ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "אם דניאל יחזור, מישהו כבר יוביל אותו לספסל שאהב". ורדה ויהושע מיניביצקי
    מגזין חג • 29.09.2016
    תעלומת הבן האובד
    חוקרים פרטיים, גששים בדואים, גישושים בפייסבוק וקמעות של רבנים - הוריו של דניאל מיניביצקי הפכו כל אבן במדינה בחיפושים אחר הבן שנעלם במפתיע לפני שנתיים, ואין קצה חוט. רגע לפני עוד ארוחת חג בהרכב חסר, אמו ורדה עדיין מחכה שהדלת תיפתח לפתע, אבל אביו יהושע כבר איבד את התקווה: "לא חושב שהוא חי, אבל אני רוצה לדעת מה קרה"
    סמדר שיר | צילום: אוראל כהן

    בימים הראשונים, נזכרת ורדה מיניביצקי, היא ישבה בסלון, מול דלת הכניסה לדירה, שנפתחה שוב ושוב מול עיניה. "אמא, זה אני!" היא שמעה את קולו של דניאל, בנה בכורה, וגם הרגישה בזרועותיו שמקיפות את גופה. "אמא, אני כל כך מצטער שהדאגתי אותך, נכון שאת סולחת לי? תגידי לי שאת סולחת", הוא הפציר בה, בדמיונה. "בבקשה־בבקשה־בבקשה".

     

    בחודשים הראשונים כל צלצול בפעמון הדלת הקפיץ אותה ממקומה. "לדניאל היה צלצול מיוחד", היא מספרת. "שתי לחיצות במרווח אחיד. פעם, בערב, שמעתי צלצול כזה ונבהלתי. רצתי ושאלתי 'מי זה?' וקול גברי ענה 'אני'. פרצתי בבכי. זה היה יהושע, בעלי. הקולות שלהם כל כך דומים".

     

    בשנה הראשונה בכל פעם שחזרה הביתה היא מיהרה לחדרו הסגור ופתחה את הדלת. "אולי הוא ישן?" היא מצטדקת. "הרי בקיץ הוא אהב להדליק את המזגן ולהתכסות בשמיכת פוך".

     

    כיום, שנתיים אחרי השבת ההיא11 - באוקטובר 2014 - חדרו של דניאל פתוח לרווחה. אולי כדי לחסוך מעצמה את הדקירה של התנפצות התקווה. "לא שיניתי דבר בחדר", היא אומרת ומובילה אותי לשם. מיטה זוגית ("מפעם לפעם אני מחליפה את המצעים, כשיחזור הביתה הוא ימצא מיטה נקייה"), כוננית ספרים ואורגן. אלון, נכדה הבכור, בן שלוש וחצי, שהכיר את דניאל, חשק לאחרונה בתוף האפריקאי שמונח שם. "לא הסכמתי", היא אומרת. "הסברתי לאלון שכשדניאל יחזור הביתה הוא יחפש את התוף. הנכד שלי תלה בי מבט מוזר מפני שהוא רגיל לשמוע 'דניאל נעלם'. אז הרשיתי לו לשחק עם התוף בסלון".

     

    דניאל מיניביצקי
    דניאל מיניביצקי

     

    אני לוקחת נשימה עמוקה. את מאמינה שדניאל עוד יחזור?

     

    "בהתחלה ישבתי וחיכיתי", היא אומרת — ומשתתקת.

     

    "אני כבר לא מחכה", מעיר יהושע, בעלה.

     

    "באמת?" היא מפנה אליו מבט כואב, "אתה כבר לא מחכה? איך אתה יכול להגיד את זה?"

     

    "היינו מעדיפים להשקיע את הכסף בחתונה שלו". דניאל (מימין) עם הוריו ואחיותיו בימים מאושרים יותר
    "היינו מעדיפים להשקיע את הכסף בחתונה שלו". דניאל (מימין) עם הוריו ואחיותיו בימים מאושרים יותר

     

    "הנה, אמרתי את זה", הוא מושך בכתפיו.

