"השמיים משתנים לעיני החקלאים. השכנים מתכוננים לימים הנוראים". צלילים נעימים של נגינת אורגן וגיטרות מילאו את החדר הקטן. שלושת הנגנים התכוננו לטקס ראש השנה הקרב ובא כאילו היה הופעה מקצועית בפני קהל גדול. פעם אחר פעם הם עשו חזרות על השיר ועל שירים נוספים לכבוד החג, והשורות המוכרות של שירי ילדותנו התעופפו באוויר: "בראש השנה, בראש השנה ליבנו ענה בתפילה נושנה, שיפה וטובה תהא השנה אשר מתחילה לה היום", וכמובן "שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת", ועוד ועוד.
לא, זה לא חדר חזרות של להקה קיבוצית. גם לא חדרון מאולתר בתנועת נוער או בבית ספר יסודי. ברוכים הבאים למרכז החינוך של כלא רימונים שבשרון, שמאכלס כמה מהאסירים הכבדים והמסוכנים בישראל. מרבית האסירים פה שפוטים לשבע שנים ויותר, מה שאומר שהם כנראה ביצעו עבירות אלימות, מין או מרמה קשות. זה גם הרקורד של שלושת האסירים המנגנים. את אחד מהם, שעומד ממש מולי, אני מזהה מיד: הוא ביצע עבירה שזיעזעה מדינה שלמה, ועכשיו מנגן כמו תלמיד תיכון בחזרות.
קשה לי מאוד לראות ככה אדם שמבחינתי עדיף היה שיירקב. היו רגעים שבהם היה בא לי להקיא, פשוטו כמשמעו. אבל בשירות בתי הסוהר רואים אסירים כמוהו אחרת ומסבירים שפעילויות כמו זו שבה נכחתי הן לב ליבם של הטיפול בדיירי המקום. "מהרגע שהאסירים נכנסים בשערי הכלא לא מעניין אותנו מה הם עשו", אומרת קצינה בכירה בשב"ס. "המטרה שלנו היא לשמור על החיים שלהם ולנסות לשקם אותם כדי שיוכלו להשתלב בחברה כשישתחררו. זה לא משנה אם מדובר בעבריין מין, ברוצח או באדם שהורשע במרמה. חלק מבעלי התפקידים כאן אפילו לא יודעים על מה האסיר שפוט. הוא פשוט אסיר".
ההסבר הזה לא פשוט לעיכול. הוא דורש לעשות סוויץ' בראש בין מה שאנחנו רגילים לחשוב על עבריינים ואסירים, לבין האופן שבו הם נתפסים בשירות בתי הסוהר. אבל אחרי שבחודש האחרון ביקרתי כמה פעמים בכלא רימונים כדי לראות איך מתנהלים חייהם של אסירים, והפכתי לצורך הכתבה לאסיר מדומה, גם אצלי השתנו הרבה מאוד תפיסות ומחשבות על מה שמתרחש בין החומות. שלא תהיה טעות: אני לא ממליץ לאף אחד להיכנס לכלא. זאת חוויה קשה, אפילו מטלטלת. אבל כשמשתחררים מבית הסוהר, משתחררים גם מכמה סטריאוטיפים לגביו.
קדימה, לזינזנה "פה זה לא סוריה"
השעה היא 10:00 בבוקר. אני יושב בכלוב ברזל אפור שבו ממתינים אסירים להובלה. אילו הייתי אסיר אמיתי הייתי אזוק בידיים וברגליים, אבל גם בלי האזיקים התחושה לא נעימה. לידי מסתובבים סוהרים של יחידת נחשון, היחידה האחראית על הובלת אסירים ועצירים, ומרחוק עומד סוהר אימתני שמחזיק בשרשרת כלב עוד יותר אימתני. יש לי תחושה חזקה שהכלב הזה שם עליי עין, ונראה כאילו הוא עומד לטרוף אותי בכל רגע. "הוא פשוט יודע להבחין בין סוהרים לאסירים, ומכיוון שאתה לא לבוש במדים של סוהר, הוא מניח שאתה אסיר", מסבירים אנשי היחידה. מה אגיד לכם? ההסבר הזה לא ממש מרגיע אותי ואני מסתכל כל הזמן בחשש על הכלב, שמחזיר לי במבט מאיים ובחשיפת שיניים.
