הרכבת האווירית שנחתה אתמול ושתנחת הבוקר בנתב"ג תעיד כ־100 עדים על המעמד היחיד במינו שאליו הגיע שמעון פרס. אין בעולם היום עוד אדם, אזרח מן השורה, שבמותו יכול להביא לקצה השני של הגלובוס נשיא אמריקאי מכהן ונשיאים לשעבר, ראשי ממשלות ומלכים – מיטב האצולה הפוליטית העולמית. לא הפרוטוקול מביא אותם לירושלים, גם לא אינטרס אישי או פוליטי. הם באים משום שהם ראו בפרס חבר בכיר, עתיר זכויות, במועדון האקסקלוסיבי שלהם.

הוא חיבר אותם לשאיפה להפוך את העולם לטוב יותר: אני ואתם נשנה את העולם, הוא הבטיח. את העולם הם לא שינו, על כל פנים לא לטובה, אבל את השאיפה לשנות הם אימצו בכל הלב.

וגם את האינטליגנציה, השנינות, הסיפורים שהצטברו ב־75 שנים של פעילות ציבורית והתחושה שכל מפגש איתו הוא מפגש עם ההיסטוריה. פרס שידרג להם את כרטיס המועדון.

פטירתו, בגיל 93, הייתה לאירוע לאומי. היא נתנה את האות לימים רוויי רגשות, אפופי געגועים. פתאום כולם אהבו אותו, רטרואקטיבית, גם פוליטיקאים כמו נתניהו, שבנו את הקריירה שלהם על ליבוי השנאה כלפיו. היה הרבה קיטש, הרבה שקר, גודש צביעות, בגל האהבה הזה. נדמה לי שפרס היה מתייחס אל אוהביו החדשים באמביוולנטיות: הוא ערג לאהבת הבריות, גם אהבת שונאיו, וחי מצוין עם קיטש, גם עם קיטש מתוצרת עצמית. מצד שני, הוא היה איש מפוכח, מלא אירוניה. אפשר היה לראות את זה בדרך המפוכחת, העניינית, המכובדת, שבה התנהלו בני משפחתו ונשות הצוות שלו במהלך מחלתו ולאחר פטירתו. אני מנחש שכך הנחה אותם פרס לנהוג עוד בחייו.

יש אמירה בלטינית שמגדירה היטב את נפתולי הקריירה של פרס: Per Aspera Ad Astra – בעמל רב, בקשיים גדולים, עד לכוכבים. בדורו של פרס, קריירה צבאית נחשבה לתנאי כמעט הכרחי לכל מי ששואף לקחת חלק בהקמת המדינה היהודית. צעירים מוכשרים מאוד, מיטב הנוער, הלכו לפלמ"ח, הלכו לבריגדה היהודית, הלכו למחתרות. פרס בחר בפוליטיקה. זאת הייתה בחירה מודעת. הלחימה לא הלהיבה אותו, לא ברמת הפרט; גם לא עשן המדורות והווי החבר'ה. קצת מוזר לומר את זה על אדם שהיה כל כך נלהב מטבעו, כל כך סקרן ושוחר הרפתקאות. אני משער שההסבר טמון בתאווה האדירה, עד כדי התמכרות, של פרס לפוליטיקה – פוליטיקה קטנה ופוליטיקה גדולה, מסניף המפלגה בזרנוגה ועד הבית הלבן. בתפיסתו, הפוליטיקה הייתה המקום שבו התקבלו ההכרעות הגדולות, הרות הגורל. שם האקשן, שם הדרמה. הרובה לא משך אותו; הכוח משך אותו.

הוא שילם על כך מחיר כבד. אחת הפגישות הראשונות שלנו הייתה ב־1965. אני הייתי עורך עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. ביקשתי לראיין את משה דיין, שנבחר זה עתה לכנסת מטעם רפ"י, מפלגתו של בן־גוריון. היינו אמורים להיפגש בכנסת הישנה, בבית פרומין. דיין לא הגיע. תפסתי אותו בחוץ, חוצה את רחוב המלך ג'ורג' בירושלים. "באתי לראיין אותך", אמרתי. "לא מתחשק לי", אמר דיין בזלזול. "לך תראיין את פרס".

