שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רא"ל דן שומרון ז"ל בימי הרמטכ"לות | צילום: זום 77
    7 ימים • 28.09.2016
    מבצע דן
    רא"ל דן שומרון היה לוחם מהולל, אבל שני קרבות בחייו היו קשים עבורו יותר מכל: המאבק בשמועות על היותו הומוסקסואל, וחוסר ההכרה בו כמפקד מבצע אנטבה. "משפחת נתניהו הפכה את זה למבצע בראשות יוני נתניהו", אומרת בתו ענת. "הוא ראה את פעילותה של 'משפחת המלוכה' לשכתוב ההיסטוריה, לנכס לאחיהם, ובעצם לעצמם, את התהילה, ולא היה יכול להאמין שאפשר להתנהג כך", אומרת אחותו, שלומית שימרון, לרגל צאת הביוגרפיה "מנהיגות שקטה"
    אמירה לם

    כבר 40 שנה שומרת ענת שומרון זוג אטמי אוזניים שקיבלה מאביה דן שומרון, כששב ממבצע אנטבה. "הייתי אז בת שש", היא מספרת, "אמא שלי סיפרה לי שהוא חוזר מחוץ לארץ ולקחה אותי לתל־נוף לקבל את פניו — הכוחות נחתו שם לפני הנחיתה המתוקשרת בנתב"ג. לאחר שירד מההרקולס והתחבקנו והתנשקנו, שאלתי אותו מה הביא לי מתנה מחו"ל, והוא נתן לי את אטמי האוזניים האלה, שבהם השתמש במהלך הטיסה. לא הייתה מאושרת ממני".

     

    עם השנים הלכו וקיבלו האטמים של מי שפיקד על מבצע אנטבה, והפך לרמטכ"ל ה־13, גם משמעות מטפורית. "אבא היה איש ממוקד מטרה, שהתעלם מהרבה רעשי רקע, ושילם לא מעט מחירים בגלל זה", היא מסבירה. "גיליתי שיש פער גדול בין האמת לבין איך שהדברים נתפסים בציבור. זה משחק שמי שלא טוב בו מחמיץ המון, ואבא במשחק הזה החמיץ".

     

    אחותו של שומרון, שלומית שימרון, מסכימה איתה: "דני מעולם לא חיפש את הבמה הציבורית, ונראה שבשל כך גם לא זכה באורותיה", היא אומרת. "הוא שנא זיוף ובז לאלו שקופצים מעבר למידותיהם כדי לזכות באור הפרוז'קטורים. בשנים האחרונות לחייו, כשמחינו בפניו על כך שהוא לא זוכה במקום הפומבי הראוי לו, הוא נהג להגיב בחיוך שאומר שהדיון בנושא הסתיים, אבל היו דברים שהציקו לו. אין לי ספק שנפגע מכך".

     

    הספר החדש "מנהיגות שקטה — דן שומרון" (הוצאת ידיעות ספרים), מאת חברו ופקודו של שומרון, פרופ' זאב דרורי, שואף להחזיר את הרמטכ"ל ה־13 למקום הראוי לו בדעת הקהל ובהיסטוריה של מדינת ישראל וצה"ל. "דן נהג לומר: 'ההיסטוריה תשפוט'", מספר אל"מ (מיל') דרורי. "כך במלחמת יום הכיפורים, כשהוביל את החטיבה שלו בתבונה, כך באנטבה. הוא לא ידע ולא הבין שהיום אין היסטוריה, יש היסטוריונים".

     

    ראש הממשלה נתניהו בטקס 40 שנה למבצע באנטבה השנה | צילום: קובי גדעון, לע"מ
    ראש הממשלה נתניהו בטקס 40 שנה למבצע באנטבה השנה | צילום: קובי גדעון, לע"מ

     

    מבצע אנטבה: הזעם והתהילה

     

    מבחינת מקורבי שומרון, מבצע אנטבה הוא הדוגמה הקיצונית ביותר לעוול ההיסטורי שנגרם לו. "מישהו דאג להשכיח מהציבור שהוא היה מפקד המבצע", מספרת בתו היחידה ענת, 46, לשעבר בתפקיד פיקודי במשרד הביטחון ואם לשניים. "התסכול שלו לא היה מההיסטוריה, התסכול הוא מאנשים שדאגו לעוות אותה, שבעצם השרישו טעות. לא מזמן שלומית מצאה בתשבץ בעיתון הגדרה מי היה המפקד של מבצע אנטבה, והתשובה הייתה יוני נתניהו. זה מרתיח, כי היחיד שפיקד על כל המבצע היה אבא כקצין חי"ר וצנחנים ראשי. אבא היה המפקד של כל האופרציה, החל מהתכנון ועד לביצוע. הרבה אנשים אמרו שלולא הוא היה זה שהציג הכל למוטה (גור, אז הרמטכ"ל — א"ל) ולדרג המדיני, המבצע לא היה מקבל אישור".