לקראת היציאה מתא הברזל אני עובר הליך זיהוי, שנועד לוודא שאכן מובילים את האסיר הנכון למקום הנכון. במקביל מסבירים לי שאני אמור לעבור גם חיפוש גופני, אבל בשל היותי עיתונאי נחסך ממני התענוג הזה. אחר כך אני מקבל הסבר קצר על סוגי הזינזנות, הניידות המשמשות להובלת אסירים. בכולן יש כיסאות ברזל לא מרופדים, בכולן יש הפרדה בתאים בין הסוהרים לבין האסירים, אבל הן שונות בגדלים. אני מוכנס לסוואנה, הרכב הקטן ביותר שמיועד להובלת שלושה אסירים, ומגלה שהתחושה בפנים מלחיצה למדי.
דלת הזינזנה נסגרת מאחוריי ואני יושב על כיסא ברזל בתוך תא חשוך, נטול חלונות. מזגן דווקא יש, וכשאני מבקש לכבות אותו כדי להרגיש כמו אסיר אמיתי הסוהרים משיבים: "אנחנו מדליקים אותו גם לאסירים רגילים, פה זה לא סוריה". ביני ובין הנהג מפרידה מחיצת ברזל שחורה ובה חורים קטנים שדרכם חודר מעט אור. אני מאבד תחושת זמן ומרחב. מדי פעם אני שומע שער נפתח ונסגר או מרגיש קפיצה בכביש. ברשת הקשר מישהו אומר, "עוד עשר דקות אני במכלול", כלומר בבקו"ם של האסירים, ואני לא יודע אם הוא מתכוון אל הרכב שלנו או לא.
כך או כך, כעבור זמן קצר אנחנו מגיעים למכלול, והסוהרים מושיבים אותי בתא מעבר המיועד לאסירים שלא עברו עדיין את הליך הקליטה. התחושה בתוכו עגמומית למדי. רצפת התא עשויה בטון צבוע בכחול, לקירותיו צמוד דרגש אבן ארוך ובקצהו נמצא חלון קטן ומסורג. כתובות בעברית ובערבית מעטרות את המקום. "ד"ש לישראל התותח", מוסרת אחת מהן. הסוהרים משאירים אותי מספר דקות בתא, ולמרות שהוא פתוח ואני יודע שבמקרה שלי מדובר במשחק, תחושה של אי־שקט מתחילה להתגנב לגוף.
סוהר מגיע לתא המעבר, ושוב אני עובר תהליך זיהוי. אחר כך לוקחים את החפצים שלי למכונת שיקוף. אם הייתי אסיר אמיתי היו עורכים עליי חיפוש מדוקדק בעירום על כל המשתמע מכך, אבל תעודת העיתונאי שלי שוב מצילה אותי, ואני מדלג רשמית לשערי הבקו"ם של כלא רימונים.
בבקו"ם של הכלא "אתה מעשן סמים?"
המפגש הראשון שלי, איך לא, הוא עם האפסנאי, נחום ויקטור. הוא נותן לי מדים כתומים ושקית עם מוצרים בסיסיים כמו מגבת, סבונים, תחתונים, גרביים ומשחת שיניים. אם הייתה לי חגורה, הייתי צריך להפקיד אותה כאן. הסיבה מובנת. בשל רגישויות שונות, שירות בתי הסוהר מרשה לי ללבוש את המדים הכתומים רק בחדר פנימי - לא בין האסירים, לא במסדרונות הכלא. והתחושה? היא דומה ללבישת מדים צה"ליים, רק שאתה מרגיש כמו תפוז. תודה ששאלתם.
