"שמעון אמר: 'בזמן האחרון הגוף בוגד בי'. היה נדמה שהוא מבין שזמנו קצוב"

בתיק היד של יונה ברטל מונחים עדיין משקפי הקריאה של הנשיא התשיעי, כרטיס אדי והסוכריות ללא סוכר שאהב. אני לא מעזה להוציא אותם, אומרת העוזרת האישית של שמעון פרס ויו"ר חוג הידידים של מרכז פרס לשלום, כי עוד רגע הוא יתעורר ויבקש לקרוא את כל מה שנכתב עליו, וירצה סוכריה, ואנחנו נתלוצץ על מה שכתבו, ועל חלק מהדברים הוא יתעצבן, ויבקש שיעירו לכתב, ואז יבקש גם את לוח הזמנים, ויתלונן שלא קבעו לו מספיק פגישות, כי הזמן אוזל וצריך להספיק לסיים הכל.

איילת פריש: "מעולם לא פניתי אליו בשמו הפרטי או בשם משפחתו. תמיד 'כבודו'. לא אחת הוא הציע לי להפסיק, אבל לא יכולתי. אז הוא קרא לי 'כבודך'"

ועד שיתעורר, ברטל נאחזת, כמו חברותיה למרכז פרס לשלום, המנכ"לית אפרת דובדבני ויועצת התקשורת איילת פריש, בהיערכות לפרידה הממלכתית. שלושתן נאחזות בעשייה כי הן יודעות שאם יחדלו לרגע מהעיסוק השוטף, ייאלצו להתמודד עם המציאות שמאחוריה. מציאות שממנה נעדר מעתה שמעון פרס. האיש שמילא עד תום את ימיהן ולילותיהן של שלוש הנשים הכי קרובות אליו.

הן ליוו אותו תקופה ארוכה. ברטל ודובדבני עבדו עם פרס 21 שנים. פריש הצטרפה לכוורת לפני 12 שנה. למרות הזמן שחלף, היא מספרת: "מעולם לא פניתי אליו בשמו הפרטי או בשם משפחתו. תמיד 'כבודו'. לא אחת הוא הציע לי להפסיק, ולקרוא לו בשמו, אבל לא יכולתי. זה ממש לא יצא לי מהפה, גם כשהיינו לבד בחדר. רק 'כבודו'. אז הוא קרא לי 'כבודך'".

ברטל ודובדבני דווקא קראו לו שימון. כי הוא לא היה רק בוס, הן מסבירות, אלא גם חבר ומנטור. "אני זוכרת איך כשרק התחלתי לעבוד איתו, נסענו יחד לחו"ל", מספרת דובדבני. "הייתי אחרי מערכת יחסים שהסתיימה, שבר כלי. ובמכונית אני מתחילה לספר לשמעון בפרטי־פרטים מדוע נפרדנו, ומה ההוא עשה לי, וכמה זה כאב וכואב, ובוכה בלי סוף, ומושכת באף, והוא מגיש לי מטפחת ומנסה להרגיע אותי ואומר לי: 'תגידי מה שאת רוצה שאעשה לו - ואעשה. את רוצה שארביץ לו? שאתבע אותו? שאזרוק אותו לכלא?'. כבר אז הבנתי את האבסורד שבסיטואציה: אני בחורה צעירה, שבורת לב, ולידי האיש הענק הזה, שבמקום להתכונן לפגישה מדינית מתעסק עם שברון הלב שלי. היות שלא היו לו חברים בני גילו, כי הוא נשאר האחרון על הרכס, אנחנו היינו גם החברים שלו. ומאחר שהיינו איתו כל כך הרבה שעות מדי יום, כל יום, הוא גם הפך לחבר שלנו".

