שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    Jonathan Bloom
    מגזין חג • 29.09.2016
    פתאום ביחד
    כבר שנים שציפי שביט ואלי יצפאן חולמים לשתף פעולה על הבמה. רק אחרי שנפגשו בערב לזכרו של ספי ריבלין, חברם המשותף, החליטו להרים את הכפפה. רגע לפני ששני ענקי הבידור הישראלי מאחדים כוחות במופע חדש, הם מדברים על החברים שאיבדו בדרך, דור הסטנדאפיסטים החדש, הצורך הממכר באהבת הקהל, והרגע ההוא שאלי יצפאן כמעט הרג את עצמו
    אלון הדר | צילום: יונתן בלום

    רמת־גן. סט צילומים. ציפי שביט ואלי יצפאן מחכים, דרוכים, לקליק הראשון של המצלמה. שיחות ממתינות, בקבוק מוגז שמתפוצץ ביד, חיקויים ומבטאים. או בקיצור: ברוכים הבאים למופע הכי טוב בעיר. מימין האישה הכי מזוהה בבידור הישראלי לדורותיו, הג'ינג'ית שהקלישאה "גדלנו עליה" עדיין תקפה לגביה. משמאל אחד הקומיקאים הכי מוכשרים שגדלו פה. קיצוני, אניגמטי, שובר מוסכמות. בימים אלה הם עובדים על מופע משותף, לראשונה בחייהם, שיעלה בינואר. יותר מ־30 הופעות כבר נסגרו מראש, בלי טיפת יחסי ציבור ובלי שתתחיל החזרה הראשונה. את החומר כותב בימים אלה רמי ורד. אפשר להבין את ההיסטריה: משהו במפגש הענקים האלו ממגנט. אי־אפשר להחמיץ את הכישרון, התעוזה, האנרגיה המתעצמת. וכן, גם את החרדות.

     

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

     

     

     

    הם לא ילדים. גם המופע שלהם לא מכוון לשם. שביט אוטוטו בת 70, הספיקה הכל, פעמיים. פסטיבלים, תוכניות ילדים, מופעים למבוגרים. הוא, בן 51, שחקן תיאטרון שחצה את הכביש לעולם הבידור. תוכנית אירוח יומית בשנות ה־90, מופעי בידור איקוניים, לבד או עם מאיר סוויסה. בשנים האחרונות הוא הוריד מעט הילוך בעולם הבידור, ובשנה הקרובה מתכוון לחזור בעוצמה דרך מופע יחיד חדש.

     

    אף שזה קורה רק עכשיו, שנים חלמו להתאחד על הבמה. "נפגשים בהרבה צמתים, חברים משותפים, תוכניות אירוח. תמיד אמרנו אולי נעשה משהו", מספר יצפאן.

     

    שביט: "התארחתי שמונה פעמים בתוכנית האירוח היומית שלו. פעם באתי עם ספי לתוכנית לדבר על פשנל, והוא בקושי יכול היה לדבר, אז הוא העיף משהו. ואז יצפאן אמר 'ככה?!' והעיף בחזרה. והתחלנו לשבור דברים באולפן. זה נגמר בשחיית קראול (חתירה) על הבמה".

     

    "אני לא צריכה שיפלו עלי דברים כדי להבין שזו ישורת אחרונה, שלא חיים עוד פעם". שביט וריבלין
    "אני לא צריכה שיפלו עלי דברים כדי להבין שזו ישורת אחרונה, שלא חיים עוד פעם". שביט וריבלין

     

    ההחלטה לאחד כוחות נפלה אחרי שיתוף הפעולה בפסטיבל ההומור בראשון־לציון שהוקדש לספי ריבלין בשנה שעברה. "היזם רמי בז'ה הציע שאני וציפי נעמוד על במה אחת, וכל אחד יופיע עם החומרים שלו. מבין כל האמנים באירוע נחשבנו להכי קרובים לו. זה די תפס, היה לנו נורא כיף. אחרי חודשיים הוא התקשר מקובה ואמר 'מה דעתך לעשות עשרה מופעים עם ציפי?' אמרתי 'בכיף. ציפי היא...'"

