'התלוש' במוזיאון תל־אביב היא תערוכה עצובה, יפה ומעוררת חמלה. היא משתמשת בדמותו של "התלוש" הספרותי, שנכחה בטקסטים של דור התחייה ובהווייתה התגלמה אימת המציאות כמטפורה לדמותו של האמן העכשווי - הגברי בעיקר - כפי שמתארת האוצרת דלית מתתיהו. אין בה טרוניה או קריאה למחאה, גם לא הספד, אלא בעיקר תחושה של פסיביות וקבלת הדין.
זה בא לידי ביטוי באנאליות הרפטטיבית של אורי זוהר, ששואל שוב ושוב, "אני יפה?" בעבודת הווידיאו של רעיה ברוקנטל, וברישומים העדינים והיפים של דנה יואלי בסדרה 'הרובינזון האחרון' - מעין מסע בודד ומתסכל של גבר וספינה. הפסיביות הזו מתבטאת גם ברישומים האירוניים של רותם רוזנבוים, המתמקדים בדמות האמן המתוסכל שאיבר מין גברי צץ ממצחו, ברישומים הקטנים והמקסימים בסדרת הציורים 'עונשין' של אבי סבח, ובהם סצנות קשות לעיתים, וגם ברישומי האור הצבעוניים היפים של שחר סריג.
הבחירה בעבודות מצוינת וניכר כי מתתיהו דלתה יצירות שתופסות איזו מהות קיומית של המשתתפים. כמו למשל הברנקוזי החבול של אורי רדובן העשוי בד, עץ וקרטון, או שני הדיוקנאות העצמיים של גל וינשטיין העשויים מצמר פלדה שנמהל בקולה, מה שיוצר תהליך של כליה והרס עצמי.
אחת היצירות המדויקות בהקשר זה היא עבודת הווידיאו של אסף מגל ושרון פדידה, 'הי פדידה', שמספרת את סיפור ההישרדות של האחרון כאמן. פדידה, שחי עם האמנית להלי פרילינג ולהם תינוקת, צריך להתפרנס ולפרנס. מהסטודיו שלו לא תצא הבשורה והוא נאלץ למצוא הכנסה נוספת - 4,000 שקל לפעמיים בשבוע כמתלמד במספרה של אבי פדידה, במכון ללימודי אמנות עיצוב השיער. אחרי השתלמות קצרה בחפיפות (מעולם לא ידעתי שיש כל כך הרבה מה ללמוד בתחום הזה), ותקיעת רולים בשערן של בובות, הוא מזמין ידידה להסתפר אצלו. הוא מניח כהלכה את ערכת התספורת ולאחר סירוק - כשלידו מנחה שמפקח - הוא מגלה שיש לה כינים. הסתודדות קצרה בינו לבין המשקיף מגלה את הכלל בעניין (שתלך לעשות טיפול ביצים בבית), ופדידה נאלץ להרחיק אותה מהמספרה.
האמן המופיע בכל העבודות מצטייר כדמות בודדה, אנטי־גיבור, או גיבור טראגי, "דמות גברית כפופת קומה, חסרת און, הוד או הדר, שהווייתה ניזונה מן החסר", כותבת מתתיהו. התערוכה היא מעין אסופה של תלושים, כל אחד לעצמו, וככזו היא משקפת גם את מצבו של האמן העכשווי, זה העסוק במלחמת ההישרדות, חשוף וחסר כוח, ומציג את כישלונו לראווה.