     

    מה אומר הלב שלך? מה תחושת הבטן שלך? מה את מרגישה?

     

    "הרבה פעמים שמעתי אמהות שכולות או אלמנות שסיפרו איך ברגע מסוים הן הרגישו משהו, ובדיעבד התברר שזה היה רגע המוות או הפציעה", היא מושכת באפה. "זה נשמע לי הגיוני מפני שמציאות של מלחמה מולידה חששות ורגשות. אבל בשבת ההיא, של חג סוכות, לא הייתה לי שום סיבה לחשוש. דניאל ואני קבענו שבשמונה בבוקר נצא להליכה. גם כשהתעוררתי, ובעלי אמר לי שדניאל ירד לעשן, לא הרגשתי כלום. זה היה שגרתי".

     

    והיא נחנקת. שנתיים אחרי היא כל כך מתגעגעת לריח הסיגריות שלו. היא הייתה זו שאסרה עליו לעשן בין כותלי דירתם, ודניאל אימץ את ספסל העץ שנטוע במדרכה בחזית הבניין. עכשיו הבניין עובר שיפוצים ומכוסה ביריעות ניילון ובפיגומים, "אבל אם דניאל יתקרב לאזור שלנו כולם יזהו אותו", היא אומרת, "ומישהו כבר יוביל אותו לספסל".

     

    "הנעדר הכי מפורסם במדינה". מודעה עם תמונתו של דניאל על אוטובוס
    "הנעדר הכי מפורסם במדינה". מודעה עם תמונתו של דניאל על אוטובוס

     

    אז את עדיין אופטימית.

     

    "תמיד יש תקווה", היא מחייכת. "אני מאמינה שאילו דניאל היה יכול ליצור איתנו קשר הוא היה עושה את זה. כנראה שהוא לא יכול. ואני סומכת עליו. הוא אחד שמסתדר בכל מצב".

     

    "אני לא חושב שהוא חי", יהושע, אביו, מבטא את המשפט לאט, "אבל אני רוצה לדעת מה קרה. איך אפשר לחיות עם חוסר הוודאות הזה? או שיש ילד - או שיש גופה".

     

    "יומיים לפני שדניאל נעלם, הוא איבד את המפתח", מספרת האם. "רציתי לצלצל למנעולן שיבוא ויחליף את המנעול לדירה מחשש לפריצה, אבל לא הספקתי ומאז שדניאל נעלם אני שמחה שלא החלפתי את המנעול. יש לו מפתח. גם אם לא נהיה בבית כשדניאל יחזור, הוא יוכל להיכנס".

     

    צילום האבטחה של דניאל מהכספומט ביום היעלמותו
    צילום האבטחה של דניאל מהכספומט ביום היעלמותו

     

    "אולי מתחבא באיזו ישיבה"

     

    "הסיכוי שדניאל מיניביצקי חי זהה לסיכוי שקרה לו משהו ושהוא כבר לא בין החיים", אומר החוקר הפרטי ממשרד "פוקוס הרצליה" שמלווה את ההורים כמעט מאז תחילת הפרשה. "נורא קשה להאמין שהילד שלך חי במקום כלשהו ולא יוצר איתך שום קשר במשך שנתיים, אבל אני מדבר עם ההורים על בסיס יומיומי ואומר להם שאסור לאבד את התקווה. נכון לעכשיו אין לנו שום קצה חוט, אבל חייבים להיות אופטימיים".

     

    יש בסיס לאופטימיות?

     

    "אני מאוד מקווה שנגיע לאיתור שלו במקרה, בהפתעה. אולי הוא מתחבא באיזו ישיבה, אולי הוא הצטרף לאיזו כת, אולי מישהו מחזיק בו במסווה של כוונות טובות ומאיזושהי סיבה מונע ממנו ליצור קשר עם הוריו".

     

    אתה מאמין שהוא יימצא?