     

    שביט: "חמודה, לא רעה ואמן חדש. תן לה במה".

     

    הקשר שלהם עם ריבלין היה ארוך שנים. "נשבענו אני וספי, זיכרונו לברכה, לעשות עוד משהו ביחד", מספר יצפאן. "כשהוא חזר בפעם הראשונה הקול שלו היה יחסית בסדר והתחלנו בחזרות להצגה 'אני לא רפופורט'. אמרתי לאילן רונן (המנהל האמנותי של הבימה) 'איך הוא יקרא? זה הררי חומר'. אחר כך החמיר מצבו. כל הזמן ציפי הייתה ברקע, אמרנו שתהיה בריאה עד 120".

     

    שביט: "לספינ'קה הייתה בדיחה על פולנייה שמתעוררת בבוקר ורואה שבעלה מת. הפרמדיק שואל אותה: 'הכל היה בסדר? הוא לא אמר כלום?' עונה: 'אולי בשתיים בלילה הוא התעורר ואמר: לא טוב לי. אמרתי לו: ולמי טוב?'"

     

    יצפאן ושביט. "יש משהו בחיבור בינינו שהוא מגניב ומצחיק. חיבור בין שני אנשים מופרעים"
    יצפאן ושביט. "יש משהו בחיבור בינינו שהוא מגניב ומצחיק. חיבור בין שני אנשים מופרעים"

     

    החשש הטבעי של שני אגואים על במה אחת מתפייד מהר מאוד נוכח הדמיון הרב ביניהם. שביט מאשרת. "האנרגיה, ההתאבדות על הקהל. אנחנו דומים בזה. הוא נופל על הבמה, נפצע. אני פעם שברתי רגל על הבמה, פעם יד. האח הרוסי בבית החולים אמר: 'איך שראיתי אותך בטלוויזיה ידעתי שתשברי. למה לא צעד־צעד?' והוא צודק, אני עפה!"

     

    יצפאן: "אנחנו חיים בעולם של שיתופים. זמרים מתחברים ביחד, גידי ויהודית, פבלו ושלומי. יש משהו בחיבור בינינו שהוא מגניב ומצחיק. זה חיבור בין שני אנשים מופרעים".

     

    שביט: "כשככה הוא מדבר ונפתח לו טיפה האף, אני לא יכולה לדבר. לא בראד פיט, לא ג'ורג' קלוני. כל זה נמחק".

     

    יצפאן: "חבל שאין פסנתר, הייתי מלווה אותה עכשיו", הוא מתחיל לחקות את אהוד ברק. "תחזור?! לאן לחזור? הוא צריך ווייז, הוא לא יודע לאן לחזור. תארו לכם את אהוד ברק רץ על כביש חיפה-תל־אביב. ישאלו אותו למה, יגיד 'היה כתוב: אהוד תרוץ'".

     

    החומרים במופע העכשווי ינועו סביב זוגיות מתקדמת במשבר, מאבקי שכנים פולנים נגד עיראקים ועוד ניסיון לקלף את בצל הישראליות. "אני יודע מה יעבוד על הקהל", אומר יצפאן. "כשאני עולה להופיע, יש כמה דקות בפתיחה שאני מדבר, אבל למעשה לא אומר כלום. בהתחלה הם לא מבינים כלום. פתאום אני צועק להם: בואו נעשה שמח, כפיים, ושר 'מי האיש החפץ חיים'. זה מתחיל להיות היסטרי, הדיסוננס מצחיק אותם. ובזמן הזה אני בוחן את הקהל, מבין מי הגיע לערב הזה, מה הווייב. האם זו הולכת להיות הופעה שתשבור את התקרה או הופעה עם ההוא שאומר לחבר שלו 'רינה הוציאה אותי בכוח מהבית, אני עייף מת'".

     

    מה זה עושה לכם שיש בקהל את "הבעל של רינה"?