אחרי האפסנאות אני עובר הליך רישום קצר. הסוהרת שקולטת אותי מחליטה להדביק לי משום מה ישיבה בכלא בגין עבירת רצח, שאותה אני מחליט להחליף מאוחר יותר בעבירת צווארון לבן. איכשהו נראה לי שהיא יושבת עליי יותר טוב. משם אני ממשיך לסדרת ראיונות אצל קצין מודיעין ("יש לך סכסוכים עם מישהו? אתה חבר בארגון פשע? אתה מעשן סמים?"), עובדת סוציאלית ("אני ממליצה לך על קורס בשיטת אדלר שילמד אותך על הורות מרחוק") ורופא ("אנחנו בודקים שאין לך חבלות על הגוף. שלא תגיד שקיבלת את זה אצלנו"). כששרשרת החיול הזו נגמרת, אני נשלח לאגף שבו שובצתי. אגף 14.
הדרך מהמכלול לאגף עוברת אמנם בחוץ, אבל אני לא רואה אפילו פיסת שמיים. אני צועד בתוך מבנה המכונה בפני יושבי הכלא "המחילות" - מסדרון ארוך, מוקף בגדרות ברזל אטומות בגובה של כעשרה מטרים שמעליהן גג ברזל עם חרכים קטנים. כל כמה מטרים תלויה מצלמה סטייל "האח הגדול" שמתעדת את מה שקורה במחילה. קשה לי שלא לדמיין את ההשפעה הדרמטית של מי שצועד בתוכה. המסדרון כל כך ארוך שבהתחלה אתה לא רואה את סופו, מרגיש כמו נמלה שנכלאה בקופסה ענקית, בלי שום אפשרות לברוח.
כשמגיעים לקצה המחילה אנחנו עולים מספר קומות עד לאגף 14. כבר בכניסה קשה שלא להבחין שהאגף מצוחצח בצורה יוצאת דופן. על קירותיו תלויות כרזות עם אמרות כנף שונות. האמרה שמקבלת את פני הבאים קובעת: "מי שלא מוכן להניח לחוף להיעלם, לא יגלה אוקיינוסים חדשים".
סמל האגף, סעיד אסעד, מסביר לי בסבר פנים חמורות על סדר היום במקום. "ספירת הבוקר פה היא בין השעות 5:30 ל־7:00. בזמן הזה אתה צריך לעמוד בתוך התא שלך. לאחר הספירה דלתות התאים נפתחות, ומתחיל סדר היום. האסירים יוצאים ללימודים, לעבודה במפעלים שבכלא או לעבודות פה באגף. כל חריגה מהכללים היא עבירת משמעת שעליה אפשר לקבל עונש. זה יכול להתחיל באזהרה, להמשיך בשלילת קנטינה או מפגשים, ולהסתיים בעונשים חריפים יותר כמו צינוק.
"בהמשך היום יתקיימו ספירות נוספות, ובמהלכן נסגרות דלתות התאים, כלומר האגף נסגר. בשמונה וחצי האגף נסגר סופית, חוץ מחוליית ניקיונות, שמנקה את השטחים הציבוריים שלו. נעשית ספירת לילה וסגירת תאים על מנעולי לילה. אני מבקש ממך שאם מתעוררת בעיה עם אסירים אחרים, אל תנסה לפתור אותה לבד. כל בעיה אתה צריך להביא אותה אלינו ואנחנו נטפל בה".
אחרי התדריך של אסעד אני עובר לראיון אצל מפקדת האגף, רב־כלאי קרוליין סדון. סדון היא כמו מ"פ עבור חיילים בפלוגה. התפקיד שלה הוא אחד החשובים ביותר בשרשרת הפיקוד של שירות בתי הסוהר. היא מכירה כל אחד מהאסירים בשמו, מודעת היטב לבעיות שלהם, ומשמשת כותל לטיפול בתלונותיהם. מנהלת את האגף בקשיחות, אך ברגישות. "אם היית אסיר רגיל, היה מותר לך לשבת רק כשהייתי אומרת לך לשבת", היא מסבירה.