דובדבני נזכרת ביחס החם, הלא שגרתי, שפרס העניק לה כשהודיעה לו כעבור מספר שנים, לאחר שהוא עצמו נבחר לנשיא, שעליה להתאשפז לצורך שמירת היריון. "הייתי בשבוע ה־24, ובבית החולים אמרו לי שאני נשארת שם או שאאבד את העובר. הייתי בשוק. רק שבועיים קודם פרס הודיע לי שהוא ממנה אותי למנכ"ל בית הנשיא. ברגע שאושפזתי, הטלפון הראשון היה אליו. אמרתי לו שאני מודה לו על הכבוד שהעניק לי במינוי, אבל אני נאלצת להחזיר אותו. הוא ממש צעק עליי ואמר: 'שלא תחשבי על זה אפילו. את נשארת בתפקיד. תזכרי שכעת יש לך את הזכות הגדולה ביותר, להביא חיים לעולם. ואני סומך עלייך שתצליחי לעשות הכל'. ותאמיני לי, במשך שלושה וחצי חודשים, עד שילדתי, עבדתי מבית החולים. ריאיינתי אנשי צוות ועובדים חדשים, ניהלתי את כל האופרציה, ואת טקס כניסתו לתפקיד ראיתי בטלוויזיה".

פריש זוכרת רגע אינטימי עם כבודו, גם הוא סביב היריון ולידה. זה היה כשילדה את בתה, הרביעית מבין ילדיה, ופרס התקשר. "אני מתגעגע", אמר לה, "איפה את?" פריש הזמינה אותו אליה הביתה. "למרות שעבדתי איתו אז כבר מספר שנים לא מבוטל, מאוד התרגשתי שהוא מגיע אליי. הוא מיד חטף ממני את התינוקת והתחיל לנענע אותה בזרועותיו. אחר כך נתן לי מתנה שהכין: אלבום עם תמונות של שנינו ביחד".

אצל ברטל הזיכרון החזק מפרס נצרב דווקא מרגע של מוות. "התכוננו לביקור חשוב בגרמניה. פרס היה אמור לשאת נאום בבונדסטאג ובסיומו לומר שם קדיש. נחתנו בברלין, וכמה שעות אחר כך התקשרו לבשר לי שאבא שלי נפטר. מיד טסתי חזרה לארץ, ויצא שכאשר פרס קרא את הקדיש בפרלמנט הגרמני, אחי ואני, דור שני לשואת גרמניה, קראנו קדיש על אבא שלנו. זה היה כל כך מרטיט, מרגש וסמלי, והבהיר לנו שהקשר בינינו הוא בל־יינתק. החיים הפרטיים והחיים הציבוריים שלו ושלי התערבבו והיו שלובים אלו באלו".

אפרת דובדבני: "אחרי מערכת יחסים שהסתיימה, בכיתי בלי סוף, ושמעון הגיש לי מטפחת ואמר: 'תגידי מה את רוצה שאעשה לו. את רוצה שארביץ לו? שאתבע אותו? שאזרוק אותו לכלא?"

הגונג של אליזבת

פרס אהב להקיף את עצמו בצוות נשי. נשים חזקות, עצמאיות, דעתניות, שצעדו לצידו, שוות בין שווים, בכל תפקידיו. כאשר סיים את כהונתו כנשיא התשיעי, היה לו ברור שהן עוברות איתו לשליחות הבאה במרכז פרס לשלום. "הוא בחר בנשים אחרי שבעבר היה מוקף בבלייזרים כי הבין שנשים באות לעבודה ושואלות מה צריך לעשות", אומרת ברטל, "וגברים קודם כל שואלים כמה מרוויחים ואיזו מכונית יקבלו".

דובדבני מספרת כי התכונה שהכי העריך הייתה אמינות. "כשרק התחלתי את התפקיד, שמתי לב שהוא שואל אותי אותה שאלה כל פעם בצורה מעט שונה. הייתי משוכנעת שהוא נהיה סנילי. בדיעבד התברר לי שכך הוא בחן אמינות – אם קיבל תשובות שונות לאותה שאלה, ידע שהאיש אינו אמין".