     

    למה את מתכוונת?

     

    ענת: "הוא הציג תוכנית מבצע שקולה ואמיצה, עם פרק ניהול סיכונים ברור, כשהוא מפגין ביטחון בהצלחת המבצע ומדבר על עקרון ההפתעה בתחילת הביצוע כדי שלמחבלים ולחיילים האוגנדים לא יהיה זמן להיערך ולהגיב. הייתה לזה השפעה גדולה על מקבלי ההחלטות.

     

    יוני נתניהו ז"ל | צילום רפרודוקציה: דוד רובינגר
    יוני נתניהו ז"ל | צילום רפרודוקציה: דוד רובינגר

     

    "כמי שהייתה לו תפיסת אחריות מפותחת, אבא הבין שלמבצע הזה תהיה גם משמעות היסטורית, ולכן החליט לשלב בו כוחות שונים. סיירת מטכ"ל הייתה אחראית על הפשיטה עצמה, אבל לא על אף תחום אחר במבצע. לא על איסוף המודיעין, לא על המבצע האווירי המדהים, לא על מערך הקשר האדיר ולא על נטרול הכוחות והאמל"ח בשטח באוגנדה, שעשו גולני וצנחנים.

     

    "משפחת נתניהו הפכה את המבצע הזה למבצע של סיירת מטכ"ל, בראשותו של יוני נתניהו. אני לא רוצה להמעיט מהמקום של יוני, שהיה מפקד כוח הפשיטה של סיירת מטכ"ל במבצע אנטבה ונהרג לצערנו. מי שקיבל את הפיקוד היה סגנו מוקי בצר, שגם היה בקיא במבצע, אבל שכחו שהיו מפקדי כוחות נוספים, וזה חרה לאבא שלי. מבחינתו זה היה עוול, לא רק לו ולמעמדו ולמקומו, אלא גם לכל האופרציה. אנשים נמחקו. חיל האוויר נמחק, הצנחנים נמחקו. במובן מסוים, מישהו הרס לו את החזון והערך שהיו למבצע הזה, מעבר לשחרור החטופים כמובן.

     

    "במהלך השנים ניסו להפיץ שמועה שאבא בכלל לא היה שם, אלא ניהל חפ"ק מהאוויר ולא מהקרקע. זה כמובן לא היה נכון. אבא נחת באנטבה עם ההרקולס הראשון והמריא בהרקולס האחרון, אחרי שניהל את המבצע מהשטח, ורק לאחר שווידא שאחרון החיילים והחטופים היה על המטוסים בדרך הביתה".

     

    שלומית: "את משפחת נתניהו, דני לא עניין. למשפחת נתניהו היה עניין אחד, ולמענו הם 'לקחו' מכולם. אני זוכרת שבכניסה לתערוכה על מבצע אנטבה במרכז רבין לפני כשנה, ראו רק את יוני נתניהו והשאר פיגורות ללא פנים".

     

    האחות שלומית שימרון (מימין) והבת, ענת שומרון.  "אם אבא היה חי, הוא לא היה עושה את המלחמה הזו כמוני" | צילום: יונתן בלום
    האחות שלומית שימרון (מימין) והבת, ענת שומרון. "אם אבא היה חי, הוא לא היה עושה את המלחמה הזו כמוני" | צילום: יונתן בלום

     

    מה דן שומרון אמר לכן על ההתנהגות כלפיו בהקשר של מבצע אנטבה?

     

    שלומית: "הוא לא היה יכול להאמין שאפשר להתנהג כך. הוא ראה מול עיניו את פעילותה השיטתית של 'משפחת המלוכה' לשכתוב ההיסטוריה, לנכס לאחיהם, ובעצם לעצמם, את הקרדיט והתהילה, ובכל זאת סירב להאמין שיש מי ששקר ואמת אצלו הם עניין של בחירה בהתאם לצרכים. אנחנו רתחנו, אבל צייתנו לבקשתו לנהוג באיפוק. מבצע אנטבה היה אירוע עצום ממדים — יש מספיק תהילה לכולם, חוץ מאשר, כך מתברר, לאלה שרעבונם לתהילה לא יודע שובע, ולא מכיר בגבולות האמת והעובדות".

     

    ענת: "באופן כללי אבא לא הסתובב עם תחושה קורבנית, אבל בכל מה שקשור למבצע אנטבה הוא היה מאוד מתוסכל. התפיסה שלו הייתה שאין צורך לעסוק בהתנצחויות, בטח לא על גבו של יוני נתניהו, אבל הדברים הפכו להיות צורמים יותר ויותר".