     

    יצפאן: "המטרה שלי היא שבסוף ההופעה הוא יתקשר לחבר שלו ויאמר 'תקשיב, אני בכיתי למות, הם הרגו אותי ציפי ויצפאן, רינה עשתה לי הפתעה משהו. חבל שהיא מתה בדרך'".

     

    אין לכם יומרות סאטיריות.

     

    יצפאן: "יש 100 שרי ביטחון, 200 ראשי ממשלה, 6,000 רמטכ"לים. אנחנו עם כזה, אז שנכתוב את דעתנו הפוליטית? זה לא מעניין. סאטירות והטפות מוסר לא משנות מדיניות. 'ניקוי ראש', 'חרצופים', מה שלא יהיה. יש החלטות פוליטיות רחבות שלא מתקבלות בעקבות מה שהציבור חושב. אם היו שואלים כל אחד, אי־אפשר היה לקיים מדינה. כמו שבן־גוריון אמר: 'העם לא יודע מה טוב בשבילו'".

     

    אבל אין דברים במציאות הישראלית הטעונה שמעוררים אותך?

     

    "יש לי בן שמתגייס לצבא בעוד כמה חודשים. אני הופך לטיפה יותר חרד, ויש כבר כאבים בבטן. הוא הולך להיות לוחם בדבור. אני מודאג. לא רוצה שיום אחד הוא יבוא ויגיד 'הייתי מול חופי לבנון', ואז שלוש שנים יהיו לי סיוטים איפה הוא עכשיו. אני מבין שזה חלק מהחיים שלנו ולהראות לילדים שלנו שכולנו עברנו את זה. ואני גם מודע לזה שעכשיו אני עושה שיחה פסיכולוגית להרגיע את עצמי. אבל אלו באמת השיחות שלי עם אשתי. החיים שלנו הולכים להשתנות. אתה לא יכול לנסוע לחו"ל מתי שאתה רוצה. לכן אמרתי לגלית: שיתגייס לצבא האמריקאי בלואיזיאנה".

     

    אתה נחשף לקומיקאים אחרים?

     

    "כשאני בא למופע אני לא צוחק חחח, אני מנתח את הקטע, רואה את המהלך. בבית, מול היוטיוב, אני מרשה לעצמי להתפקע מצחוק. ויש פה אמנים מצוינים: ישראל קטורזה, אדיר מילר".

     

    והדור הצעיר של הסטנדאפיסטים?

     

    "זה לא משהו שמעניין אותי. אני יכול ללכת לראות סרט מתח שבו הורגים 400 איש בשעה — זה יותר מעניין. ושלא תחשוב שהם לא טובים, הם מעולים. כולם. תאר לך שאגיע למופע, כבר מלחיץ אותם, יקבלו סחרחורת, יגידו 'מה יצפאן הגיע?' אל תשכח שבאתי מהתיאטרון. אני רגיל לשחקנים שלמדו משחק, הם בונים דמויות עם שכבות. ופתאום אתה רואה אנשים שחלק מהם יודעים להצחיק. יעקב כהן ואני שיחקנו בהצגה 'הזוג המוזר' 400 פעם. הכל טקסט של ניל סיימון".

     

    אפרופו חו"ל, הזירה הקומית בארה"ב, במיוחד במעבר בין השוליים למיינסטרים, מסעירה.

     

    יצפאן: "יום אחד הבן שלי אמר 'יש בחור ג'ינג'י בשם לואי סי־קיי, אתה מת'. עד אותו רגע לא שמעתי עליו. לילה אחד מצאתי את עצמי רואה סרטונים שלו אחד אחרי השני עד שלוש בלילה וצוחק בדמעות".

     

    ואין כמו בני המשפחה כדי לקרוע אותו מצחוק. אשתו גלית (דרמה־תרפיסטית ומרצה על הפרעות קשב וריכוז) והילדים נועה ועידו. "הבת היא אמנית וגאונה, כל התעודה 100. הג'ינג'ית היא בול אני. מפילה אותך בפאנצ'ים, לא סופרת אף אחד. חקיינית, רוקדת. הוא, לעומתה, בן 19 ובלי שאיפות. אמרתי: מזל שאתה הולך לצבא. תאר לך היינו חיים באמריקה, היו שואלים אותך מה אתה רוצה לעשות בחיים והיית עונה 'איי דונ'ט נואו'. ישר לכלא שש".

