יום שיניתי את הצוואה שלי. זה לא דבר שחשבתי שאעשה אי פעם. כשהתגייסתי ליחידת ה־14+ עשיתי את זה רק בשביל סאמר. היא תמיד הייתה שם בשבילי: חברה, אחות גדולה, שומרת ראש, אמא. ולשנינו היה ברור שאם יקרה לי בחזית משהו רע, אז כל מה שהצלחתי להשיג ולחסוך בתקופת השירות יהיה שלה. אבל הבוקר, בדרך חזרה מהבית חולים לבסיס, שיניתי את הצוואה שלי, ככה שאם מחר אני עולה על מטען צד במבואות קייב או על כוונת של צלף בפאתי מינסק, הכל ילך לסמל בייקר. סאמר לא תבין, אני יודע. הרי התגייסתי בשבילה, בשבילנו. והבייקר הזה הוא שמוק אמיתי, הבנאדם עשה לי בטירונות דברים שמגיע עליהם מכות. אולי אפילו כלא. אבל אחרי הלילה ההוא על האסדה בים הבלטי אני לא יכול להמשיך כאילו כלום. הצוואה החדשה היא הדרך היחידה שמצאתי להגיד לנבלה הזה שאני מעריך את מה שהוא עשה בשבילי. אני יכול לדמיין אותו יושב בכיסא גלגלים ממונע בבית של ההורים שלו בקליבלנד, רואה פורנו על המחשב ופתאום מגיע מייל:

סמל בדימוס בייקר, יש לנו בשבילך חדשות רעות וחדשות טובות. למען האמת, הרעות הן לא כאלה רעות, סך הכל איזה טוראי־ראשון ג'ינג'י ששירת תחתיך (זוכר את התקופה ההיא? כשעוד יכולת להשתמש ברגליים שלך כדי לבעוט בתחת של כל מי שעיצבן אותך?) הזדכה על הנשמה שלו באפסנאות הגדולה בשמיים. אבל החדשות הטובות — תכין את עצמך חבר, כי הן באמת טובות: מהיום יש לך עשרים ותשע דמויות מאסטר נדירות ושמונים וארבע ביצי מזל באוסף. עשרים ותשע דמויות מאסטר! כולל לטאת קרח משוריינת ממהדורת מארינס מוגבלת. רק מי שהיה בבנגקוק ביום של מהפכת הדממה היה יכול לזכות בה. יש שש כאלה בכל הפאקינג יקום. ועכשיו אחת מהשש הגיעה לאוסף שלך!

אני יכול לראות אותו עושה הליכת ירח עם הרוורס של הכיסא החשמלי שלו. צועק כמו משוגע. אני מכיר חיילים ששירתו עשור בחורי התחת הכי מסוכנים בעולם שישמחו להחליף את כל האוסף המפואר שלהם תמורת הלטאה המזורגגת הזאת. מאז שזכיתי בה נלחמתי איתה מאה ארבעים ושתיים קרבות של אחד על אחד. מאה ארבעים ושתיים קרבות! ובכולם ניצחתי. אם בייקר היה יודע ששיניתי את הצוואה הוא היה זוחל אליי לתוך השק שינה עוד הלילה וחותך לי את הגרון, נשבע לכם. אני ממש יכול לדמיין את שאגות השמחה של הזבל הזה. מגיע לו, הבנאדם ריסק בשבילי את עמוד השדרה שלו. הוא היה יכול להסס שנייה, כמו שכל חייל אחר היה עושה. להסס שנייה ואחר כך להיות שם כדי לירות את מטחי הכבוד בלוויה שלי. אבל הוא לא.

כמה דקות אחרי שאני שולח למפקדה את הצוואה החדשה מהבהב לי על המסך בנייד מייל חדש מסאמר. התגובה הראשונה שלי היא להילחץ. היא בטח גילתה. מישהו מיחידת הליווי המשפטית יידע אותה. גם הפרטים שלה רשומים שם, הרי כל הכסף והקצבת שארים רשומים על שמה. אולי כשיש שינויים בצוואות אז יחידת הליווי שולחת ליורשים המיועדים עדכון? אני בוהה במסך משותק, כמו לוחם בלי תחמושת שממתין לתגבורת. בשנה האחרונה עברתי כמה רגעים מפחידים: כשהג'יפ שלנו בער כמו כוכב שביט בלימה; כשבחוף הצלפים בפוקט טימי הרכיכה חטף אותה מטר לידי והשפריץ לי מוח על כל האפוד; כשבכפר ההוא, ליד אנקרה, המורדים מילכדו את אריזות הממתקים וג'מה איבדה את כל הזרוע. אבל זה כלום לעומת כמה שאני מפחד עכשיו, כשאני פותח את המייל של סאמר. כי אם היא גילתה על הצוואה אז אין לי מה לחזור לסן־דייגו. אין לי שום מקום לחזור אליו בעולם. זאת הייתה טעות לשלוח להם את הצוואה המעודכנת. יכולתי לשנות הכל ביד, לתת לחבר במחלקה ולבקש שימסור למפקדה את הצוואה החדשה רק אם יקרה לי משהו. אבל אני, כמו אידיוט, הייתי חייב להעלות אותה על הסרבר שלהם ולהסתכן בזה שהיא תגיע לכל העולם.