     

    "משפחתו של דניאל הפכה אותו לנעדר הכי מפורסם במדינה. לכן אני בטוח שאם מישהו יראה אותו הוא ידווח לנו או למשטרה".

     

    דניאל מיניביצקי - שב־31 באוקטובר אמור לחגוג את יום הולדתו ה־37 - הוא בנם הבכור של ורדה ויהושע (בני 63), שהפכו לזוג כשהיו בני 15, תלמידי תיכון אליאנס בתל־אביב. יהושע הוא רואה חשבון במקצועו, ואילו ורדה למדה צרפתית באוניברסיטת תל־אביב ועבדה בעבר בחבר המתרגמים, "אבל מיום שדניאל נולד החלטתי להיות אמא במשרה מלאה", היא מספרת, "השקעתי בו את כולי". אחריו נולדו אפרת (34), עובדת במטה לביטחון לאומי, נשואה ואם לשניים: אלון (שלוש וחצי) ואיתי (בן שנה, "שלא הכיר את דניאל"), ואביטל (31), רואת חשבון, שלפני שלושה חודשים זיכתה אותם בנכדה נועה, השם שדניאל כל כך אהב.

     

    ההורים מספרים על ילדות מאושרת ופסטורלית שהתחילה בשכונת נחלת יצחק בתל־אביב ונמשכה ברמת אביב ג', ונזכרים בילד השובב שלמד בגימנסיה הרצליה, התחיל קורס טיס בצבא ולאחר שהודח עבר לשירות קרבי כצלף ביחידת מגלן. אחרי הצבא למד לפסיכומטרי, עבר אותו בציון מרשים של 714 ותיכנן ללמוד משפטים בשובו מהטיול הגדול. כדי לממן אותו הוא עבד במשך שנה במסעדה אסייתית והכיר ברשת בחורה ובחור שנוסעים למונגוליה.

     

    "לא שאלנו אותו למה הוא לא נוסע עם חברים", מספרת ורדה, "ידעתי שהוא מאוד סוליסט, שהוא אוהב לעשות דברים לבד, וסמכנו עליו. לקראת סוף הטיול הוא הגיע לספרד, ואז הצטרפתי אליו לשבוע", אומרת ורדה וקצב הדיבור שלה מואט. "במדריד התארחנו אצל חברה שלי, אישה נוצרייה, וכשחזרתי ארצה הוא נשאר לגור אצלה. היא הציגה לו כל מיני שאלות על היהדות, ודניאל לא ידע לענות עליהן. בדיעבד התברר לי שזו הייתה נקודת המפנה שלו לעבר החזרה בתשובה. מספרד הוא המשיך לבנגקוק, הגיע לבית חב"ד, ואחרי שבועיים־שלושה צילצל הביתה וסיפר שהוא מתחיל להתחזק".

     

    "חטפתי הלם", מעיד יהושע. "מה פתאום להתחזק? חששתי שעושים לו שטיפת מוח. אמרתי לו 'דניאל, חכה, אני בא' ולמחרת עליתי על הטיסה הראשונה. הילד שקידם את פניי כבר חבש כיפה. הייתי שם שבוע. אני התאכסנתי בבית מלון והוא היה בבית חב"ד. ניהלנו הרבה שיחות. אמרתי לו 'תחזור הביתה, לסביבה הטבעית שלך'. אחרי חודש הוא חזר".

     

    "לא היה לנו קל להסתגל לאורח החיים החדש", מודה יהושע. "לוורדה היו ציפיות. במשך שמונת חודשי הטיול היא רשמה את דניאל ללימודי משפטים באוניברסיטת תל־אביב והוא התקבל. היא התחננה לפניו שיילך ללמוד".

