היא מגיעה לפגישה שלנו בפרצוף נרגן של שחלה פוליציסטית, מטיחה את תיק הגב הקטן והנכון שלה על השולחן. "נמאס לי מגברים", היא אומרת בלי שלום אפילו. "תראי מה הזבל הזה כתב לי אתמול".
בהתחלה אני לא ממש משקיעה בקריאת תכתובת הווטסאפ ביניהם. אורית צעירה ממני בעשר שנים, מה שאומר שהיא שייכת לדור שבא כועס מהבית. היא כל כך רגילה לגנות גברים ולחפש איפה הם זכר טיפוסי ושולט שרק מעוניין להקטין או להטריד אותה מינית, שכמעט אף אחד לא פונה אליה מספיק טוב בעיניה. אם הוא כותב לה "ערב טוב, יפה", אז הוא מעוניין רק בציצים שלה ולא חושב שהיא בן אדם שלם עם אישיות ותחומי עניין. אם הוא מנסה לפנות לשכל שלה וכותב לה משהו כמו "אני לא מסכים לפוסט שכתבת על שרון פרי", היא מיד מסיקה שהוא עוד וכחן טורדני שחושב שזה יחרמן אותה שהוא מעז להתנגד לדעתה.
הבחורות היום ממש חכמות, וחשדניות, הן עם עין אחת פקוחה כל הזמן. מנסות ללכוד את המטרידנים המיניים ואת הנואשים שכבר שש שנים לא ראו אישה מקרוב ואת אלו שרואים שאת כותבת טוב אז מנסים לכתוב מליצי כמוך ונכשלים. אני גם מבינה את כל האנינות הטקסטואלית הזאת, אני בעצמי זרקתי פעם בחור שכתב לי: "אני יגיע בחמש". ועדיין, לפעמים נדמה לי שמרוב שחברות שלי מכשילות גברים על כל מילה לא במקום, הן מחמיצות גם בחורים מקסימים. "גבר שרוצה אותך באמת לא יכול להיות מושלם כשהוא מתחיל איתך", אני אומרת לאורית. "מתישהו הוא יגיד משהו סקסי מדי או סמי־דושי או סתם אידיוטי מרוב התרגשות". אפילו רן, שהוא תסריטאי מעולה, פנה אליי כמו אוויל כשרק הכרנו. "ג'ננה דננה", דומני שקרא לי באחד הסמסים הראשונים. "סלחנות", אני חושבת, "זה מה שיש לנשים מבוגרות כמוני. מי שרוצה להתאהב בגבר, שהוא יצור אנושי לא מושלם, חייבת מידה של סלחנות משועשעת".
"אני מבינה מה את עושה", אורית אומרת, "מאשימה אותי שאני באה עצבנית מהבית וישר שופטת. תואילי בטובך לגולל למטה, ואז תגידי לי אם את רוצה שאתן סיכוי למכל לשטיפה אינטימית הזה".
היא כל כך עצבנית עליי, שאני מצייתת וקוראת בשתיקה. אחרי שהוא כותב לה: "ערב טוב ושבוע טוב, מה שלומך?" היא עונה: "מצוין. תודה. איך?" "סבבה", הוא כותב לה, "האמת שתפסת אותי כרגע במצב חרמני. צופה בסרטונים".
אם זו הייתה דרמת פשע אמריקאית, זה היה השלב שבו התביעה הייתה פתאום מכניסה עד בהפתעה וכל נאום ההגנה המפואר שהכנתי בבית היה קורס לנגד עיניי. "מה הקשר חרמני?" אני ממלמלת. "תמשיכי לקרוא", היא אומרת.
"תיהנה. לא אפריע", אורית כותבת לקונית. אבל הבחור מסרב להבין: "את לא מפריעה... להפך..." הוא ממשיך ומוסיף סמיילי סרסורי למראה, שמוציא ומכניס במהירות לשון אדומה ועבה. "מה את עושה כרגע?" הוא שואל. "אני באוטובוס", היא עונה. "אלוהים", אני חושבת, "אורית לא הייתה יכולה להיות ברורה יותר, אם הייתה שוכרת מטוס עם שלט: 'עזוב אותי'. לא יכול להיות שהוא ממשיך עכשיו".
וזה מה שהכי מטריד, שהוא ממשיך. "חחחחחחחחח", הוא כותב, "הייתה לי פעם נסיעה באוטובוס... עם בחורה שהכרתי... היה לי מעיל ששמתי על הרגליים והיא ירדה לי מתחת למעיל..."