     

    שלומית: "את האכזבות דני ספג פנימה. הוא מאוד בלם את עצמו בדיבור, אבל הוא כאב את זה ושילם על כך מחיר בריאותי, אין לי ספק. ראיתי את הכאב שלו כשדיברנו על הדברים האלה. הכאב שלו היה כל כך עמוק שאני לא מתפלאת שזה נגמר בשבץ".

     

    כוחותינו שבים ממבצע אנטבה | צילום: דוד רובינגר
    כוחותינו שבים ממבצע אנטבה | צילום: דוד רובינגר

     

    ענת: "אני זוכרת שאבא הגיע לטקס 30 שנה לאנטבה בבנייני האומה, והמארגנים ניסחו עבורו את מה שהוא צריך להגיד. הוא זרק לפח את הנייר שנתנו לו ואמר מה שהוא רצה. אני למדתי את הלקח. כשהזמינו אותנו לטקס באנטבה לרגל 40 שנה למבצע, ניהלתי משא ומתן שלם, מול מנהל לשכת ראש הממשלה ומול מזכירת הפיקוד העליון, על מי ייסע. הרשימה המקורית הייתה מאוד מצומצמת, ואנשים שבעיניי היה נכון שייסעו לשם לא נכללו בה בהתחלה.

     

    "בנוסף לכך התעקשתי שהדברים ייאמרו בצורה מפורשת. אמרתי, 'הפעם אני לא נותנת לזה ליפול בין הכיסאות, כי אחרת אני לא עולה על המטוס הזה'. ובסופו של דבר, באנטבה השנה ביבי נתניהו אמר: 'דן שומרון מפקד המבצע'. אם אבא היה חי, הוא לא היה עושה את המלחמה הזו כמוני. הייתה בו תמימות קיבוצניקית שלא הצליח להשתחרר ממנה".

     

    המינוי לרמטכ"ל: "עלילת שווא"

     

    שומרון נולד בקיבוץ אשדות־יעקב ב־1937, למייסדי הקיבוץ, טובה ואליהו שימרון. בצבא שובש שמו לשומרון. הוא התגייס לצנחנים, וכשהשתחרר מצה"ל חזר לקיבוץ ועבד כנהג סמיטריילר. ב־1962 חזר לצבא. "הוא היה אומר: 'מערכות בצבא זה כמו סמיטריילר — כשאתה מסובב את זה, אתה צריך לקחת בחשבון שזה כלי גדול. אתה לא יכול לסובב בבת אחת'", נזכרת אחותו שלומית, 70, יועצת ארגונית עצמאית למערכות חינוך, חברה וקהילה. "אגב", היא אומרת, "את המונח 'צבא קטן וחכם' הוא טבע". עוד משהו קטן שנלקח ממנו בדרך.

     

    הרמטכ"ל דן שומרון עם בתו ענת בילדותה | צילום: זום 77
    הרמטכ"ל דן שומרון עם בתו ענת בילדותה | צילום: זום 77

     

    במלחמת ששת הימים פיקד שומרון על כוח סיור, היה הצנחן הראשון שהגיע לתעלת סואץ וקיבל את עיטור המופת. אחר כך עשה הסבה לשריון, ובמלחמת יום הכיפורים הוביל את חטיבה 401 בקרבות הבלימה, חצה את תעלת סואץ והשלים את כיתור הארמיה השלישית. "הטקטיקה שלו הוכיחה את עצמה בבלימת הכוח המצרי", אומר דרורי. "הגדולה שלו הייתה שהוא מנע פגיעה בכוחות טנקים קטנים ומבודדים כשפעל בשיטה של 'אגרופי שריון', והוביל את החטיבה לכיבוש נמל עדבייה עם מספר נפגעים מזערי לכוחותינו ותוך שהוא לוקח מאות שבויים. הוא הגיע ראשון לקילומטר ה־101. הייתי אומר שהוא עשה במלחמה את קפיצת הדרך לפיקוד הבכיר בצה"ל".

     

    לאחר המלחמה מונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי. בהמשך כיהן כמפקד עוצבת הפלדה בסיני ואלוף פיקוד הדרום, ומאוחר יותר הקים את מפקדת חילות השדה, המפח"ש.

