופק. המדיני. תנסי למצוא אותו — תשע"ו התעקשה שאין לה מושג איפה זה, אבל לדעתי היא סתם רצתה לחתוך הביתה מוקדם. את שונה ממנה, נכון? 'יפה ושונה תהא השנה', אני רואה שכתבה פה ממליצה בשם נעמי. מכירה אותה?"

     

    תשע"ז רק חייכה בשקט, ואז אספה את תיק הפנדי שלה, התרוממה ולחצה את ידי. "אל תדאגו, אתם לא הולכים להתחרט על הבחירה בי. תהיה לכם שנה מצוינת. באחריות".

     

    משהו בדברים האלה הידהד לי מוכר, כאילו שמעתי אותו כבר בעבר, אבל מיהרתי להתנער וללחוץ את ידה. "סומכים עלייך", אמרתי.

     

    נפרדנו בחיבוק זהיר, ורגע אחרי שהיא התרחקה כמה צעדים והייתה כבר בגבה אליי, נזכרתי פתאום וצעקתי לה: "שנה טובה!" והיא הסתובבה ואמרה: "קראת לי?"

     

    מושלמת. בינתיים.

     

    raanan@y-i.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 28.09.16 , 00:51