אני פותח את המייל של סאמר כמו שהופכים גווייה של מחבל שיש סכנה שהוא נושא חגורת נפץ. לאט ובזהירות. כף היד שלי כל כך מזיעה שהמסך־מגע של הנייד לא מגיב לי, אבל אחרי שאני מנגב אותה במכנסיים אני מצליח להיכנס סוף־סוף למייל. סאמר כתבה שלא שמעה ממני כבר כמה ימים והיא דואגת. אז אני מתחיל לכתוב לה על הפציעה. על איך הסמל שלי הציל לי את החיים, ואיך אני מרגיש שאני חייב לו, שאני צריך לתת לו משהו בתמורה. איך, למרות שהוא מבוגר, בן עשרים כמעט, הוא משוגע על פוקימונים אפילו יותר מאיתנו. אבל באמצע המייל אני מפסיק, מוחק הכל ושולח במקום זה מייל אחר, קצר. "הכל בסדר. הייתי קצת עסוק". אני מוסיף שלושה אימוג'ים של לבבות אדומים פועמים ועוד אחד של אצבע צמודה לשפתיים, כאילו מדובר במשהו סודי, וכותב "כשאחזור אספר לך". אבל היא בחיים לא תבין. היא לא הייתה שם.

את ה־14+ הקימו בדיוק שנה אחרי שטראמפ נבחר לכהונה השלישית שלו. אמריקה ליקקה אז את הפצעים מהמלחמה במקסיקו. האמת? לא חשבנו שזה יהיה כל כך קשה. בחזית הרחפנים שלנו טחנו אותם מהאוויר, אבל מול הפיגועים במרכזי הקניות היה לנו פחות מה לעשות. כל המדינה הפכה לשדה קרב. הג'יהאדיסטים והרוסים המסריחים האלו עשו נגדנו יד אחת והתחילו להזרים אמל"ח למקסיקנים כאילו אין מחר. המדינה הכריזה על משטר צבאי. בהתחלה היה גיוס חובה, ואז, כשהעניינים נהיו ממש קשים, הכריזו על הקמת ה־14+. בעיקרון, בשביל להתנדב לשם היית חייב אישור מההורים, אבל אחרי מתקפת הכריסמס הגדולה על סן־דייגו סאמר ואני נשארנו לבד. כלומר, היה לנו איזה אפוטרופוס שהמדינה מינתה אבל ההחלטה הייתה לגמרי שלנו. בהתחלה סאמר לא הסכימה לשמוע על זה, אבל הפרסומות ברשת רצו בלי סוף ובסוף גם היא נשברה. החיילים ב־14+ קיבלו משכורות אמיתיות של חיילים, פי חמישה ממה ששילמו לסאמר במקדונלד'ס, אבל לא זה מה שהכריע. מה שהביא אותי בסוף לבסיס הקליטה והמיון היו הסדרות המיוחדות שהראו בפרסומות. סדרות פייטומון מוגבלות, דמויות מאסטר עם מגה אקס־פי שהועלו רק באזורי קרבות. הצבא האמריקאי העלה אותן רק לארבעים ושמונה שעות, וכדי שיהיה לך אחת כזאת היית חייב להיות שם, בשטח, שזה אומר או חייל מארינס או לוחם קומנדו רוסי, או מי שזה לא יהיה שנלחם שם נגדנו. אמרתי לסאמר: אני אחתום רק לשנה, כל חודש אני אשלח הביתה את הכסף, וכשאחזור יהיה לנו את האוסף הכי חזק בעיר, ומי יודע, אולי אפילו בפאקינג מדינה. וצדקתי, כמה שצדקתי. שישה קלפי מאסטר נדירים משלוש יבשות. שישה! לפני שהתגייסתי ראיתי קלפי מאסטר רק בסרטונים ביוטיוב, ועכשיו, אם אני נשאר בחיים עוד עשרה שבועות, אני חוזר איתם הביתה לסאמר כמו מלך.

אבל אם אני מת, הכל הולך לבייקר. מגיע לו, לבן זונה.