     

    מינויו לרמטכ"ל ב־1987, כך עולה מהספר, נתקל בקשיים עקב שמועות שווא כי הוא הומוסקסואל ובשל כך ניתן לסחיטה. לטענת דרורי, מי שניסה לסכל את מועמדותו לתפקיד היה הרמטכ"ל דאז משה לוי, שפעל בנושא גם אצל שר הביטחון דאז יצחק רבין, וגם אצל ראש הממשלה, יצחק שמיר. דרורי כותב כי משה וחצי דרש להיפגש עם שמיר, ששאל אותו, "יש לך עובדות?" לוי ענה: "שמעתי". שמיר ביקש ממנו לצאת מהחדר, ויותר לא התייחס אליו.

     

    על פי הספר, חגי רגב, המזכיר הצבאי של רבין, נפגש עם שומרון בביתו. "חגי פתח ואמר כי הגיע לביתו מאחר שביום א', מבקש שר הביטחון להביא לישיבת הממשלה את מינוי הרמטכ"ל הבא ונותרה שאלה שהוא התבקש על ידי השר לברר", כותב דרורי. "בעוד חגי לוקח אוויר ואוזר אומץ לגשת לנושא עצמו, שאל אותו דן אם הוא בדרך לפגוש גם את המועמדים האחרים. חגי התעשת ושאל את דן ישירות: 'לא, דן, ברצינות, אני לא פוגש אף אחד, אבל מבקש שתאמר לי — יש לך נטיות?'

     

    ענת שומרון  עם דודתה שלומית.   ענת: "אבא מאוד אהב אותי, אבל לא תמיד ידע  להביע את זה" | צילום: יונתן בלום
    ענת שומרון עם דודתה שלומית. ענת: "אבא מאוד אהב אותי, אבל לא תמיד ידע להביע את זה" | צילום: יונתן בלום

     

    "דן הביט בחגי בהבעה של 'איני מבין'. חגי גחן לעברו וכמעט בלחישה שאל: 'דן, תגיד לי, אתה הומו?' דן קפץ כנשוך נחש וסינן 'לא!' החלטי ביותר. פניו הפכו לבנות. חגי ביקש להרגיע אותו והושיב אותו חזרה בכורסה. דן היה נסער".

     

    מה הוא הרגיש בנוגע לפרשה הזאת?

     

    שלומית: "כשזה קרה דן אמר לי שני דברים: קודם כל, הוא אמר שברור לו לגמרי שיגיעו לחקר האמת, ודרש שתיערך חקירה של השב"כ ושלא יותירו אבן אחת במקומה. החקירה אכן התבצעה, וכצפוי התברר שזה שקר מוחלט. הדבר הנוסף שהוא אמר היה: 'אני לעולם לא אסלח למוישה וחצי', והוא מעולם לא סלח לו. כשיום אחד סיפרתי לדני שפגשתי את מוישה וחצי במסגרת עבודתי — מוישה וחצי היה כבר משותק בחצי גוף, בעקבות אירוע מוחי שעבר — הוא אמר לי, מה יש לך לדבר איתו? אמרתי, 'אל תדאג, הפניתי לו את הגב', אבל הוא חזר ואמר שלעולם לא יסלח לו".

     

    ענת: "מאז, כל הפרשות וההאשמות במטרה לסכל מינויים מחזירות אותי לסיפור ההוא של אבא. אני עצמי פיתחתי נטייה לא להאמין לשמועות שליליות על אדם עד אשר יוכחו. לאבא שלי תמיד הייתה כוונה טובה, והוא ציפה שלאנשים תהיה גם התכונה הזאת, וזה לא כך. איכשהו היה קשה לו וגם לי לפתח חסינות מול זה, אך אלה החיים. בקטעים האלה היה לו קושי אמיתי להתמודד".

     

    רא"ל שומרון  בלשכתו ובמסדר.  ענת: "קרבות שלמים הוא לא התכופף, אלא רץ  זקוף, שהחיילים יראו"
    רא"ל שומרון בלשכתו ובמסדר. ענת: "קרבות שלמים הוא לא התכופף, אלא רץ זקוף, שהחיילים יראו"

     

    מאיפה נולדה השמועה הזאת?

     

    ענת: "הטריגר, עד כמה שזכור לי, היה שאבא קידם רופא גדודי, הומו מוצהר, לרופא חטיבתי, וזה הזין את מה שחיפשו. הצבא אז היה אחר, להיות הומו בצבא היה פשע. השמועות האלה היו מאוד נוחות לשימוש, משום שמרגע שמאשימים אותך בזה, קשה מאוד להוכיח שאין לך אחות. מזל שלא הצליח להם. איך אמר לי על זה מתן וילנאי, 'עם אבא שלך קרה בסופו של דבר הלא ייאמן, שהאדם הנכון אכן הגיע לתפקיד הנכון'".

     

    מה ידעת על הפרשה הזאת בזמן אמת?