     

    "כן, התחננתי", היא חושקת שפתיים. "אמרתי לו 'דניאל, אתה יכול ללמוד גם באוניברסיטה וגם בישיבה, אין סתירה'. הצעתי לקנות לו מכונית כדי שיוכל להתנייד בקלות. יהושע נסע איתו לכל מיני ישיבות. דניאל החליט ללמוד תורה בישיבת חב"ד ברמת אביב, ולרגל המעבר לישיבה הלכנו ביחד לקניון לקנות לו כובע ובגדים שחורים. המוכרת לחשה לי באוזן 'איזה חתיך'. שיכנעתי את עצמי שזה לא אסון. לחברות שלי אמרתי שבטח ימצאו לו שידוך ואני אזכה בהרבה נכדים".

     

    במשך שנה הוא גר בישיבה, כשהוריו מממנים את הלימודים ואת שכר הדירה - ובימי שישי חזר לדירתם עם סל הכביסה. "לפני שהגיע אלינו הוא נהג לעמוד עם חבריו מול קניון רמת אביב ושיכנע גברים להניח תפילין", מספר האב. "מדי פעם הוא גם הביא לארוחת שישי חברים מהישיבה", מתארת ורדה ולפתע פורצת בצחוק. "פעם הוא הביא איזה הומלס שמצא ברחוב. ההומלס ישן במיטה שלו ודניאל ישן על הרצפה".

     

    "הכדורים הפכו אותו לזומבי"

     

    שנה אחרי החזרה בתשובה חזר דניאל בשאלה. "זה לא קרה בן לילה", מספרת ורדה. "הוא התחיל להגיע הביתה גם באמצע השבוע. פעם, בשעת ערב מאוחרת, הרב צילצל אלינו וביקש שנבוא לקחת אותו הביתה. התברר שדניאל ישב מחוץ לישיבה עם חבר'ה חילונים, התווכח איתם ושיכנע אותם לא לבחור בדת. הרב טען שהוא גורם להם נזק. בדיעבד הבנתי שעבור דניאל זו הייתה הנקמה המתוקה. כשהחזרנו אותו הביתה הוא אמר 'לא מתאים לי', הוריד את הציצית ונשאר רק עם כיפה, עד שגם היא ירדה. הוא הסתגר בחדר שלו וראה המון טלוויזיה, כאילו שהוא מבקש לפצות את עצמו על התנזרות של שנה שלמה".

     

    ההורים הניחו שזה עניין של זמן, אבל דניאל לא מצא את עצמו. "מאז שדניאל חזר מהישיבה הוא היה במשבר נפשי עמוק", אומרת ורדה. "הוא טופל על ידי 13 רופאים פסיכיאטריים, כולם באופן פרטי, ואף אחד מהם לא מצא את הסיבה למחשבות הטורדניות שהציקו לו. חלק אמרו שהוא קיבל פלאשבקים מהשירות הצבאי, ממארב בגבול לבנון, אחרים אמרו שמה שחשוב זה לייצב אותו בעזרת כדורים. בשנים האחרונות הוא סבל נורא מהזיות. יהושע אמר לו 'קום מהמיטה, תמצא עבודה', ודניאל בכה 'אין לי אנרגיה'. הוא גם אושפז כמה פעמים".

     

    "בהתחלה היינו מאוד תמימים", מעיד יהושע. "חשבנו שהוא ייקח כדור ויבריא. אבל כשהכדורים הובילו לשיפור דניאל הפסיק לקחת אותם, ועל הרקע הזה רבנו הרבה. דניאל סיפר שהוא שומע קולות שמטריפים אותו. הרופאים הלעיטו אותו בכדורים שהפכו אותו לזומבי. כבר לא ידענו מה טוב יותר - שהוא ישן במשך ימים שלמים או שהוא צועק בגלל הפחד מהקולות הרעים".