     

    דווקא מהקולנוע הישראלי שנמצא בעשור האחרון בשיא הפריצה אתה נעדר.

     

    "הייתי השבוע בפגישה עם הבמאי שי כנות, ראיתי תסריט מבריק והוצע לי תפקיד ראשי, ראש משפחת פשע שבאים לעשות אצלו ריאליטי בבית. בית חרושת לייצור ישראליות. זו הפעם הראשונה שאמרתי כן אחרי 'נישואין פיקטיביים'. הסיבה שהפסקתי לעשות קולנוע היא כי לא יכולתי לקום. כשאשתי ילדה קמתי בארבע בבוקר, אבל לסרט?! אני לא מאמין לחארטה הזו שקומיקאים בחמש בבוקר יכולים להצחיק באמת מול המצלמה. אתה גווייה בשעה הזו. תפילת הנץ לא התחילה. בוקר טוב! מה שלומך! קאט! חרררררר. וזה ככה חודש שלם. אתה יודע מה אני מייצר בחודש? היי ציפי", הוא שולף אותה מתוך הפן, "אני עובד על סרט".

     

    שביט: "אתה רוצה שאהיה נערת מים?"

     

    אנחנו נפגשים בימים שלאחר ההתמוטטות של הילארי קלינטון. "אני מרחמת על אנשים כאלו", אומרת שביט. "הם לוקחים את השנים הכי טובות שלהם ותוקעים את זה על סתם. יש לה ילדה נהדרת, נכדים, ים של כסף, מה היא צריכה את זה".

     

    גם את יכולה לשחק היום עם הנכדים במקום לדקלם טקסטים חדשים ולעמוד שוב על הבמה.

     

    שביט: "ואיפה האושר?"

     

    יצפאן: "יש אנשים שזה נמחק להם, כי האושר כל כך קיים אבל הפך לשולי. בעלה עשיר, היא עשירה מאוד. אבל היא לא יכולה בלי לשרת את האנשים. תחשבי, אם היא תיבחר. היא אישה! איזה לחצים, איזה חרדות. אבל היא כבר עברה את הגרוע מכל איתו, וניהלה גם חצי עולם"

     

    ואלי, מאיפה הצורך שלך להמשיך להופיע?

     

    "אנשים שמופיעים — נהנים להופיע. כשאני מגיע להופעה לא משנה אם היא סגורה או פתוחה, אני נהנה. החיבור ביני לבין ציפי נותן ערך נוסף. יש מישהו איתך על הבמה. זה כיף, זה נושם. תענוג. כשאתה לבד על הבמה הקהל מרוכז בך, אין לך לאן ללכת".

     

    שביט: "היום, אחרי שכבר עשינו הכל, אני יכולה לומר שאין אמנות קשה יותר מאשר לעמוד לבד על הבמה. שם אתה עף. ועם הזמן עוד יותר. ככל שאתה מופיע יותר, אתה אוהב את זה יותר. אתה אוהב את זה יותר, גם הקהל".

     

    מה הכי מרגש על הבמה?

     

    "ספי אמר שבשביל בדיחה טובה הוא מוכן לקפוץ באנג'י מעזריאלי בלי החבל. אני מבינה אותו. יש משהו ממכר בקהל צוחק. אתה רואה את התנועה קדימה ואחורה. כל אחד מגיע עם הבלגן, המשכנתה, הילד — פתאום נהיה איש אחד, מסאז' תאילנדי גדול, חוויה חוץ־גופית. הדור שלנו הוא של קמיקזים. אז אתה רוצה שאני אוותר על כל זה ואשב בבית עם הקתטר?"

     

    איך אתם מפרים את עצמכם?

