פוטופרי
שרון פרי מדגמנת חוויה מתקנת לקראת השנה החדשה ומצטלמת בבגדי חג קוּליים. מגישת הספורט המדוברת מספרת גם על תחושת ההקלה, אחרי תפיסת החשוד בהפצת תמונותיה האינטימיות, האמהות הבלתי קונבנציונלית וההחלטה לדבוק, למרות הכל, בשמחה. הפקת אופנה ויראלית
בסוף השבוע שעבר נשמה סוף־סוף שרון פרי לרווחה. אחרי שהמשטרה עצרה חשוד בגניבת מכשיר הטלפון הסלולרי שלה ובהפצת תמונות של רגעים אינטימיים שתועדו בו — מרגישה מגישת הספורט, שלא ירדה לאחרונה מהכותרות, שהמעגל מבחינתה נסגר.
"נורא שמחתי, זאת תחושת הקלה מאוד גדולה", מספרת השבוע פרי (44) — מגישת שידורי הספורט בערוץ 1 ומנחת תוכנית הרדיו האלמותית "שירים ושערים" בקול ישראל. "בהתחלה בדקו את הכיוון שאולי מדובר במישהו שהכיר אותי ורצה להרע לי. החוקרים שאלו אותי אם יש לי אויבים. אני חיה במושב באיזה חור בדרום, מגדלת ילד בן 14 — איזה אויבים יכולים להיות לי? אבל כמובן אי־הוודאות הלחיצה אותי. אחרי שהתברר שזה ככל הנראה לא מעשה מכוון — נרגעתי. זהו, המעגל נסגר, אפשר להמשיך הלאה. אפשר להפסיק לחפור".
מחיר הסלבריטאות "אני בן אדם פשוט. אולי יותר מדי. ברמת התמימות של ילד. זו גם כנראה אחת הסיבות שקרה לי מה שקרה לי. אני פשוט לא חושבת קדימה. אני גם לא מרגישה מוכרת או מפורסמת. מי מחזיק מעצמו סלב? אני אישה עובדת, כמו כולם. לא עובר לי אף פעם בראש שאני בכלל מעניינת מישהו. ופתאום את הולכת לסופר ומבינה שכולם יודעים מי את או שמעו עלייך".
בעזרת השיימינג "ראיינו אותי בתוכנית בוקר ממש יום אחרי המקרה, 6:20 בבוקר, כשאני מרוסקת. מחוסלת. לא יודעת מי אני בכלל. פתאום קיבלתי נוקאאוט, והתחושה שלי הייתה שאני כאילו הפושעת. כאילו תקפתי מישהו. אני שונאת את המילה קורבן, אבל אני האדם שנפגע בכל הסיפור, למה לתקוף אותי, נפלתם על הראש? כמעט והעפתי את המיקרופון ועזבתי באמצע השידור. נכנסתי לסערת רגשות.
"גם אחר כך הטירוף סביב הסיפור לא נפסק, היי חבר'ה, לא הגזמתם? תנו לחיות. במהלך השבוע גם שאלו אותי כל הזמן: אז למה התראיינת ולא סתמת את הפה וחיכית עד שהפרשה תישכח? אני אסביר לך למה: אחרי שהסיפור פורסם קיבלתי המון פניות בפייסבוק מבחורות שעברו סיפור דומה ושיימינג ברשתות החברתיות וביקשו שאעזור להן. הן סיפרו לי שמאז אין להן חיים, שהן לא יכולות לצאת מהבית. עניתי לכל אחת ואחת מהן והדרכתי אותן. ואז הלכתי להתראיין. אמרתי לעצמי: אם התגלחתם עליי, תתגלחו עד הסוף. אני עכשיו עושה שירות לנשים אחרות".
רק על הקווים "תמיד אהבתי כדורגל. נולדתי בחיפה, כילדה הלכתי למשחקים של מכבי חיפה ועוד כנערה הייתה לי פנטזיה להשתלב בתחום תקשורת הספורט. הייתי שומעת 'שירים ושערים' והתערבתי עם אבא שלי שיום אחד גם אני אעמוד על הקווים.
"לפני 20 שנה פתחתי פתאום את העיתון וראיתי מודעה על פתיחת קורס קריינות ברשות השידור. לקראת סוף הקורס, כל משתתף היה צריך להכין תוכנית דמה, ואני בחרתי בשידור ספורט. המנחה, צ'רלי בוזגלו, שאל אותי: 'מה לך ולספורט בכלל?' ובחן אותי בשאלות טריוויה בתחום. ידעתי הכל! הוא היה אז שדרן ברשת ג' ואמר לי: 'יש לך מקום בבניין'. עברתי התלמדות ביחד עם אמיר בר שלום (היום הפרשן הצבאי של ערוץ 1), רצתי אחריו על הקווים ולמדתי מה לעשות. לאחר כמה חודשים כבר יכולתי לומר לאבא שלי שניצחתי בהתערבות".
כוח נשי "ההתאקלמות שלי בעולם הכדורגל, הגברי ברובו, לא הייתה קלה. הרגשתי אחת מול כולם. גם קיבלתי המון הערות ביחס למראה שלי, ובהתחלה היה לי קשה מאוד לשמור בבטן, אז עניתי. ויש לי פה שאלוהים יעזור. מנהל המחלקה ברדיו תפס אותי פעם ואמר: 'תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב, אם תמשיכי לענות לאנשים — לא תוכלי להמשיך לעבוד פה, לא יודע לאן תגיעי'.