     

    ענת: "כשהשמועות האלו התפרסמו הייתי בת 17, תיכוניסטית. זה היה מאוד לא נעים. הייתה לאבא תחושת שבר ובגידה מהחברים הכי קרובים. אם הייתה התנגדות מקצועית למינויו כרמטכ"ל, אבא היה יכול להבין ולהתמודד עם זה, אבל את עלילת ההומו — לא הבין. דווקא מפני שהיה כה מופנם, עצם החדירה לחייו האישיים הייתה פגיעה גדולה. לי לא היה ספק שזו עלילה, כבר אז היה לי ברור שאבא שלי נורא אהב נשים".

     

    צילומים: שלום בר טל
    צילומים: שלום בר טל

     

    שלומית: "בעיקר אם הן יפות".

     

    יום הכיפורים: בלוריתו המתנופפת

     

    דן שומרון אהב נשים, והן אהבו אותו, עם בלוריתו המתנופפת. שומרון, שהיה נשוי פעמיים, הקפיד על מראהו בכל עת, גם תחת אש. בפרק על מלחמת יום הכיפורים מספר דרורי על פגישתם המקרית ליד החפ"ק הפיקודי בג'בל חשיבה. "אפילו בשיאם של הקרבות המרים של ראשית המלחמה, דן שמר על חזותו המטופחת", כותב דרורי. "אני זוכר אותו עומד בקרבת פתח בונקר הפיקוד, ליד עוקב מים, ומתגלח. עמדתי מאחוריו, משתאה לתופעה של גילוח והתזת מי פנים, ככה, בשיאה של המלחמה. עם קולות הירי ברקע, דן בחן את פניו במראה צבאית קטנה וסירק את בלוריתו הנאה... 'דני!' קראתי בשמחה, לזכר ימים עברו בגדוד 890, 'יש זמן להתגלח באמצע המלחמה הנוראית הזאת?'

     

    "דן חיבק אותי, חייך את חיוכו המבויש ואמר: 'היי, טוב לראות אותך, שמעתי על הפשיטה המוצלחת הלילה, וזה מה שחשוב באמת. אבל תזכור שהחיילים מסתכלים עלינו, ואנחנו חייבים לשמש דוגמה אישית. המראה החיצוני, מעט סדר ומשמעת, הקרנת ביטחון ושליטה במצב, שליטה בקולך גם במצבים קשים, הם שעושים את ההבדל בין ניצחון לכישלון בשדה הקרב!'"

     

    ההקפדה של שומרון על המראה נוכחת גם בזיכרונות הילדות של שלומית שימרון, האחות הקטנה של דן ושל שאול, שנפטר בגיל 58 מסרטן. "דני היה אדם שהאסתטיקה הייתה חשובה לו", היא אומרת. "אני זוכרת אותו מגיל צעיר עם המסרק מול הראי. הבלורית הייתה חלק מהמראה ומהדימוי. לעיתים עמדתי מאחוריו בבית ההורים וחיקיתי את האופן שבו הסתרק. כאשר כרמטכ"ל הוא החזיר את הכומתה לכותפת, אמרתי לו שאני יודעת מהי הסיבה — לתת לבלוריתו את החופש להתנופף. דני מעולם לא היה גנדרן ושנא חליפות מעונבות, אבל היה חשוב לו להיות לבוש באופן מסודר ואסתטי. התפיסה שהוא צריך להוות דוגמה אישית לחיילים בהחלט אפיינה אותו".

     

    ענת: "יש הרבה סיפורים שקרבות שלמים הוא לא התכופף, אלא רץ זקוף, שהחיילים יראו. גם הטיפוח נבע מהמקום הזה".

     

    את מירי ברייר, אמה ומי שהייתה אשתו הראשונה, הכיר על מדרגות המטה הכללי ב־1969. היא הייתה אז סג"מית יפהפייה מחיל האוויר בת 20, והוא היה סא"ל באג"מ מבצעים במטכ"ל, בן 32. הם נישאו לאחר זמן קצר וכעבור כמה שנים עלו הנישואים על שרטון.

     

    ענת: "הוא התאהב בה עד כלות".

     

    שלומית: "כמכת ברק".

     

    ענת: "היא הייתה שילוב של יפהפייה הורסת ואישה אינטליגנטית".

     

    שלומית: "גם היה בה משהו שלא היה בו. היא הייתה בוהמיינית כזאת מתל־אביב, ולמרות שדני היה כבר שנים בעיר, במהות שלו הוא נשאר קיבוצניק".