     

    מדי פעם, מספרים ההורים, הקולות העניקו לו פסק זמן. אלה היו "התקופות הטובות", כהגדרתם, שבהן דניאל כתב והלחין ("כמה אני מתגעגעת שהשכן מלמעלה שוב יירד אלינו ויבקש מדניאל לנגן קצת יותר בשקט", אומרת ורדה) ואף הקליט באולפן מקצועי דיסק שלם. בתקופה טובה אחרת הוא למד קופירייטינג. "הוא היה מאוד יצירתי", הם אומרים, "עטפנו אותו באהבה. היחסים בבית היו מושלמים. שתי אחיותיו תמכו בו, אבל אחרי תקופה טובה באה נפילה. מצבו החמיר דווקא מפני שהוא הבין עד כמה הוא שונה מאחרים. הוא היה אומר לי 'פעם הייתי המוצלח של השכבה. עכשיו החברים שלי כבר נשואים ועובדים ומסודרים ואיפה אני?' הוא הבין שלא יהיה לו מקצוע, שהוא לא יתחתן ושהוא לא ישתלב בחברה".

     

    הסתרתם את מצבו?

     

    "בהתחלה לא שיתפנו את החברים שלנו מפני שחשבנו שזה משהו זמני", אומרת ורדה. "שנתיים לפני שהוא נעלם התחלתי לספר לחברות הטובות שלי והרגשתי הקלה. מאז שסיפרתי שיש בעיות הן כבר לא שאלו 'מה דניאל עושה עכשיו?'"

     

    "גם דניאל לא הסתיר את מצבו", מוסיף בעלה. "הוא עישן המון, בחודשים שקדמו להיעלמותו הוא לקח גם 'חגיגת' וטען שזה גורם לו לצאת מחוסר החיוניות שלו. בכל פעם שהוא ירד לעשן על הספסל שבחזית הבניין הוא דיבר עם שכנים וסיפר להם מה עובר עליו. דווקא בתקופה האחרונה, אחרי ששילמנו הון עתק לרופאים פסיכיאטריים שחלקם לא התנהגו כמו בני אדם, הגענו למישהו טוב שנתן לדניאל קומבינציה של כדורים שעבדה עליו. היה לו יותר כוח והוא הרגיש יותר בטוח. הוא הפך לטבעוני, מילא את המטבח בקטניות וכשוורדה לא הייתה בבית הוא הכין ארוחה בכוחות עצמו. תיכננו לחגוג את יום ההולדת שלו במסעדה טבעונית. כל הסימנים היו מעודדים. התחלתי לטפח תקוות שהילד ייצא מזה בקרוב".

     

    "הכי שגרתי בעולם"

     

    גם בבוקר השבת ההיא, לפני שנתיים, כשיהושע היה האחרון שדיבר עם דניאל, לא הייתה לו שום סיבה לדאגה. "אני איש של בוקר", הוא משחזר. "התעוררתי מוקדם והתיישבתי עם הלפטופ במטבח. בחמש וחצי לפנות בוקר ראיתי את דניאל יוצא מהחדר שלו עם תיק גב. שאלתי 'לאן?' ודניאל ענה שהוא הולך לשחות בקאנטרי. אמרתי לו 'היום שבת, הקאנטרי נפתח רק בשבע וחצי'. הוא אמר 'נכון' וחזר לחדר. בשש בבוקר הוא שוב יצא מהחדר ושוב שאלתי לאן, ודניאל אמר שהוא יורד לעשן. הכי שגרתי בעולם. רבע שעה אחרי שהוא ירד במעלית התחלתי לשאול את עצמי למה הוא עוד לא חוזר והנחתי שאולי הוא פגש חבר. אחרי חצי שעה ירדתי והספסל היה ריק".

     

    "בינתיים התעוררתי", ממשיכה אשתו, "חיכיתי ששתי בנותיי יתעוררו, צילצלתי וסיפרתי להן שדניאל נעלם. אחת מהן הציעה לי לבדוק בארנק הכסף שלי. גיליתי שכרטיס האשראי שלי נעלם וגם 300 שקל במזומן. זה כבר נראה חשוד, אבל לא חששתי שהוא יצא במטרה לא לחזור. נכנסתי לחדר שלו לבדוק אם הוא לקח את התרופות ונדמה היה לי שקופסה אחת חסרה. התקשרתי המון פעמים לסלולרי של דניאל ולא הייתה תשובה. רק פעם אחת מישהו ענה לי במבטא ערבי וצעקתי 'דניאל, דניאל, אני אוהבת אותך!' עד שהשיחה נותקה. פחדתי שהוא נחטף. באחת בצהריים נסענו לתחנת המשטרה, מרחב ירקון. כשאמרתי 'הילד בן 35' ענו לי 'זכותו ללכת, הוא ילד גדול', אז הסברתי לחוקרים שהוא ילד גדול עם בעיות נפשיות".

