האבא של המדינה

לפני שבועיים, כשהתבשרנו על האירוע המוחי וקשה היה לחסום את ההספדים, דמיינתי את פרס חוזר להכרה מלאה, יוצא מהמחלקה ומנופף לעיתונאים הרבים. לרגע ביקשתי בליבי שיזקוף אצבע משולשת, שתבהיר למספידים שהם הקדימו את המאוחר, אבל פרס לא היה מאלה שיזקפו אצבע משולשת. הוא תמיד ידע להכיל את מי שהספידו אותו בטרם עת.

עכשיו הוא יכול או לא־יכול (תלוי בנקודת המבט) לשמוע את המזייפים ואת המצטערים באמת. פרס רצה שיאהבו אותו, ולא הסתיר אף פעם את הצורך שלו באהבת הקהל – צורך טבעי לגמרי למי שרוב חייו חלפו עליו כשליח ציבור. אבל האהבה שפרס כמה אליה לא הייתה אהבת חינם. הוא עשה עד הרגע האחרון כל מה שהאמין שהוא לטובת המדינה, ולא יהיה מופרז לומר שאהב את המדינה כמו שאהב את ילדיו.

פרס השתייך לדור שראה את טובת המדינה לפני טובת הפרט. הוא העז והצליח, לפעמים טעה, אבל לעולם לא הרים ידיים. אם יש אדם שאפשר לומר עליו ש"הוא זה המדינה" במובן החיובי של הקלישאה – האיש הזה הוא פרס. מי שפגש בו בד' אמותיו יעיד שלא היה שמעון של בית ושמעון ציבורי. פרס תמיד היה בתפקיד, גם כשנעל נעלי בית. ואם ניסיתם פעם לשאול אותו לשלומו, התשובה הגיעה – איך שלא ניסחתם את השאלה מפי המדינה. כשהמדינה כאבה, לפרס כאב; כשהמדינה דאגה, פרס דאג, ובשנים האחרונות הוא היה מודאג לא מעט. אבל כשהוא חשב שהמדינה מאושרת, הוא ריחף בעננים.

הוא היה איש ספר, וכישורי הכתיבה שלו היו מהידועים. על ספר הביכורים שפירסמתי קיבלתי ממנו ביקורת ארוכה ומפורטת כתובה בכתב ידו. ניכר היה שהוא לא עשה זאת כדי לצאת ידי חובה. בין המחמאות שחלק לי, בשפה ספרותית נהדרת, הוא כתב הערות לשיפור והצעות לספר הבא. צד אחר שלו היה המשיכה לחידושים טכנולוגיים והגאווה שחש על השם שיצא לנו כאומת סטארטאפ. הוא אהב לשבת עם אנשים צעירים, לדבר בשפתם ולחלום איתם. בניגוד לאלה שדיברו על נוער רדוד, הוא התעקש שגדל כאן דור של אנשים מוכשרים שצריך רק לטפח.

בשנים האחרונות הקיף פרס את עצמו בצעירים, ובעיקר נשים צעירות ודעתניות. גברים שעבדו איתו בשנים הללו הרגישו לא פעם דרג ב', ולא משום שלא העריך את עשייתם אלא מפני שקודם כל הקשיב לנשים. כפמיניסט בכל המובנים, הוא האמין בפוטנציאל הטמון בנשים ובכישורי החיים שלהן, כמו גם בחשיבות של ההשקעה בהשכלתן של נשים.

פרס לא נטש לרגע את חזון השלום, אבל משום שהיה פרגמטיסט גרס שחינוך ופעולה יכולים להוות גשר לשלום. ואכן, במרכז פרס לשלום וחדשנות, השם המתאים כל כך לחזונו, דואגים לסייע במימון טיפול בילדים פלסטינים חולים ומפגישים בין בני נוער משני העמים, אם ללימוד משותף ואם למשחקי ספורט ידידותיים.

אנשי צוותו של פרס, שהפכו חלק בלתי נפרד ממשפחתו, ישבו לצידו עד הרגע האחרון. בשבועיים האחרונים הוא לא היה בהכרה מלאה, אבל היו רגעים שהייתה תחושה שהוא מבין גם אם אינו מסוגל לתקשר. בימים האלה הוא קיבל ממשפחתו, מחבריו לדרך ומהציבור כולו את מה שהיה צריך יותר מכל: אהבה ודאגה ותמיכה ועידוד. ואם את האהבה הזו הוא לקח איתו, אולי יש כאן נחמה קטנה לאיש גדול. יהי זכרו ברוך. √