     

    ענת: "המחויבות חסרת הגבולות של אבא לצבא הייתה קשה לה. אמא שלי לא רצתה לחיות עם איש צבא שלא נמצא בבית. אבל גם אחרי הגירושים הם נשארו חברים מאוד קרובים. הוא סמך עליה, התייעץ איתה. הוא אהב את הראש שלה. גם במבצע אנטבה הוא נעזר בה. היא הייתה אז קצינה במודיעין אוויר, ובגלל שהם רצו לשמור על מידור וסודיות, אמא שלי הייתה נוסעת לשדה דב, מחכה שמישהו ינחת, מקבלת מעטפות ולוקחת אותן ממקום למקום. היא הייתה מין בלדרית. שנתיים אחרי שאבא נפטר, היא נפגעה בתאונת דרכים. זה היה לפני שש שנים, ומאז היא פגועת ראש במצב מאוד קשה".

     

    בעקבות מצבה של אמה מתכוונת ענת, שפרשה ממשרד הביטחון לפני שנה, להקים מיזם חברתי שיסייע לאנשים שמטפלים בבן משפחתם החולה, "אנשים שעולמם התהפך עליהם ובן רגע נדרשים לטפל ולתמוך בבני משפחותיהם ולייצג אותם, ומוצאים עצמם לבד, ללא כל תמיכה והכוונה". במקביל החלה לעבוד בעמותה "בשביל המחר", שהוקמה לאחר מלחמת לבנון השנייה לטיפול בחיילים שחוו טראומה.

     

    ענת נשארה בקשר עם אל"מ (מיל') שלומית כרמי, שהייתה ראש יחידת איתן (לאיתור נעדרים). כרמי, שהכירה את שומרון כששירתה במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, הייתה בת זוגו לאחר גירושיו.

     

    ימי האינתיפאדה: נגד הזרם

     

    כשהיה אלוף פיקוד הדרום, ב־1981, נישא שומרון לציירת דליה טפר. הם גרו ברמת־אביב יחד עם בנה מנישואיה הראשונים. היא הייתה האישה לצידו בשנים המורכבות של הרמטכ"לות, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. זו הייתה מציאות חדשה שהכניסה ללחץ את כל הגורמים, בעיקר בממשלה, ושומרון עמד תחת מתקפות מימין ומשמאל.

     

    "דן שומרון היה קצין ואיש אמת", אומר תא"ל (במיל') אמנון סטרשנוב, אז הפרקליט הצבאי הראשי. "לזכותו אומר שהוא בלם את הפוליטיקאים, ובראשם את שר הביטחון רבין שאמר או לא אמר את המשפט 'צריך לשבור להם את הרגליים'. הוא דאג שהצבא לא יהפוך להמון פרוע וחשב שצריך לפתור את הסכסוך בדרך מדינית. לא פעם אמר לי, שמבחינה צבאית אפשר לפתור את האינתיפאדה בתוך כמה שעות, להכניס אוגדת טנקים ואת חיל האוויר, לכבוש את שכם וג'נין ולפגוע באזרחים חפים מפשע, אבל בשביל זה שיחפשו רמטכ"ל אחר. בדיעבד הוא צדק, ובאינתיפאדה הראשונה הצבא בסך הכל הצליח לשמור על צלמו המוסרי, לא מעט תודות להתנהלותו".

     

    כמו שומרון, שמצא את ייעודו בצבא, כך קרה גם לאחותו שלומית. בעת שירותה פיקדה על יחידת מורות חיילות בפיקוד הדרום, הגיעה לדימונה ("שם פגשתי את ישראל שלא הכרתי, החלטתי שיבוא יום ואבוא לגור בדימונה, זו ישראל האמיתית מבחינתי"), בחרה להישאר בתחום החינוך ולאחר לימודיה עברה לגור שם למשך תשע שנים. כל השנים היא הייתה שותפת סוד של דן שומרון ועמדה לימינו ברגעים הקשים. "הדילמה של האינתיפאדה ממש פצעה אותו", היא נזכרת. "דני היה ער לביקורת שספג על כך שלא השתמש בכל הכוח כדי לדכא את האינתיפאדה 'עכשיו, מיד ולאלתר, אחת ולתמיד'. הוא ראה בדרישה זו ביטוי לאובדן עשתונות, והעדיף לפעול אחרת — בקור רוח, בשיקול דעת ובריסון הכוח — למרות שהיה נורא קל להיכנס להיסטריה ולתת למצב להידרדר לאיזה מין סוריה כזאת. הוא, אגב, ידע שהוא לא ייצא טוב מהאינתיפאדה. זה היה מפגש ראשון של מדינת ישראל עם מציאות של חיילים בתוך אוכלוסייה אזרחית".