     

    שביט: "ממה שאני רואה בסביבה. הנכד אמר לי 'את באה איתי עכשיו ליום הראשון של כיתה א', תהיי רק איתי'. אמרתי לו: 'דניאלי, אני רק איתך'. איך שבאתי המאבטח הרוסי בכניסה אמר: 'אנחנו יכולים לעשות סלפי?' אותי זה מצחיק. רק הרגע הבטחתי לו. הקולטנים שלי עובדים ללא הרף. ברחוב, במונית. להיות מוכשר לא מספיק. אתה צריך לרצות את זה כמו משוגע. עכשיו הצטלמתי למיכל הקטנה ויובל המבולבל. הם אמרו 'אנחנו קצת עייפים'. אמרתי 'כבר להיות עייף?!' יש בי רעב פרמננטי בלתי נגמר. מול הנכדים, בעלי. את רוב הבדיחות הם כבר שמעו, אז מה מחזיק? רק הלהט והתשוקה".

     

    עד כמה זה חשוב לך? איזה מנגנון זה ממלא?

     

    "זה גורם לי אושר שלא קיים כמותו, לא לישון מרוב שמחה. אני שמה את כל הישות שלי על הבמה, זה מרגש אותי לשמוע צחוקים".

     

    אהבת הקהל כצורך קיומי?

     

    "המשפט 'גדלנו עלייך' משמח אותי. זה כמו החומוס, הדגל. זה לא רק הכישרון. גידלתי את הילדים שלהם, הייתי בייביסיטר וגרבר נהדר. עד היום כשאני מופיעה לפני ילדים הלהט והתום הורגים אותי. משהו בחיוך הזה. אני רוצה שאנשים ייצאו מהמופע ויגידו: החיים זה הדבר הכי טוב שיש. בגלל שזה חזק אצלי כל כך, אני רוצה להעביר את זה הלאה. אמא של פורסט גאמפ אמרה לו: 'החיים זה כמו בונבוניירה, יש שם שוקולד מריר ומתוק ומנטה — תנסה להוציא את הכי מתוקים'".

     

    ומה המנוע שלך?

     

    "אני שברתי את המרפק, הפיקה של הברך, הכתף, ארובת העין ולפני שנה את הקרסול. לכאורה כל דבר כזה היה צריך להשבית אותי לחודשים. אין. דקה אחרי שאני עם הגבס, יאללה יאללה, חייבים להמשיך. כשבאתי עם הקרסול הפגוע לפיזיותרפיסט סטיב שלכטר, הכדורסלן הענק הזה מהפועל, בשלב מסוים הוא אמר: 'אני לא יכול לעזור לך, הרגל בריאה'. אמרתי 'מה בריאה?' הוא אמר 'מעכשיו עובד הדי־אן־אי שלך'".

     

    עוד מעט את חוגגת 70.

     

    "שאלו פעם את צ'רצ'יל כשהיה בן 90 'איך אתה מרגיש?' הוא אמר 'בהתחשב באלטרנטיבות — נפלא'. אני לא צריכה שייפלו עליי דברים כדי להבין שזו ישורת אחרונה, שזה הזמן. שלא חיים עוד פעם. שזו לא חזרה גנרלית. שחברים טובים שלי כמו דודו דותן, דודו טופז, ספי ריבלין ועוזי חיטמן אהובי ליבי אינם. ואני מוכרחה את הברכה הזו לחלק לכמה שיותר אנשים. אני אוטוטו בת 70, וכמעט לא ישנה בלילה. אישן כבר בקריית שאול. הולכת לישון אחרי הצגה וקמה בחמש כשהיום עולה. מתאמנת שיהיה לי כוח, פוגשת את ששת הנכדים ושומרת על נישואיי בני ה־40 שזה לא עניין פשוט. אני אומרת 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים'".

     

    ואיפה נכנסת חרדת המוות?