את דובדבני וברטל צירף אליו אחרי שעבדו בכלל עם יצחק רבין. "הפגישה הראשונה שלנו הייתה עשר דקות לפני הרצח", מספרת דובדבני. "הייתי אז אחראית על פעילות השטח, כנסים ואירועים, ובפינה חשוכה של המרפסת בכיכר ראיתי את רבין ופרס יושבים כשברכיהם נוגעות זו בזו. זה היה רגע מאוד אינטימי. רבין קרא לי והכיר לי את פרס. הייתי חצויה, כי הוא היה מוקצה אצלנו בבית. היינו לגמרי מחנה רבין. באותו רגע עוד לא ידעתי שפרס עומד להיות הבוס שלי ולעצב את האישיות שלי ואת חיי. והוא כל כך שונה מרבין, שאין אפילו מה לנסות להשוות ביניהם. מה שהקסים אותי בו היה שהוא כל הגילאים בגיל אחד. סקרנות של ילד וחוכמה של איש מבוגר, מרץ של בן 20 ונרגנות של בן 90".

ברטל: "אני נפגשתי איתו לראשונה יום אחרי רצח רבין. באותה עת עבדתי כעוזרת מנהל לשכת ראש הממשלה, איתן הבר. פרס הגיע ללשכה ומצא את כולנו בוכים ועצובים. ואז הוא אמר לכולם שהם נשארים איתו ולא הולכים לשום מקום. לאחר שהפסדנו את הבחירות לנתניהו ב־1996, פרס קרא לי לחדרו ואמר לי שהוא ישמח אם אבוא איתו למדבר הפוליטי של האופוזיציה ואהיה ראש המטה שלו. מאוד חיכיתי שהוא יבקש, כי ידעתי שאני לא מוכנה לוותר על האפשרות לעבוד לצד הענק הזה. ומאז אני צועדת לאורו ובצילו, במלוא מובן המילה, בכל המשרדים והתפקידים, עד לבית הנשיא, שם היה שיא מדהים. אני זוכרת פגישות עם גדולי ושועי עולם. פגישה עם סטיבן ספילברג ועם סופרים ומדינאים, ומי לא. זכות גדולה. זכות גדולה".

יונה ברטל: "כשהלכתי להר הרצל הבחנתי ששמו אותו בין רבין לבין יצחק שמיר וחשבתי לעצמי שהוא בטח היה אומר לעצמו שכעת שוב יוכלו לעשות רוטציה. וצחקתי ובכיתי, ואז הבנתי שתם עידן"

ברטל זוכרת גם רגעים משעשעים, ובראשם את המפגש עם אליזבת מלכת בריטניה. "פרס זכה לקבל ממנה תואר סר. הוזמנו לארמון והודיעו לנו מהם סדרי הטקס. אמרו לנו שהוא ייכנס למלכה ויישב איתה, ואז יישמע גונג שיסמן את סיום הפגישה. לפני שפרס נכנס אמרנו לו שלא ייתכן שאנחנו, אנשי הצוות, לא ניפגש עם המלכה. בסוף נשמע הגונג, אבל במקום שפרס ייצא, יצאה המלכה. היינו בשוק. קדתי בפניה איזו תנועה שלמדתי בשיעור בלט בצעירותי, והיא אמרה לנו שפרס אמר לה שהצוות שלו מאוד רוצה לפגוש אותה, אז היא יצאה אלינו. זה היה פרס".

פריש הגיעה אל פרס בעקבות עבודתה עם יו"ר הכנסת לשעבר, אברום בורג. "נסענו יחד איתו לביקור מדיני בספרד, ובורג ערך בינינו היכרות. אני זוכרת את האצילות שלו, את לחיצת היד. באותה נסיעה פגשתי גם את אפרת. מתברר שכבר אז היא סימנה אותי ואמרה לעצמה שהיא חייבת להביא אותי לצוות של פרס. כחצי שנה אחר כך, בעודי בחופשת לידה עם בני השלישי, אפרת התקשרה. עמדתי לפתוח משרד ייעוץ תקשורת עצמאי, והיא אמרה לי: תבטלי את כל הלקוחות שלך ובואי לעבוד עם פרס. היא הגדירה את זה כהצעה של פעם בחיים. הצעה שלא מסרבים לה. ולא סירבתי. הגעתי לפגישה ראשונה איתו. הוא היה אז השר לפיתוח אזורי וסגן ראש הממשלה. אני זוכרת את יראת הכבוד שלי כבר מהפגישה ההיא ואת ההחלטה שלי, עוד לפני שהודיעו לי שהתקבלתי, שאיתו אני רוצה לעבוד".