     

    יהושע נכנס דרך המחשב לחשבון הבנק שלו וגילה שתי משיכות בכרטיס האשראי: 2,000 שקל בשעה שש וחמישה בבוקר בכספומט במרכז שוסטר הסמוך לביתם ו־2,300 שקל שנמשכו שעה וחצי לאחר מכן בכספומט בדיזנגוף סנטר. "כשהחוקרים העלו את ההשערה של בריחה לצורך התאבדות דחיתי אותה בתוקף", אומרת ורדה, "טענתי שאילו דניאל היה רוצה לשלוח יד בנפשו הוא היה קופץ מחלון חדרו. אנחנו גרים בקומה התשיעית. ההשערה שלי הייתה שהוא משך כסף כדי לתפוס מונית ספיישל, אבל לא היה לי מושג לאן. הוא אהב מאוד את המדבר והערבה וגם את הגליל. התחלנו לחפש אותו שם".

     

    איך?

     

    "המשטרה עובדת בשיטות שלה, ואנחנו גייסנו גדוד של חברים ומתנדבים וחיפשנו בדרכים שלנו. אין לי שום ביקורת על משטרת ישראל, אבל היו לנו עמדות שונות. במשטרה מעלים הילוך רק אחרי 48 שעות של היעדרות מפני שעל פי הניסיון רוב הנעדרים חוזרים לבתיהם. אנחנו הרגשנו ששתי היממות הראשונות הן הכי קריטיות עבורו. שכרנו צוות של חוקרים פרטיים. הדפסנו פלאייר עם שתי תמונות שלו ותיאור מדויק, שכלל את גובהו, 1.82 מ', וסימן זיהוי נוסף - קעקוע קטן בצורת תו נגינה על הגב של כף ידו השמאלית, ליד האגודל. שכרנו חברה שהדביקה את הפלאייר על עצים ועל לוחות מודעות ברחבי העיר. בהמשך הוא הופיע גם על גבי אוטובוסים. התראיינו, ביקשנו את עזרת הציבור. לא נראה לי שהיה בישראל מישהו שלא ידע או שמע שדניאל שלנו נעלם".

     

    "רק אחרי עשרה ימים קיבלנו את התמונה ממצלמת האבטחה בדיזנגוף סנטר", מספר יהושע. "הופתעתי מאוד. כשדניאל יצא מהחדר וירד לעשן על הספסל הוא לבש מכנסי ברמודה חומים וחולצה ירוקה ולא היה לו תיק. בתמונה השנייה, שצולמה בשמונה בבוקר, הוא לבש טרנינג ומעיל והיה לו תיק גב, ג'נספורט, בצבע ירוק ושחור. הבנו שהוא החליף בגדים ושהתיק חיכה לו באיזשהו מחבוא. החוקרים אמרו שזה מעיד על צעד מתוכנן - לא ספונטני - ועלתה השאלה האם היו לו שותף או שותפים".

     

    שבועיים אחרי ההיעלמות המסתורית הגיעו תוצאות איכון הסלולרי שהצביעו על אזור הדולפינריום. "מאות אנשים שגייסנו, כולל חברים של דניאל מהצבא, יצאו לחפש אותו שם", ורדה מספרת. "אחרי כמה ימים מישהו שהזדהה כפקח חופים צילצל אליי מהסלולרי של דניאל. הנשימה שלי נעצרה. הוא סיפר שמצא את המכשיר בשבת בבוקר לא רחוק מהבית שלנו ולקח אותו איתו לעבודה. אין לנו מושג אם הסלולרי נפל מהכיס של דניאל או שהוא השליך אותו. רק אחרי שבועיים הוא פתח אותו, ראה 'אמא' וצילצל. ביזבזנו זמן יקר. חזרנו לנקודת ההתחלה".