דיין נחשב ללוחם אגדי, נערץ, אחד שהכריזמה שלו הולכת לפניו; פרס נחשב לעסקן אפרורי, נער מנערי בן־גוריון. לא ייאמן כמה אהבו לשנוא אותו בתקופה ההיא, כמה נהנו לבוז לו. השנאה כלפיו נולדה בשמאל, לא בימין, דור שלם לפני אוסלו; לא ייאמן איזו דרך ארוכה פרס עשה מאז.

השבועון "העולם הזה" ניהל נגדו קמפיין תעמולה אכזרי, שתיאר אותו כראש מנגנון אפל, "מנגנון החושך". שאלתי פעם את יגאל מן, צלם העיתון, מדוע פרס נראה בתצלומים שלו מכוער, כמעט מפלצתי. "קיבלתי הוראה לצלם אותו רק מלמטה", הסביר.

השיר הסאטירי "איך הפשפש עלה למעלה" שכתב חיים חפר, כוון אליו. "איך קרה שהפשפש עלה למעלה/ זה לא מובן, זה לא מובן", כתב חפר. הפשפש עובר מחיה לחיה. "תוך רכיבה אל האבוס/ מן החמור עלה לסוס/ וכך עלה עלה עלה/ עד שעלה לממשלה". השיר, מפי רביעיית מועדון התיאטרון, היה ללהיט.

האמת, כמובן, הייתה שונה לגמרי. אבל התפקיד המרכזי שמילא פרס בשנות המדינה הראשונות בהשגת רכש, בהקמת התעשייה הביטחונית, בברית הצבאית עם צרפת, באספקת הנשק מגרמניה, בהסכם החשאי שקדם למבצע קדש ובכל מה שמקורות זרים מייחסים לקריה הגרעינית בדימונה, היה ידוע אז רק למעטים.

כשפוליטיקאים אחרים שקעו באזורי הנוחות שלהם, פרס למד, התפתח, הרחיב את תחומי ההתעניינות שלו, הגדיל ראש והעמיק. מהכבלים המפלגתיים שהכבידו עליו השתחרר בשלבים. דעיכתו של בן־גוריון איפשרה לו לחזור לממשלה ולמערך; ירידת קרנו של דיין בעקבות מחדל יום הכיפורים פתחה בפניו את תפקיד שר הביטחון. שנים אחר כך השתחרר גם מעצם הנאמנות למפלגה מסוימת: הוא היה מפלגה לעצמו.

נחזור לרגע לממשלת רבין הראשונה. פרס היה יריבו הגדול, היריב מימין. מאבק הדמים ביניהם הרים את תרומתו לשני אירועים הרי גורל: הראשון, התפשטות מפעל ההתנחלויות אל גב ההר ואל לב השומרון, אל עפרה וקדומים ואריאל; השני, עליית הליכוד לשלטון.

פרס האמין תמיד שלכל בעיה יש פתרון. זה הבדיל אותו, לטוב ולרע, מעמיתיו הפוליטיקאים, שבדרך כלל נאחזים בקו מחשבה הפוך: לכל פתרון יש בעיה. החתירה הבלתי נלאית שלו לפתרון בלטה בסוגיה הפלסטינית ולמעשה בכל סוגיה אחרת – ביטחונית, פוליטית, חברתית, כלכלית. הפתרון מושג בחשיבה יצירתית, מחוץ לקופסה, בהחלטה נחושה ובשימוש גורף בכוחה של המדינה. אם צריך לעגל פינות, מעגלים; אם צריך להתאכזר, מתאכזרים; אם צריך לספוג עלבונות, סופגים. כשהחזון ברור והרצון נחוש, השמיים הם הגבול. המבצע באנטבה הוא דוגמה טובה: פרס דחף; רבין בדק.

בכל מה שנוגע לשימוש בכוח צבאי, הוא היה תמיד נץ – גם כשר ביטחון, גם כראש ממשלה וגם כנושא דגל השלום. האצבע שלו על ההדק הייתה קלה משל אלופים בדימוס כמו רבין ושרון, שהיו מודעים יותר ממנו למגבלות הכוח.