ועכשיו אני כבר לגמרי איתה. זה כל כך ברור לשתינו, לבחור הזה לא היה משנה אם היא הייתה כותבת שהיא באוטובוס או בחדר לידה, מביאה לאוויר העולם את בנה בכורה. אפילו אם היא הייתה כותבת לו שהיא באמצע הרצאה במטה נאס"א בנוכחות ברק אובמה, הוא עדיין היה "משתף" אותה בסיפורו החרמניקי והנורא. למה? כי הוא מזרים, זה למה. ולמזרימנים האלו לא משנה מי את ומה את ובאמצע איזה רגע מפתח בקריירה את נמצאת כרגע, הם נחושים בדעתם להזרים אותך לסקס ספונטני, הלילה, רצוי אצלם כדי שלא יצטרכו להוציא את האוטו מהחניה.
מה גורם לגבר לפנות לאישה בצורה כל כך מינית, בלי לטרוח לפתח איתה שיחה מנומסת קודם? מה גורם לו לכתוב לאישה שהוא בקושי מכיר "אני חרמן"? כי כמעט כל החברות הרווקות והגרושות שלי מתלוננות שהסמול טוק מת, אף אחד כבר לא מנסה להכיר אותן או להתעניין בחביבות מה הן עושות בעבודה. ניסיון הזרמה על המשפט הראשון, אם לא הולך — נסיגה.
יש גברים שיטענו שזה עדיף מהמצב שהיה בזמני, שגברים היו חופרים שעות ושואלים שאלות באזפיד כמו "איך קראו לחיית המחמד הראשונה שלך?" תוך שהם מקפידים להסתיר שמה שהם בעצם רוצים זה רק גלגול אחד איתי על הפוטון. "ככה זה יותר כן", אמר לי מישהו פעם. "נשים מחפשות סקס, גברים מחפשים סקס. ישר לנקודה, בלי להשלות אף אחד".
כל כך התבלבלתי שאפילו הרגשתי אשמה לשנייה אחת. אולי הוא צודק, אני באמת שמרנית מדי, חושבת שנשים וגברים אלה שתי חיות שונות לחלוטין. עד שנזכרתי, אני אוהבת סקס לוהט וקצת מנוכר בין שני זרים בדיוק כמו כל אחד אחר, מה שאני לא אוהבת זה אפסים ממין גבר שלא מבינים שאנחנו לא בנויים אותו דבר. אולי בין שני גייז זה טבעי להתחיל שיחה באטרף במשפט "אקטיבי או פסיבי?" אני לא מכירה אפילו אישה אחת שאוהבת שמנסים להזרים אותה לתנוחת רי"ש על השנייה הראשונה.
"זה גורם לי להרגיש כמו זונה", אורית אומרת ומיד נבהלת. כפמיניסטית טובה, היא למדה למרק את השפה שלה כשזה מגיע לנערות עובדות. לקרוא להן אמיצות וקורבנות, להסביר שזו אף פעם לא אשמתן. ועדיין, זה משפיל אותה כאישה נורמטיבית כשפונים אליה כאילו מצאו את המספר שלה על כרטיס ביקור ורוד על מדרכה באלנבי. הם אפילו לא מנסים לבדוק אם הם מפריעים כרגע, ישר פונים לברר פרטים. מה גודל החזה? האם גם את חרמנית? מה מספר הבית שלך? "זה כאילו כולנו עובדות בדירה אחת גדולה ברמת־גן", אני אומרת, "כל הזמן מוכנות, כל הזמן רוצות, רק תזרוק לי היי ואני שלך פלוס מיוחדים".
זה אולי לא פמיניסטי, להרגיש נעלבות כשמתייחסים אלינו כמו אל נערה עובדת, ומצד שני, אני לא מכירה אף אשה שרוצה שגבר ששכב איתה יגיד אחרי: "היית סבבה של סקס, אבל בפעם הבאה אני רוצה לדגום את החברה שלך עם החזה הגדול".
