קפטן אמריקה

לאורך הדרך המובילה אל מטה הקמפיין של בריאן מאסט מתנוססים שלטי חוצות עם תמונותיו. בחלקן הוא לבוש במדי צבא ארה"ב, בחלקן הוא עומד כשהפרוטזות מבצבצות מבעד למכנסיו הקצרים. "כבר בבית החולים החלטתי שארוץ לקונגרס", הוא מספר. "לא יכולתי לשאת את המחשבה שהתרומה שלי למדינה הסתיימה בעקבות הפציעה שלי. אחרי חודשיים בשיקום בבית החולים הבטתי באשתי, שאחזה בבננו הבכור, שהיה אז בן חצי שנה, ואמרתי לה שאני חייב להיות דמות חיובית לילדנו ושהחלטתי לרוץ לבחירות לבית הנבחרים האמריקאי”.

שש שנים אחרי פציעתו באפגניסטן ושבוע לאחר שזכה בפריימריז הרפובליקניים בפורט פירס, המחוז ה־18 של פלורידה, אנחנו פוגשים את בריאן מאסט (35) במטה הבחירות הצנוע שלו, שהוא למעשה משרד קטן, בסך הכל שלושה חדרים, שמאוכלסים על ידי כמה צעירים חדורי אמונה. על אף האמצעים הדלים, התקווה גדולה. לצד פוסטרים, עלונים, מדבקות וסיכות של מסע הקמפיין, מונחים במקום של כבוד עיטורי הגבורה ואותות הכבוד שקיבל על לחימתו באפגניסטן עם היחידה לסילוק פצצות של צבא ארה"ב, במהלכה נפצע ב־2010 ואיבד את שתי רגליו.

מאסט מתגורר בפאלם ביץ' עם אשתו בריאנה ושלושת ילדיהם: מגנום (6), מווריק (4) ומדלין (שנה), אותם הוא מגדיר כשובבים שמחזירים לו על כל הצרות שגרם להוריו בילדותו. הוא איש של עקרונות, עם ראש פתוח, פטריוט אמיתי, אוהב ישראל. גישתו לחיים, כמו גם למרוץ לקונגרס, היא של אדם חדור אמונה וממוקד מטרה, שמוכן להילחם עד להשגת היעד שלו. הוא גדל בבית של אנשי צבא. אביו ודודיו שירתו בצבא ארה"ב, ובשנת 2000, כשהיה בן 20, התגייס גם הוא לשירות של 12 שנים, כמפקד ביחידה לפירוק מטענים ופצצות (המקבילה ליחידת יהל"ם בצה"ל).

ב־19 בספטמבר 2010, במהלך השירות בקנדהאר שבדרום אפגניסטן, יצא מאסט בראש יחידה מובחרת לפעילות לילית מיוחדת. "הובלתי את הצוות שלי תחת אש צלפים ופיניתי צירים לכיוון האזור בו הפעולה הייתה אמורה להתבצע", הוא משחזר את הלילה שבו השתנו חייו. "הגענו לאזור שנראה לי חשוד וחשבתי לעצמי שאילו הייתי טרוריסט, זה מקום שהייתי מטמין בו מטען. חיפשתי ולא ראיתי חוטים או חיבורים, ולכן אישרתי לכוח להמשיך בכיוון. אחד החיילים מעד, וכשחזרתי כדי לעזור לו להתרומם, המטען התפוצץ תחת רגליי. אני ממש זוכר את הרגע הזה. אני זוכר שנזרקתי באוויר ואת כמות האבק האדירה שהתעופפה כשנחתתי על הקרקע. אני זוכר כאב אדיר ואת ההבנה שאיני מצליח לעמוד על הרגליים. האוזנייה שלי נשארה מחוברת בתוך האוזן ושמעתי את החיילים שלי מדברים על כך שנפגעתי. הם הגישו לי עזרה ראשונה. אני זוכר עד היום את הכאב העז כשקשרו חזק ככל האפשר את חוסמי העורקים על מה שנותר מהרגליים שלי. הם הצילו אותי".

בפעם הבאה שהתעורר הוא היה בבית החולים הצבאי “וולטר ריד” שבוושינגטון הבירה, שם עבר סדרת ניתוחים. “אין בי טיפת חרטה לגבי שירותי הצבאי, כי זה יצר עבורי הזדמנויות להציל חברים לנשק", הוא מספר. על זרועותיו הוא עדיין עונד צמידים לזכר חבריו ליחידה שנפלו בקרב. “כבר בבית החולים הבנתי שהיעד הבא שלי הוא להשתקם ולחזור לחיים".