     

    "אחרי שספינ'קה איבד את הגרון לא יכולתי לדבר שלושה חודשים, אין רופא שלא הייתי אצלו. זו הייתה סימביוזה מוחלטת. אמרתי: האיש הזה שכל חייו זה הגרון הזה, הסאונד הזה, לקחת כל דבר ולהפוך אותו למצחיק — לא יכול לדבר? הלכתי ללמוד לדבר מחדש אצל רחל הוכמן, המורה לפיתוח קול. ספי השתגע.

     

    "אתה יודע מתי הוא נפטר? ביום הראשון של חנוכה. פסטיבלים, פסטיגלים, מופע אחר מופע. הו, כמה הופענו ביחד, כמה נסענו ביחד, כמה בכינו ביחד. הוא היה מחבק אותי חזק, ממש סודק צלע. פעם הוא אמר לי 'אני אחבק אותך כל כך חזק שכל השברים שלך יתאחו'".

     

     

    כמה ימים אחרי הראיון שלנו, נפטר שמעון פרס. יצפאן והוא היו מיודדים מאוד. פרס אף נכח בחתונה של יצפאן ואשתו, שנערכה שנה לאחר רצח רבין. "שמעון פרס בשבילי הוא עולם, לא רק פוליטיקאי שהלך לעולמו. הוא היה איש עצום, חכם, מרתק. אני לא חושב שנזכה לראות בעידן שלנו מנהיג ומדינאי כמוהו. היה לו חוש הומור פנטסטי. יום אחד הוא חזר מביקור במצרים, התקשר אליי ואמר (מחקה): ׳מה אתה עושה למובארק? הם לא יודעים מי זה. שואלים אותי מי זה היצפאן הזה. אני יושב לידו, מסתכל עליו ורואה אותך׳".

     

    דווקא הרעש מסביב לסט הצילום של הכתבה מאפשר הצצה למוח המורכב של יצפאן. יורה משפטים ללא הקשר, אסוציאציות, זיכרונות, פרטים שנהירים רק לו. כאילו לחץ בלתי נראה הפעיל בו הבזק פנימי. אתה לא מבין אותם בזמן אמת. אחר כך כשמכשיר ההקלטה חוזר שוב על המשפטים משהו מטלטל אותך. אין לך מושג אם זו סאטירה, זיכרון שצף, תרגיל במחזאות או ניסיון לבדוק את ערנות המראיין. שביט, מצידה, מודעת לטירוף היצפאני ומרימה לו ללא הרף להנחתה. אפשר רק לדמיין מה יקרה על הבמה. "הייתה לי ידידה טובה, ברטה ימפולסקי (ממייסדי הבלט הישראלי — א"ה), למדתי ריקוד אצל גרטרוד קראוס", הוא זורק משום מקום. "הייתי בצופים עם ליאורה גושן מקול ישראל (שמבוגרת ממנו ב־20 שנה ואת דמותה גילם נדב אבקסיס בתוכנית 'בובה של לילה' בערוץ הספורט, א"ה)".

     

    והוא ממשיך. "הייתה פעם אישה מדהימה…"

     

    שביט: "ימפולסקי?"

     

    יצפאן: "לבנה חכים. אמרה משפט יפה: 'אדם כי מאמין יהיה, לא יודעים מתי'. אמא שלי שיחקה כדורסל בבית־דגן. אבא שלי היה אלוף העולם בריצה לגובה".

     

    שביט: "בפראלימפים".

     

    ספרו לי עוד משהו שלא ידענו עליכם.

     

    שביט: "יצפאן הוא מדריך לסאפ. אני מעבירה קורסים של ריקוד על עמוד, זה עושה חיים נעימים ונחמדים".

     

    מצחיק, אבל לפעמים המציאות גדולה מכל מערכון.

     

    יצפאן: "בתוכנית 'בובה של לילה' נתנו לי רובה עם כדורי סרק, ואני כמו מפגר כיוונתי לרגל ויריתי. בום. ואני מת, נשרפה לי הרגל, וממשיך את המערכון. בסוף הצילומים הורדתי את המכנס והכל היה מלא דם. מזל שלא כיוונתי לראש".

     


    פרסום ראשון: 29.09.16 , 11:09