שאני חוזר ליחידה החבר'ה מקבלים אותי יפה. "גור מארינס" מחבק אותי ובוכה. בתעודת זהות שלו כתוב "רובי רמירז" אבל כולם קוראים לו גור מארינס. בתעודת זהות שלו גם כתוב שהוא בן ארבע־עשרה וחצי, אבל אני מניאק אם הוא לא בן שתים־עשרה וקצת. הקטנצ'יק הזה בקושי מגיע לי לחזה, ובמקלחות רואים שאין לו שערה אחת על הגוף, גם לא על הביצים ולא בבית השחי. חלק כמו תינוק. הגור היה שם בלילה שבייקר קפץ ביני לבין הצ'צ'נים. אחר כך הוא ואני סחבנו את מה שנשאר מבייקר בחזרה לספינה. הרופאים פינו גם אותי, אבל בבית חולים שדה התברר שזה הרבה פחות גרוע ממה שזה נראה. כמה רסיסים בבטן, וזהו. "שמח לראות אותך על הרגליים, תותח!" הגור אומר לי ומנסה להסתיר את הדמעות. אחרי האוכל אני והוא עושים קרב פייטומון קטן — וזה ניצחון מספר מאה ארבעים ושלוש ללטאת הקרח שלי. "שמעת משהו מהסמל?" הוא שואל אותי כששנינו מקפיאים לעצמנו את המוח עם הברד האדום של הקפטריה בבסיס. "המפקדה עידכנה אותנו לגביך, אבל על בייקר לא שמענו מילה". אני מספר לו על כל מה שקרה בבית חולים. על איך הרופאים בקושי הצליחו להציל אותו, ואיך הוא אף פעם לא יוכל יותר ללכת. זה יותר מדי בשביל הגור והוא שולף את הנייד ומתחיל להראות לי את האוסף שלו. "רואה את זה?" הוא מצביע על אחד שנראה כמו פטיש ענקי, "מצאתי אותו על האסדה בלילה שבייקר ואתה חטפתם. הוא אומנם לא מאסטר אבל יש לו התקפת ריטוש מיוחדת. בקרב הבא אני שולח אותו נגד הלטאה המזדיינת שלך והוא משטח אותה לשניצל". בכריזה מודיעים לנו לעלות על אפודים ולהתייצב עם הנשקים במגרש המסדרים. בדרך לשם אני מנסה לברר עם סמל המחלקה החדש לאן לוקחים אותנו הפעם, אבל הוא שותק כמו גווייה. יש לנו כל כך הרבה אויבים בעולם המזוין הזה שזה יכול להיות כל מקום.

ארבע־עשרה שעות אחר כך אנחנו משטחים בסיס של אל־קאעידה בסיני. אנחנו מוחקים שם את ג'מיל "תשע נשמות" אל־מבחוח, מספר שתיים האגדי של אל־קאעידה, והחיסול שלו נרשם על שמי. בתדרוך שאחרי, המ"פ משתפך עליי כמו איזה נקבה, מספר לכולם איך חזרתי מפציעה ישר לתוך התופת, ואיך כשמצאתי את עצמי מטר מ"תשע נשמות" עם מעצור בנשק לא איבדתי עשתונות וריסקתי לו את הגולגולת עם הקת של הרובה. הוא מצדיע לי מול כל המחלקה ואומר שידאג שאקבל על זה את מדליית הקונגרס. המחלקה כולה עומדת בדום מתוח, המפקד מבקש מכולם להריע לי והם צורחים כמו חבורת מטורפים. אבל איך שהמ"פ עוזב כולם מסתערים על סמי נזלת. מכל הלוחמים בפלוגה, דווקא הוא מצא אתמול בסיני גמל אש, שזאת אולי הדמות האפית הכי חזקה בתולדות המשחק, עם התקפת תופת והגנת הדבשת המפורסמת שלה, הגמל של סמי יכול לטגן את לטאת הקרח שלי בשנייה. אנחנו שופכים על סמי דליים של מי קרח וחול כמו שתמיד עושים ב־14+ כשחייל זוכה בדמות נדירה, וסמי, מכוסה כולו בבוץ, מודה לנו בקול נרגש. אם לפני חצי שנה, כשעוד כתב יומני קריאה על טום סויר והאק פין בתיכון מחורבן בטוסקלוסה, מישהו היה אומר לו שאי פעם יהיה לו גמל אש באוסף, הוא היה נקרע מצחוק.

בלילה, בשק שינה באוהל, אני מקבל באינסטגרם תמונה מסאמר. בתמונה מופיע מספר עשר ענקי כתוב בסוכריות אם־אנד־אם שהיא פיזרה לעצמה על הבטן. כל שבוע היא שולחת לי את מספר השבועות שנשארו לי לשחרור כתוב במשהו אחר שאני אוהב: בובות של סטאר וורז, סוכריות גומי גאם, שקיות של קטשופ. יש עוד ארבע שעות עד ההשכמה, במקום לישון אותן אני חושב עליה ועל בייקר. אני מנסה לחשוב על החיוך של כל אחד מהם במקרה שיזכה, במקום על הפרצוף של האחר, זה שיידפק. נשארו עוד עשרה שבועות עד שאהפוך אדם אחד לשמח. עשרה שבועות גג, אולי אפילו פחות.