במהפך שחל בהשקפותיו אפשר למצוא עקביות: בשנות ה־70 היו ההתנחלויות, על פי הבנתו, נדבך חשוב בביצור ביטחון ישראל, חלק מהפתרון. בשנות ה־90 היו אותן התנחלויות מפגע ביטחוני ומכשול על דרך ההסדר. המאמץ האדיר שהשקיע בהשגת הסדר, קודם מול ירדן ואחר כך מול אש"ף, לא נבע מגישה רומנטית לשלום או מדאגה לעם הפלסטיני, אלא משאיפה לפתור, אחת ולתמיד, בעיה קיומית של מדינת ישראל.

פרס היה אדם אופטימי בעולם פסימי. זה, לצד דברים נוספים, חיבר אותו לתהליך השלום; זה, לצד דברים נוספים, גם מה שחיבר אותו למתנחלים, דור אחד קודם. אנשי גוש אמונים היו אופטימיים ותאבי מעשה כמוהו. פרס העמיד לרשותם את המשאבים של מערכת הביטחון.

הרומן שלו עם המתנחלים מבקש שתי הערות שוליים. הראשונה, פרס הקים את עפרה על אדמה שהתברר שרובה פרטית. לאחרונה עמדו המתנחלים לקרוא לו לעמוד בראש הפגנה שלהם בדרישה להסדיר את רישומם בטאבו. כשאושפז, ויתרו. השנייה, פרס ניסה שוב ושוב להטיל את האחריות על ההסכם עם המתנחלים בסבסטיה, הסכם מכונן, על המשורר חיים גורי, שהגיע לשם כעיתונאי. זה היה רחוק מן האמת.

אפשר היה לצפות שאדם נחוש כל כך, רב־תחבולות, שמוכן ללכת רחוק כדי להגשים את רעיונותיו, יחבל בכללי המשחק הדמוקרטיים. גם בעניין הזה פרס איכזב את מבקריו. הוא קיבל את הדין ב־1996, כשנתניהו ניצח אותו ברוב קטן; הוא קיבל את הדין ב־2000, כשקצב גבר עליו בבחירות לנשיאות. מפעם לפעם היה שוטף בקול עיתונאי שתקף אותו. בניגוד לנתניהו, הוא לא העלה על דעתו לשעבד את כל התקשורת הישראלית לגחמותיו.

הוא היה ראש ממשלה מעולה בממשלת האחדות של אמצע שנות ה־80. בניגוד לדימוי שהימין הדביק לו – המרכז, לא השמאל, היה המרחב הטבעי שלו. אין פלא שהתקשה למלא את תפקידו כראש ממשלה למחרת רצח רבין, כשהעם היה קרוע לשניים, חציו דורש נקמה, חציו דורש נחמה.

השנים הטובות שלו הגיעו אחר כך, כשראשות הממשלה ניתנה לאחרים – לברק, לשרון, לאולמרט, לנתניהו. משוחרר משאיפותיו שלו, משוחרר מצילו של רבין, משוחרר מהצורך לתרגם את החזונות שלו למציאות שנויה במחלוקת, פרס יכול היה לצעוד על קרקע בטוחה. הוא היה למבוגר האחראי; לשכפ"ץ של ממשלות ישראל מול העולם; איש מכובד, רחב דעת, תרבותי ועממי כאחד, בריזה אירופית בחמסין מזרח־תיכוני. בקצרה, הוא היה ליקיר העם, לקונצנזוס.

בתקופות הקשות של פרס הפיצו עליו יריביו את הבדיחה הבאה: יום אחד קנה פרס בד. הוא הלך לחייט בלונדון וביקש שיתפור לו חליפה. אי־אפשר, פסק החייט: אין די בד; הוא הלך לחייט בוושינגטון. מצטער, חסר בד, אמר החייט. וכך בכל בירות העולם. בסוף הגיע אל חייט בתל־אביב. אין בעיה, אמר החייט, אתפור חליפה, ועוד יישאר בד לחליפה נוספת. איך זה יכול להיות, שאל פרס. זה פשוט, השיב החייט: בעולם אתה גדול; בישראל אתה קטן.

כל זה השתנה בשנים האחרונות. הוא זכה לכבוד הראוי לו, שם וגם כאן. איש לא ייקח את זה ממנו, אפילו לא יצחק רבין, שפרס ייקבר היום בסמוך לו. הגורל זימן אותם יחד: שני יריבים, שני שותפים, שני חברים של כבוד בחלקת גדולי האומה.