     

    ענת: "אבא תמיד אמר, 'האוכלוסייה הזאת לא צריכה להיפגע, זה רק יוליד דורות על דורות על דורות של אנשים שחיים בתוך שנאה הולכת וגדלה'. אמר שצריך לראות קדימה, להבין שאלה שכנינו ונצטרך לקיים איתם יחסי שכנות".

     

    שלומית: "גם פה, הוא לא חשש ללכת נגד הזרם".

     

    איפה עוד?

     

    שלומית: "למשל, הוא קיבל את אחת ההחלטות היותר קשות של ביטול פרויקט מטוס הלביא. זה היה מאוד לא פופולרי כי הלביא, כמו כל דבר בישראל, כבר הפך להיות סמל לאומי, ופתאום הוא אמר בניתוח קר, שכשהלביא יהיה מוכן הוא לא יתאים לצרכים שלנו, ואנחנו לא יכולים להשקיע במשהו רק משום שזה סמל. הוא הקים לו אז הרבה אויבים. חבר טוב שלו, ד"ר יונה יהלום מהתעשייה הצבאית, סיפר לי, שלמרות שדני מעולם לא למד הנדסה, כשהוא נחשף לפרויקט, הוא ידע בדיוק איך הוא רוצה לראות את זה".

     

    ענת: "הוא לא גמר תיכון בכלל. דיפלומות פורמליות לא עניינו אותו. אחרי שהוא נפטר הקמנו עמותה להנצחת זכרו, והציעו לקרוא בית ספר על שמו. צחקתי. אמרתי להם, 'צריך שתהיה התאמה בין הבן אדם לבין ההנצחה. אפשר לקרוא למגרש כדורסל על שמו'. ד"ר יהלום אמר שכל חייו הוא היה אוטודידקט, שנא מסגרות לימודיות, אבל באמת היה וירטואוז אינטלקטואלי. כשהיה מפקד כוחות השדה, הוא התעניין בחימוש מונחה מדויק. הוא דיבר על טווח של עשר שנים קדימה, אבל אלופי צה"ל לא רצו לגעת בזה. הוא התעקש, אבל מי זוכר לו את זה היום?"

     

    לפעמים נדמה שאמירתו של הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור: "חיילים ותיקים אף פעם אינם מתים, הם רק נמוגים", נאמרה עליו. לאחר השחרור שלו הוא הלך ונמוג. שומרון פרש מהצבא בתחילת שנות ה־90 והתמנה ליו"ר תעש. "הוא לא הצליח להתמודד עם מאבקי הכוחות בתוך הארגון ופוטר אחרי שנתיים", מספרת ענת. מכתב הפיטורים נשלח אליו בפקס. על החתום היה יצחק רבין, מי שהיה פטרונו בעבר ומינה אותו לרמטכ"ל. "זה ריסק את ליבו. לאחר מכן הוא ניסה להשתלב בעסקים. היה לו קשה להשלים עם הנורמות שבהן נתקל".

     

    שלומית: "כשגילה דברים שהפריעו לו, הוא נלחם בהם, אבל הוא לא נלחם בכלים הנכונים, אלא בכלים ההגונים. לאורך כל הדרך הוא התעקש לא ללמוד את השיעור, אלא ללכת בדרכו".

     

    ענת: "הוא הבין מצוין את כללי המשחק, אבל התעקש לא לשחק אותם. לאחר ימיו בצבא הוא נפל לתוך תהום של חיים אזרחיים שהם הרבה פחות מסודרים ומגוננים מאשר החיים כחלק ממערכת. פיטוריו המפתיעים מראשות תעש גרמו לו להיכנס לוורטיגו, שכלל הבנה שאינו מבין את 'השיטה', כמו שקרא לזה. הוא לא כתב ספר ולא התראיין לעיתון ולא דחף עצמו, ובכך הפסיד עוד מערכה בפרק חייו".

     

    ב־1996, אחרי שניסה להצטרף לפוליטיקה ותמך במפלגת "הדרך השלישית" שקמה אז, מינה אותו נתניהו לראש הצוות הישראלי למשא ומתן על הסכם חברון בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, שאותה ייצג אז סאיב עריקאת. "באחת הפעמים 'שכחו' את דני בנמל התעופה כאן, המשלחת נסעה בלעדיו", מספרת שלומית. "שאלתי אותו, 'תגיד, אתה רואה בזה מקרה? אתה מבין שמשתמשים בך? תפסיק להיות עלה התאנה'. אבל הייתה בו תמימות בקטעים האלה.

