ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 לילות • 01.10.2016
    הכל כלול
    'מקום קטן' הוא כתב אישום בוטה ואפקטיבי שמטיחה ג'מייקה קינקייד בפניו של התייר העיוור
    שרון קנטור

    מקום קטן // ג'מייקה קינקייד - מאנגלית: רונה משיח - לוקוס - 96 עמודים

     

    לאחרונה הוצת מחדש הדיון ביצירות שצריכות או ראויות להילמד לבחינות הבגרות בספרות. הקורא המשולהב, המאמין בכוחם של ספרים, בונה בראשו רשימה כזו: טקסטים שהם חובה, טקסטים שהם משני מחשבה, טריים־לנצח, אבל גם לא ארוכים ומייגעים. כאלו שגם צעירינו הנרפים יוכלו לספוג. אל פסגות הרשימה המדומיינת הזו מעפיל 'מקום קטן' - ה"אני מאשים" של הסופרת והמסאית ג'מייקה קינקייד, נובלה שהתפרסמה לראשונה ב־1988 ותורגמה לאחרונה לעברית.

     

    לקינקייד אין שהות, אין זמן לשטויות שלכם. חשוב לה לספר את האמת כבר בשורות הראשונות וחשוב לה שאתם, הקוראים, תאמרו לעצמכם את האמת, שלא תמצאו מסתור מפניה. משפטיה קצרים, או מחולקים חלוקה זוויתית, מושחזים וכואבים כמכות פרגול. 'מקום קטן' נכתב בגוף שני, כפנייה לתייר - מושא האשמה העיקרי שלה - הבא לחמוס את מולדתה היפה, הקטנה והענייה אנטיגואה. אך למעשה זהו כתב אישום המופנה לכולם: לתייר המעדיף את העיוורון כי רק העיוורון מאפשר חופשה; לקולוניאליזם שמחק את תרבות המקום; לשלטון העצמאי המושחת שגורם לקולוניאליזם להיראות כתקופה נכספת; וגם לאזרחי אנטיגואה עצמם, על שהם מקבלים את המשך השפלתם.

     

    ראש הממשלה מוזכר כבר בשורה הרביעית. זו אולי נקודת ההזדהות החריפה ביותר של הקורא הישראלי, שראש הממשלה שלו נוכח בחייו כמו ארוחת הבוקר, כמו מזג האוויר. אבל אסור להשוות. קינקייד לא מרשה להשוות. וזו המשימה הקשה בקריאת הנובלה, כי הקורא כל הזמן רוצה להשוות: את הרשע, את הטיפשות, את קידום האינטרסים הצרים, את השחיתות. הוא רוצה כל הזמן לומר לעצמו: זה ממש מזכיר לי משהו. אבל בכך שהוא משווה, הקורא הופך בעצמו לתייר. הוא הופך את כתב ההאשמה של קינקייד למעין חופשה, חופשה במקום גרוע יותר מישראל (חוץ מהנוף, כמובן. היופי הלא־אמיתי, "הקבוע המופלא" שקינקייד כל כך מיטיבה לתארו בפרק האחרון).

     

    קינקייד מזכירה כי מרבית המקומיים לעולם לא יוכלו להפוך לתיירים. הם עניים מדי. והם "מקנאים ביכולת שלך להפוך את השגרה ואת השיעמום שלהם למקור הנאה בשבילך". אכן, קטלוגים של חופשות, עניינם "לצמצם את המקומות השונים בעולם לסדרה מוגבלת של רגעי אושר אפשריים ולתמחירים", כפי שכתב וולבק - מראשי וראשוני מאשימי התייר - ב'פלטפורמה' שלו. אך בעוד וולבק, שבז לכל העולם במידה שווה, מזכה את התייר שלו במין אדיר ובמוות אדיר, קינקייד משפילה אותו ולא נותנת לו דבר. "גופך השלו מסריח ומבהיק על החול", היא מטיחה בו, ומוסיפה - שוב, בפנייה העולבת בגוף שני - "דבר מכוער, זה מה שאתה כשאתה תייר, דבר מכוער, ריק וטיפש, חתיכת זבל שעוצרת פה ושם כדי לבהות בזה ולטעום מההוא". מעודן זה לא.

     

    "אפילו אם המוצא שלי הוא באמת מאנשים שחיו כמו קופים על העצים - עדיף כך מאשר מה שקרה לי, מה שהפכתי להיות אחרי שפגשתי בכם". קינקייד חוטאת פה לכאורה באותה הכללה שהיא מתנגדת לה, כי סביר שחלק מבני עמה, אם לא רובם, ואין זה נדיר לפגוש עמדה כזו בקרב אוכלוסיות נחשלות - שמחים על המפגש עם מה שמכונה קדמה, שמחים על מה שמכונה השתלבות בכלכלה העולמית, עם מה שמכונה יציאה מעוני ומעבר לכלכלת כמיהה. קינקייד, שהשכלתה וגורלה מאפשרים לה לראות מעבר לכך, בזה לקדמה הזו. אבל היא אינה יכולה לשמש פה לאחרים. וזו משמעותה וחשיבותה האמיתית של הנובלה, שהפכה את קינקייד - סופרת מצליחה שחיה וכותבת בארצות־הברית - לאישיות בלתי רצויה במולדתה: זהו סיפור אישי לחלוטין. זווית ראייה אישית של סיפור לאומי.

     

    קינקייד סולדת מהאופן שבו הכיבוש נותר חלק מהדי־אן־איי של האנטיגואים, "האובססיה שלהם לעבדות ולשחרור" - בכבוד לענף המלונאות ומצטייניו, בכניעה לשלטון המושחת שמרמה ומרעיל את אזרחיו. היא טווה רשת כלכלית שכולנו מכירים. לכל כיעור, לכל טיפשות - יש תשובה. יש סיבה. מכרז שהוטה, שוחד ששולם. זו אינה איוולת - זו עוולה. רמייה, גניבה. קינקייד מביאה דוגמאות לשחיתויות - שמות, מקומות, זיכרונות. אלו רק חלק ממה שהופך את הטקסט הזה לחי, ללא עוד מאמר מלומד שמשאיר את קוראיו מהנהנים בכובד ראש, אלא לבומבה לפרצוף.

     


    פרסום ראשון: 01.10.16 , 20:03