"היה לי מאוד קשה להתעלם מהערות, לסתום את הפה. זה לא היה רק מול הקהל. גם המאמנים הוותיקים, כמו שלמה שרף ודרור קשטן, לא עשו לי חיים קלים. אז, להבדיל מהיום, הייתי כמעט האישה היחידה בענף וזה נראה להם בטח מוזר והזוי. אני זוכרת מאמן שרציתי לראיין והוא אמר לי: 'לא, יש לך זמן, יום אחד יומך יגיע. בינתיים את מבחינתי טירון'. עבדתי קשה כדי להשאיר את טביעת האצבע שלי בתחום".
מבחן ארבל "יום אחד גיליתי שיורם ארבל, ששידר אז את המשחק המרכזי בערוץ 2, בוחן אותי. הוא גם ביקש מהצלמים שלו להתמקד בי, כדי לראות אם אני עוברת מסך. אני בינתיים לא ידעתי מזה כלום, פשוט עברתי אודישן שלא בידיעתי.
"בקיץ קיבלתי טלפון שבו הוא ביקש שאגיע אליו לפגישה. עבורי זו הייתה פסגת העולם, הדבר שהכי רציתי היה לפגוש את יורם ארבל. ואז הוא סיפר שהוא עקב אחריי והציע לי להיות שדרנית קווים. הוא לקח אותי תחת חסותו ולימד אותי הכל. איך לעמוד מול מצלמות, איך לשאול. כמעט כל מה שאני יודעת היום אני חייבת לו. אשתו אפילו איפרה אותי. ככה עבדנו שבועות עד השידור הראשון של תחילת העונה".
עניין של הגשה "אני לא חושבת שהייתי שדרנית קווים טובה. הייתי חסרת ביטחון, לא היו לי את הביצים להביא את הסקופים העיתונאיים, לדרוס ולדרוך על גוויות. עבדתי אז עם ציון נאנוס, שהיה אחד החזקים בתחום. מודל שקשה להגיע אליו מבחינת עיתונות סקופים אגרסיבית. במהלך השנים הבנתי שאני לא עיתונאית. אין לי את זה. יש לי יותר מדי חמלה ורגישות כלפי אנשים.
"כדי להיות עיתונאי טוב אתה צריך מרפקים חזקים ולא לראות אף אחד ממטר. זה היה לי מאוד קשה. הבנתי שאני לא יכולה לעשות את זה. אני יכולה להרים להנחתה, לא להביא את ההנחתה בפרצוף לאנשים.
"ברגע שהבנתי שאני לא יכולה להיות עיתונאית, שאין לי את זה בגנים, עשיתי תפנית ועברתי להגשה. ב'חדשות הספורט' צריך אולי להיות דעתנית ולשאול שאלות קשות, אבל לא להתקשר לאנשים ב־12 בלילה להשיג ידיעה או לחטט להם בקרביים".
רק אני והגלשן שלי "הים הוא המקום שהכי מרגיע אותי והאהבה הכי גדולה שלי. שם אני בעצם מתפרקת. כיום הגשמתי חלום ואני גם בעלת בית ספר לגלישה ליד אשקלון. אני זוכרת שכנערה הייתי רק מסתכלת על הגולשים. נכנסתי לתחום בשלב מאוחר, אבל מרגע שהתחלתי — הבנתי שזה הספורט שלי. לחדר כושר אני לא נכנסת כי אני לא יכולה לסבול מקומות סגורים עם מזגנים. חייבת ספייס".
אמא־ילדה "זה מאוד קשה להיות אמא שהיא גם ילדה. אני לא אמא קונבנציונלית. אני שטותניקית ומדברת אל הבן שלי בגובה העיניים. פרי ספיריט, בלי חוקים. זה מטריף אנשים, במיוחד את אבא שלו. אני אולי לא אשת חינוך טובה, אבל אני נותנת לו להיות מי שהוא, ובזכות זה הוא ילד פתוח. אנחנו מדברים על הכל, יש לנו ממש שיחות נפש".
אלגנט? ספורט! "אני בן אדם פשוט וספורטיבי. לא עולה על עקבים, רק אם יש דרישה במערכת. רוב הזמן אני בכפכפים. אני מאוד אוהבת בגדים, אבל פשוטים. בדרך כלל תמצאו אותי בחולצה של 20 שקל. אני גם לא מכירה בכלל מותגים. לא מקמצנות, אני פשוט לא יודעת לשמור על בגדים. אף פעם גם לא אקנה לעצמי משקפי שמש יקרים, כי אני פשוט אשב עליהם בטעות למחרת. אני יודעת, אני כבר מכירה את עצמי".
שנת שמחה "אני כל כך אוהבת את תקופת החגים, את המעבר הזה בין הקיץ לשנה החדשה. אני ממש מרגישה את זה באוויר. מי שנמצא כל יום בטבע, עם הים והרוחות, מרגיש את זה מאוד חזק. את החג אני תמיד עושה אצל אמא ואבא בחיפה. יש לי משפחה מצומצמת, אבל מדהימה.
"מחשבות על השנה החדשה? אני לא בן אדם שמתכנן תוכניות. אני מנסה ליהנות מהרגע ולראות את היופי במה שיש עכשיו. זה לא שהכל ורוד, אבל חיים פעם אחת, אז שנכניס את עצמנו לפינות ונאכל חרא? בכלל, אני בן אדם מאוד שמח. נורא קשה להשבית את השמחה שלי".
ע' צלמת: אריאל בלאק | איפור: אביבית מוגרבי | שיער: אליאור (בלום) ישראל | סטיילינג: קרן נפתלי | צולם בסטודיו בילונגינג - מקום רב תחומי לעיצוב ואמנות - דרך הראשונים, כפר ויתקין 2188393־054