     

    "הוא התאכזב מאובדן הערכים שהאמין בהם, כאשר ראה כיצד כספי ציבור זורמים למטרות הלא נכונות ולכיסים הלא נכונים — בגלוי ולעיני כל. בעיקר התאכזב מכך שכאזרח מצא עצמו פתאום חסר אונים, חסר כלי מלחמה, חסר קול, נכה בהתנהלות מול 'השיטה', ובהדרגה כיווץ את מעגלי חייו וציפיותיו. הוא הלך והצטמצם".

     

    השיחה האחרונה: לב של שלום

     

    בפברואר 2008 לקה דן שומרון בשבץ מוחי ופונה לבית החולים. הוא היה בן 70 במותו.

     

    ענת: "הוא היה בכנס בהרצליה ושם עבר כנראה אירוע מוחי, אבל הוא הגיע הביתה בכוחות עצמו. דליה ראתה שמשהו עובר עליו".

     

    שלומית: "דליה שמעה כשנכנס עם המכונית והשתפשף בקיר החניה. היא יצאה וראתה אותו צולע, והמפתחות נופלים והוא מתכופף להרים אותם. היא תמכה בו, הכניסה אותו הביתה והבינה שמשהו לא בסדר. היא הרימה אליי טלפון, אמרתי לה שתזמין אמבולנס ועוד הספקתי לנזוף בדני על כך שסירב".

     

    ענת: "כשהוא הגיע לאיכילוב הוא היה בהכרה, הצד השמאלי שלו היה שמוט והוא התקשה לדבר. היו לנו שלוש שעות ביחד עד שהמצב שלו הידרדר. הוא דיבר מעט, הייתי אז בתוך תהליך של גירושים והוא אמר לי, 'אני צריך לעזור לך לקנות את החצי השני בדירה, אנחנו חייבים לסדר את זה'. כנראה הוא הבין שהזמן מתקצר. מבחינתי זאת הייתה אמירה משמעותית, שהיו בתוכה הדאגה שחש כלפיי והאהבה שלו. נישקתי אותו. כשהמצב המשיך להידרדר, לקחו אותו לעוד סי־טי ומשם כבר הרדימו אותו ולקחו אותו לחדר ניתוח וזהו. זה לקח שלושה שבועות עד שהוא נפטר, אבל כל התקופה הזו הוא היה בקומה.

     

    "צר לי שלא הספקנו לדבר יותר. תמיד ידעתי שהוא מאוד אהב אותי, אבל הוא לא תמיד ידע להביע את זה. אבא שלי היה אדם טוב וחכם ונבון ורגיש ואמיץ וקר רוח ושקול. אבל הוא לא הצטיין בהבעת רגשות. פעם אמא שלי אמרה לי: רוצה להבין טוב יותר את אבא שלך? תראי את הסרט 'ילדי השמש', על הלינה המשותפת בקיבוצים הקלאסיים. ישבתי מול הסרט ולא יכולתי להפסיק לבכות. הסרט הסביר לי כל כך הרבה דברים על הדרך שבה אבא גדל, על הצורך שלו לשמור על פרטיותו ועל הקושי שלו לנהל יחסים רגשיים עמוקים ופתוחים ולהפגין אהבה. אבל היה בו רוגע פנימי. לעיתים אולי הוא הפסיד נקודות בגללו, כי הוא התעורר מאוחר מדי כשמישהו תקע לו סכין בגב, והוא לא שם לב. התמונה הכי חזקה שיש לי ממנו היא בנוף פתוח עם הכלב שלו, כי למרות שהוא היה איש צבא, לצורך העניין איש מלחמה, היו בו שלום פנימי ואיזה מרכז, שהיו כל כך יפים, והשקט הזה מחזיר אותי לאותם אטמי אוזניים שנתן לי כשחזר מאנטבה". •

     

    תגובת משרד ראש הממשלה:

     

    "אין ספק שדן שומרון, כמפקד מבצע החילוץ באנטבה, מילא בו תפקיד מרכזי. ראש הממשלה ציין זאת פעמים רבות. כך, למשל, אמר לפני יותר מעשר שנים, בנאומו בכנסת לציון 30 שנה למבצע: 'סיכונים כאלה אל מול הבלתי נודע היו מוכנים לקחת גם מפקדי ולוחמי הכוח כולו, ובראשם דן שומרון... הם נטלו על עצמם את המשימה הכבדה להדוף את צבא אוגנדה. יש בזה לא מעט עזות ונועזות'.

     

    "באותה המידה אין גם ספק שליוני נתניהו היה תפקיד מכריע בתכנון, בהכנה, בביצוע ובהצלחה של המבצע. בין השאר מעידים על כך אנשי היחידה עצמם בספרם 'מבצע יונתן בגוף ראשון', שיצא בהוצאת המכון למורשת המודיעין לרגל 40 שנה למבצע".

     


    פרסום ראשון: 28.09.16 , 20:29