     

    הימים התארכו - והלילות התקצרו. "השבוע הראשון היה כמו ב'שבעה', אנשים נכנסו וישבו איתנו", היא נזכרת. "זה עשה לי טוב מפני שיכולתי לספר על דניאל שוב ושוב, עוד ועוד. במקביל צילצלו אלינו כל מיני אנשים שרצו לעזור בשיטות שלהם. נומרולוגים, מתקשרות, קוראות בקפה, מי לא. לזכותם ייאמר שאף אחד מהם לא ביקש כסף. חלק אמרו 'תשלמי לי רק אם דניאל יימצא בזכותי'".

     

    זרמתם איתם?

     

    "היה לי מה להפסיד? לא. אישה שמגדירה את עצמה כספיריטואליסטית שלחה לי ציור שעליו נכתב '300 ק"מ מבאר־שבע'. אבל לאיזה כיוון? העברתי את המידע לגשש בדואי ששירת בצבא ומכיר את כביש הערבה כמו את כף ידו. הוא בדק, הפיץ את השמועה בקרב אנשי המדבר ותיחקר מובילי גמלים. נומרולוג עשה כל מיני חישובים והבטיח שדניאל יחזור אחרי חודש. אז הבטיח. רבנים יעצו לי לבדוק מזוזות ואמרו שהוא יחזור בקרוב. מישהו התקשר מרוסיה, אין לי מושג איך הנושא הגיע עד לשם, והורה לי לקחת סוודר של דניאל, להניח אותו בצנצנת זכוכית גדולה, לכסות אותה במכסה ולא לגעת בה במשך שלושה ימים. ביום הרביעי הוא צילצל לשאול מה חדש. התנצלתי שלא הייתה לי בבית צנצנת זכוכית ולכן הנחתי את הסוודר בצנצנת פלסטיק. תגובתו הייתה 'פלסטיק זה לא טוב, זה לא יעבוד'. הרגשתי שאני חייבת לתת צ'אנס לכל ניסיון".

     

    "לכל אלמוני יש שם"

     

    המשטרה החליפה כבר פעמיים את צוותי החקירה, וההורים עצמם השקיעו בחיפושים יותר מ־200 אלף שקל - ועדיין אין קצה חוט. "ברור שהיינו שמחים יותר להשקיע את הסכום הזה בלימודים של דניאל או בחתונה שלו", אומרת ורדה בחיוך עצוב. "אני באמת מרחמת על משפחות של נעדרים שלא יכולות לבצע חיפושים כל כך נרחבים".

     

    ורדה העלתה, וממשיכה להעלות, פוסטים קורעי לב בעמוד הפייסבוק שלה. במקביל פתחה דף נוסף "עזרו לנו למצוא את דניאל מיניביצקי" שהפך לפעיל מאוד. "כל מי ששומע על המקרה שלנו טוען שזה לא הגיוני שבארץ כל כך קטנה אדם נעלם כאילו שבלעה אותו האדמה", היא אומרת. "יש לנו מספר סודי של טלפון נייח שאפשר לצלצל אליו מכל מקום בעולם. דניאל השתמש בו במהלך הטיול שלו. מדי חודש אני פונה לבזק לבדוק אם התקבלה שיחה - והתשובה תמיד שלילית. הודעתי לביטוח הלאומי שדניאל נעלם כדי שיפסיקו לו את הקצבה החודשית, אבל המצב הזה, של חוסר ידיעה, מציב בפנינו הרבה קשיים ביורוקרטיים. לדוגמה, אנחנו לא יכולים לסגור את חשבון הבנק של דניאל. יהושע ואני רוצים לכתוב צוואה שבה נוריש את רכושנו לשלושת ילדינו. מה יעלה בגורל השליש של דניאל אם הוא לא יימצא? מאז המקרה אנחנו חיים כל הזמן במתח, ואני באמת לא יודעת כמה זמן אפשר לחיות ככה, בסימן שאלה". עד היום היא לא מסוגלת להשתמש במילה טרגדיה ומסבירה: "למרות הכל יש לנו בית שמח. הבנות באות עם החתנים והנכדים ויש ארוחות משפחתיות ואנחנו גם יוצאים ומבלים. לפני עשר שנים התחלתי לפסל והתחביב הזה נותן לי סיפוק רב".