את השיחה איתן אני מקיימת בבניין מרכז פרס לשלום, כשדובדבני ופריש לבושות שחורים. מהמרכז, שנמצא בלב שכונה ערבית ביפו, נשקף נוף עוצר נשימה אל הים התיכון. בקצה המערבי של הקומה השלישית ממוקמת לשכתו של פרס. לשכה רחבת ידיים, אך צנועה. ספה וכורסאות בצבע צהוב־מדבר, שולחנות קפה אגסיים בצבע חום שתואמים לשולחן העבודה הרחב. מאחורי השולחן תלוי צילום של פרס עם בן־גוריון, וצילום עם הנשיא אובמה ומזכיר המדינה קרי. אין תמונות משפחתיות, כי הציבורי היה חשוב מהפרטי. על השולחן מונח ספל שעליו הכיתוב "הנשיא הכי סבבה". ובצידה הדרומי של המרפסת מותקן קיר שקוף נגד יריות.

פה התחיל פרס את היום שבסופו אושפז, עם אותו לוח זמנים קפדני ורצחני. כשהגיע למרכז ביום שלישי לפני שבועיים, הוא השתתף בסרטון לטובת קניית תוצרת ישראלית. לאחר מכן נשא נאום בן שעה וחצי בפני עשרות תעשיינים שכינס בנו, חמי, כדי לדון על "עולם העתיד" שבו כל כך האמין. "בדיעבד התברר לנו שבכל אותו זמן שטף הדם הלך והתפשט בתוך המוח שלו", מספרת דובדבני. "אדם אחר היה מתעלף מכאבים, והוא לא התלונן. זה בדיוק סיפור המנהיגות שלו".

פריש: "רק כשהוא סיים את הפגישה עם התעשיינים, וישבנו לאכול איתו ארוחת צהריים כמדי יום, הוא אמר שכואב לו הראש ושאולי נזמין פרמדיק".

דובדבני: "אני כבר יצאתי הביתה, וכשהודיעו לי שהוא ביקש פרמדיק מיד רצתי חזרה למרכז. הוחלט לקחת אותו לבית החולים, אבל הנהג שלו לא היה שם, אז אמרתי שאני אהיה הנהגת בוס שלו. עוד לפני שירדנו לרכב הגיע הנהג ולקח אותו, יחד עם שני אנשים מהלשכה ויונה. פרופ' רפי ולדן (חתנו ורופאו האישי של פרס) כבר חיכה לו בבית החולים. אני נסעתי הביתה, כי לא הייתה תחושת דחיפות".

ברטל: "ביצעו את כל הבדיקות, והכל היה בסדר. רצו לעשות רק עוד בדיקה אחת, והיא יצאה לא טוב, אז החליטו להשאיר אותו להמשך בדיקות וטיפול".

דובדבני: "כשהודיעו לי על הבדיקה הנוספת, טסתי לבית החולים. ואז התחיל אצלו חוסר התמצאות במרחב ובזמן, ומשם ההידרדרות הייתה מהירה".

פרס דיבר על המוות?

דובדבני: "הוא תמיד צחק ואמר שלא ישכח למות. והוא גם נהג לומר: 'אני לא אבוא להלוויה של אלוהים, ושהוא לא יבוא לשלי'. לפני חצי שנה נכנסתי לפרס ושאלתי אותו מה הוא רוצה שיהיה בהלוויה שלו. הוא אמר שהוא רוצה נוהל חבצלת רגיל (הנוהל המפרט את כללי הטקס להלוויה ממלכתית). ביקש שארונו יונח ברחבת הכנסת, כי שם הייתה רוב עשייתו הציבורית. הוא שקל להיקבר ליד סוניה, אבל בסוף קבע שייקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. הוא מאוד רצה שסוניה תיקבר לידו, אך היא לא רצתה. הוא גם ביקש ששלושת ילדיו ינאמו בטקס ושדוד ד'אור ישיר את 'אבינו מלכנו', שאותו גם שרה לו ברברה סטרייסנד ביום ההולדת ה־90 שלו".

ברטל: "לפני מספר שנים הוא גם הוציא את כרטיס אדי והיה מאוד גאה בו. הוא ביקש שיתרמו מה שאפשר, ובאמת תרמו את קרניות עיניו".