נשים זקוקות לחיזור, לתחושה שיש בהן טיפה מעבר לפני שתודה שכל מה שבאת לעשות זה לחפש סידור לערב. אני לא יודעת למה, אם זו הבניה תרבותית, ואולי משהו בתחושת הנחדרות. נסו אתם להכניס מישהו לתוך הגוף שלכם ולבטוח בו בעיניים עצומות. אני מכירה גברים שמשקשקים מבדיקת דם פשוטה — אז תארו לעצמכם לארח מזרק ענקי ופועם בתוך הגוף, כשמי שמחזיק אותו לא סופר אתכם מספיק כדי לשאול מה אתם אוהבים לראות בטלוויזיה קודם. גם אורית, שעדיין מאוהבת באקס שלה ומחפשת הנאה זמנית שתאפשר לה לשכוח אותו — לא תיכנס למיטה עם מישהו שמנסה להזרים אותה בלי לטרוח לתת לה קודם תחושה טובה.
"מכירה את הדייגים האלו שזורקים רשתות ממש גדולות בחוף יפו ומחכים שמשהו ייצא בבוקר?" רן אמר לי פעם, "זה הכל חכות, בדרך כלל של נשואים נואשים שאין להם הרבה זמן לפטפט ולהשקיע בך לפני שהאישה מתעוררת. אז הם זורקים את ה'היי אני חרמן' הזה ומקווים שאי שם, איפשהו, יש מישהי נשואה או מיואשת כמוהם שתגיד, 'יאללה, בוא'".
בניגוד אליו, אני לא חושבת שמדובר ברשתות פרושות בשיטת מצליח. לפחות לא במקרה של רווקים שמנסים להזרים אותך. מה שיש כאן זה דווקא תמימות. "תמימות?" אורית אומרת, "הוא נראה לך בחור נאיבי?" ולמרות שאין ספק שזה עתה ביצעתי הפרה חמורה בתקנון הסיסטרהוד, זה מה שאני חושבת. מדובר במסכנים, בדרך כלל פרימטיביים, שאשכרה קנו את האגדה הזו של יונה וולך: שיש סקס אחר.
גברים מסוימים אשכרה חושבים שהשתנה משהו תחת השמש, שאי שם, בדרך כלל בעיר החטאים תל־אביב, קיימות אמזונות קסומות מהסוג שלא מפסיקים לחפור עליו בכתבות "האישה החדשה" בערוץ 2, שבט של נשים תאוותניות שרק רוצות מין זמין ומהיר בלי שום קשרים.
אין לי ספק בכלל, גברים שמנסים להזרים אותך לא תמיד עושים את זה מרצון להשפיל אותך — לפעמים זה סתם מרוב היקסמות מטופשת מהברייה האקזוטית שהם סבורים שאת. המזרימים הסתומים באמת השתכנעו שיש דבר כזה סקס בחינם. סקס חלומות מהיר ופרקטי ובלי שום בטנה כפולה מתחת. בלי שיצטרכו לחזר קודם או להזמין אותך לדרינק או אפילו לשאול אותך מאיפה את במקור.
הנאיביים הלא מפותחים, הם ממש קנו את זה שיש נשים שעושות סטוצים ולא חולמות על אהבת אמת מתישהו. ואולי זה בעצם משהו ישראלי, כמו שכולם מרמים את מס הכנסה. ככה זה גם עם הגברים בטינדר ובצ'טים: גם הם לא רוצים לשלם את מס ההכנסה שלהם. ויש מס, בטח שיש, אין אישה אחת שאני מכירה שלא רוצה קצת יחס אנושי לפני שמנסים להזרים אותה, אבל איזה כיף זה לנסות להימנע מכל העבודה המיותרת הזאת. להצליח לגנוב את זה ממנה מהר ובלי שמץ של נימוס, זה החלום הישראלי החדש.
אנחנו יוצאות מבית הקפה, לא רואות בחוץ שום זוג קשישים מאוהב, יושב על ספסל ומחזיק ידיים. שום דבר שייתן לנו תקווה שבסוף, אחרי כל ניסיונות ההזרמה המגעילים שגורמים לך לתהות אם את משדרת: "אני המקבילה הנשית של הכל בדולר?" את מוצאת את האחד שלך.
זה פשוט ככה, גבעתיים בשקיעה, דודי שמש נצבעים כתום בעוד אמהות עייפות מנסות לבחור אבוקדו בשל מהדוכן של מוטי. עולם שבו ככל שנשים הופכות לחזקות יותר ומדברות בלי לדפוק חשבון — תמיד יהיה את הטמבל הזה שיחשוב שכל המהפכה הזו היא בשבילו.