     

    יהושע מספר כי "לפני כשנה הקמנו את 'בלעדיהם - עמותה לתמיכה במשפחות נעדרים'. גייסתי אליה את ח"כ איל בן ראובן מהמחנה הציוני שלמד איתי בתיכון ושטיפל בעבר בעמותת 'לחופש נולד' של רון ארד. התחלנו באיסוף נתונים. מדי שנה נרשמים בישראל כ־3,000 נעדרים, ורובם נמצאים או חוזרים. ממחלקת המחקר של הכנסת נמסר לנו שבסוף השנה שעברה היו 529 נעדרים, וכיוון שמדי שנה מתווספים 30-20 נעדרים חדשים, מספר התעלומות קרוב ל־550. מצד שני, 923 גופות של אנשים שהוגדרו על ידי המכון הפתולוגי כ'אלמונים' נקברו. למה אף אחד לא דואג לערוך הצלבה בין הדי־אן־אי של ה'אלמונים' לבין זה של הנעדרים? למה לא משווים צילומי עצמות ושיניים? כשקוברים אלמוני בלי שעורכים לו פרופיל גנטי הורסים את הסיכויים לתת לו זהות".

     

    באמצעות דף הפייסבוק של עמותת "בלעדיהם" פנו אליהם משפחות של נעדרים ותיקים שערכו הפגנה בפתח המכון הפתולוגי בדרישה להצלבה גנטית, תחת הכותרת "לכל אלמוני יש שם". יהושע, יו"ר העמותה, אומר כי "הנושא המשפטי חייב לעבור רוויזיה. יש מקרים למשל שהנעדר שותף בעסק ואי־אפשר לסגור אותו. המטרה הסופית היא להקים במשטרה יחידה מיוחדת שתטפל בנושא הנעדרים, כמו שמטפלים בהם בצבא".

     

    והחוקר הפרטי שמלווה את המשפחה מסכם ואומר: "בסופו של דבר חיפשנו בכל הארץ בעזרת ג'יפים, רוכבי אופניים, רחפנים, יחידות חילוץ, כלבים, גששים בדואים ועוד אלפי אנשים טובים שהתנדבו להפוך כל אבן. אנחנו ממשיכים לחפש מישהו שבכלל לא ברור אם הוא חי או מת, אבל ממשיכים, בין ייאוש לתקווה. לאחרונה מישהו צילצל וסיפר שהוא ראה מישהו שדומה לדניאל בארלוזורוב בתל־אביב. תוך דקות הגענו לשם וגילינו שמדובר בהומלס מוכר".

     

    מה הסיכוי למצוא נעדר אחרי שנתיים?

     

    "אני מכיר מקרים של נעדרים שהצליחו לחיות כמה שנים מתחת לרדאר. היה בחור שהסתכסך עם הוריו על רקע שתייה וברח. אחרי ארבע שנים וחצי מצאו אותו שיכור, זרוק, השוטרים ביקשו תעודת זהות והחזירו אותו למשפחה. היה מקרה של קטין שנעלם ושבע שנים הוא חי בזהות בדויה, בפחד ובבריחה, עד שצילצל להוריו ערב נישואיו. היה גם מקרה של משפחה מהצפון שחיפשה את בנה במשך ארבע שנים עד שמישהו החליט לחפש בעוד מערה".

     

    ומה הוא מצא?

     

    "שרידי עצמות. שלא נדע".

     


    פרסום ראשון: 29.09.16 , 21:40