ובזמן שאנחנו משוחחות יוצאת לדרכה רכבת אווירית של גדולי עולם, והדגלים בישראל ובארצות־הברית מורדים לחצי התורן. מה הוא היה אומר על כל זה?

פריש: "הוא היה מתרגש, ואז מבקש לעבור על כל מה שנכתב ונאמר, כדי שננתח ביחד את המשמעויות. כך עשינו בכל שבת בשעה 11:00, במשך שנים. הייתי מתקשרת אליו וביחד היינו עוברים על העיתונים ומנתחים את המשמעויות של כל מה שנכתב בהם".

ברטל: "עם כל הצניעות והענווה, הוא לא היה מופתע ממפגן התמיכה בו ובישראל. פרס היה גורו בעולם. היה מנטור של מנהיגים. היה יושב עם ראשי מדינות ולא היו שואלים אותו על החזון שלו לישראל – למרות שתמיד פרס אותו בפניהם – אלא מה החזון שלו לעולם. הוא היה שמח וגאה שהם מגיעים לכאן, למרות שרבים מהם מדירים רגליהם מישראל, וכעת ידברו עם סגל א' של המדינה על ישראל ועל פרס.

"אין, אין בעולם אנשים בסדר הגודל שלו. היה גם בעליונים וגם בעולמות התחתונים. ידע לדבר גם עם שועי עולם וגם עם בני נוער. הילדים שלי העריצו אותו. הבת שלי רקדה בחתונתה את הריקוד הראשון שלה עם פרס. לא עם בעלה ולא עם אבא שלה. את קבלת הדיפלומה של הבן שלי הפסדתי לאחרונה כי פרס אושפז, ובני התקשר בדאגה ושאל מה שלומו. ובעלי, דוּדי, היה מאוד אהוד על פרס, והוא קרא לו 'קשבנו', כי עקב אחרי כל מה שנכתב עליו. אז אני לא מתפלאת שהם באים לחלוק לו כבוד, כי הוא הצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים".

דובדבני: "מפגן העוצמה הזה של גדולי עולם היה מאוד מרגש אותו. ואם מותר לי לומר, חשוב לו מאוד שינהגו בהם בהכנסת אורחים ובכבוד. גם בהם וגם באזרחים מן השורה. זה אותו פרס שהיה המותג מספר אחת של המדינה. מותג שבכל פעם המציא את עצמו מחדש. אדם שלא חשש שיצחקו עליו. כשאמר לראשונה את המילה 'ננו־טכנולוגיה' - השתגעו מצחוק, והוא אמר: 'שיצחקו, זה העתיד'. גם אנחנו היינו לעיתים צוחקים, והוא היה עונה: 'תפסיקו, זה העתיד'. ביומן רשומה פגישה של הדבר הבא שרצה לעסוק בו, מחשב ביולוגי. ואני מסתובבת כבר יומיים עם גוש בגרון. מנסה לא לחשוב ורק לתפקד, כי יש מבצע חבצלת, ויש המון דברים לעשות".

ליטפתי את ידו ובכיתי

משפחתו של פרס החליטה שאת השבעה היא תקיים במרכז שעוצב בצלמו ובדמותו, ואשר היווה בשנים האחרונות את כל חייו. הלשכה כבר ערוכה לקבלת המנחמים, והחמ"ל שהוקם במרכז מנוהל ביד רמה על ידי דובדבני. סנדוויצ'ים ממעדניית פושון מובאים לצד בורקסים. לנעליו של פרס ייכנס כעת הבן חמי, שיוביל מעתה את המרכז. כבר היום הוא יו"ר מרכז פרס ואחותו, פרופ' צביה (ציקי) ולדן, היא חברת דירקטוריון. מטרתו העיקרית של המרכז, מסבירים כאן, תהיה מעכשיו עידוד חדשנות, ודובדבני אומרת שכבר נאספו הכספים שאמורים לאפשר את הגשמת המטרות שסימן פרס.

המנכ"לית המסורה עדיין לא מסוגלת לדבר על פרס בלשון עבר, אך ברגע אחד, כשהיא נזכרת בפרידה ממנו, היא מתפרקת ופורצת בבכי. מנסה לעצור ולא מסוגלת. משתנקת, לוגמת מים, ומשתדלת להסתיר את הדמעות מעובדי הלשכה. "אמרו לנו שצריכים להיפרד. נכנסתי אליו. הייתי איתו לבד בחדר. החזקתי את ידו ואמרתי לו: 'אני רוצה לומר לך תודה על מה שאיפשרת לי. תודה על מה שהפכת אותי להיות, ועל כך שאיפשרת לי להיות אמא, ותודה על מה שעשית למדינה, ושלימדת אותי לא להפסיק לחלום גם אם זה כואב. אני כבר מתגעגעת'. נתתי נשיקה אחרונה ויצאתי מהחדר".

גם פריש הייתה מהבודדים שנכנסו לחדר הטיפול הנמרץ, לפרידה אחרונה. "אחזתי בידו וליטפתי אותה. הודיתי לו על כל מה שעשה. לא הפסקתי לבכות. הפרידה הייתה קשה. קשה מאוד. סיפרתי לו את כל מה שעבר לי בראש באותו רגע. וסיפרתי לו על האנשים שהתפללו להחלמתו ועל כל האהבה שמורעפת עליו. ונזכרתי גם בימים של המדבר הפוליטי, לאחר ההפסדים שלו. ובפעילות הראשונה במשרד לפיתוח הנגב והגליל, כשהייתי מצליחה להכניס שתי שורות לעיתון כלכלי והייתי מאושרת, והוא גם. ונזכרתי בסיורים שלנו, כשהוא ביקש להיפגש עם האנשים, ולא הייתה נקודה בארץ שלא הגיע אליה, ומשם החל לטפס חזרה עד שנבחר לנשיא. ונזכרתי בשר הבכיר שאמר לי שפרס היה צריך ללכת עם סוניה לבית אבות, כי די, מספיק, הוא כבר עשה את שלו. ואיך חשבתי שהוא ממש חצוף והבנתי שהוא מקנא. ונזכרתי במה שפרס לימד אותי, שאדם גדול כגודל המטרה שהוא משרת וקטן כגודל האגו שלו".

ברטל: "כל כך הרבה קיבלתי מהאיש הענק הזה. שאבתי ממנו המון כוחות ולמדתי איתו שלפעמים כדאי לוותר על קרדיט למען מטרה גדולה יותר. בשנה האחרונה כבר היה נדמה ששמעון מבין שזמנו קצוב. כל הזמן אמר לי שחייבים להספיק. אמר לי: 'יונה, בזמן האחרון הגוף בוגד בי. אני עייף מהרגיל'. וצחקתי בקול ואמרתי לו: 'אתה עייף? אני רצה אחריך ונופלת מהרגליים'. הוא תמיד אמר לי שהשגיאה הגדולה ביותר שלו הייתה שלא חלם חלומות גדולים יותר. אמר לי, 'אם הייתי חולם חלומות גדולים יותר, הייתי רץ מהר יותר ומספיק יותר'. וכדי שיוכל להגשים את חלומותיו, הוא היה קנאי גדול לבריאותו. מדי בוקר עשה עשר דקות התעמלות ואכל נכון".

איך את נפרדת ממנו?

ברטל: "עוד לא נפרדתי, בעצם. במשך האשפוז האחרון הייתי שם כל הזמן. וכל הזמן דיברתי אליו. אמרתי לו, 'קום שמעון, קום'. סיפרתי לו מי הגיע לבקר ומה כתבו עליו. בנו, חמי, אמר לי שכעת הוא ישן את כל השעות שלא ישן כל החיים. אבל עד לרגע שהלכתי להר הרצל, לראות את המקום שבו ייקבר, עוד לא עיבדתי את האובדן. שם הבחנתי ששמו אותו בין רבין לבין יצחק שמיר וחשבתי לעצמי שהוא בטח היה אומר לעצמו שכעת שוב יוכלו לעשות רוטציה. וצחקתי ובכיתי, ואז הבנתי שתם עידן. תם פרק בחיינו. הפרק בכיכובו של פרס, והוא היה ענק". ¿