אני ממשיך לראיון נוסף אצל קצינת החינוך של האגף ("יש לנו סדנת ראפ שבסופה ניצור קליפ על נושא כמו כבוד הדדי ומניעת אלימות וגם סדנת כעסים שמומלצת לכל אחד") ואחריו מגיע לתחנה הסופית: התא.
ברוך הבא לאגף 41 "אין פה סוהרים סדיסטים"
"מה, אתה לא מפחד לבקר בכלא?" שאלו אותי הילדים שלי לפני הביקור. השאלה הזאת, בווריאציות שונות ומשונות, חזרה אצל כל מי שסיפרתי לו על החוויה הצפויה, והאמת היא שלא פחדתי. זה לא עניין של תמימות, פשוט האמנתי שלכל עולם יש את הכללים שלו, ושבעולם של הכלא לא תוקפים בן אדם בלי שום סיבה. אז נכון שבכל הביקור שלי התלוותה אליי נציגה של דוברות השב"ס, שהסבירה שהיא שם "למקרה שהעניינים ישתבשו", אבל בשום שלב לא הרגשתי פחד או מצוקה. כל האסירים שדיברתי איתם היו חביבים להפליא.
התא שאליו נבחרתי להיכנס מאכלס אסירים קשים, שחלקם מרצים עונשי מאסר ממושכים. במהלך הביקור למדתי שלא נהוג לשאול את דיירי הכלא על מה הם יושבים, אלא אם כן הם מנדבים את המידע, אבל בואו נגיד שאם אסיר מספר לי שהוא יושב כבר 13 שנה והנשיא עדיין לא קצב את עונשו, אז כנראה שהוא לא נמצא כאן בגין מכירת ג'ינסים מזויפים.
עם כניסתי לתא קידמו אותי האסירים בברכה והושיבו אותי בראש שולחן עמוס בכל טוב בעוגות, עוגיות ומשקאות קלים. אסירים אמיתיים, אפשר להניח, זוכים לקבלת פנים קצת פחות לבבית. אם יש משהו שניכר ממש בתחילת הפגישה הוא שהמארחים מאוד גאים במראה התאים שלהם. האסירים עומלים רבות על ניקיון התא, בתורנות שבועית, ומקשטים את הקירות בפוסטרים ובתמונות שהם גוזרים מתוך עיתונים. אפשר למצוא כאן כרזה של מכונית ראלי וגם את הפנים של אסתי גינזבורג ובר רפאלי. המראה של האסירים קצת אחר: רובם לובשים מכנסי טרנינג, כי הכניסה בג'ינס אסורה בכלא. לרגליהם – כפכפים. את המדים הכתומים הם צריכים ללבוש רק מחוץ לאגף או בפגישה עם המפקדת, לא בזמן שהם נמצאים בתאים.
התא מכיל שש מיטות: שלוש תחתונות ושלוש עליונות. "כאסיר חדש היית מקבל מיטה עליונה, אלא אם כן אתה אסיר מבוגר או נכה", מסביר אחד האסירים. בפינת החדר שש ארוניות מתכת קטנות, שבהן מאחסנים דיירי התא פריטים אישיים: מגבות, אפטרשייב וגם תמונות של המשפחה. בחלק הפנימי של הארונית תלויים צילומים של הנשים שנותרו מאחור, של הילדים. אסיר אחד תלה שם אפילו תמונה של סבא שלו.
כל התאים מצוידים בטלוויזיה שמספק שירות בתי הסוהר. האסירים נהנים מחבילת ערוצים שכוללת את ערוצים 1, 2 ו־10, משני ערוצים ברוסית, משלושה בערבית וגם משני ערוצי ספורט. המקור: צלחת לוויין. "אנחנו מסתדרים בינינו לבין עצמנו ומצליחים להחליט ביחד איזה תחנה רואים", מתעקשים האסירים במקהלה. בתאים רבים יש גם מכשירי פלייסטיישן 1, ללא חיבור לאינטרנט, שאפשר לקנות בקנטינה. "הרבה פעמים כשאנחנו רואים סרטים על בתי סוהר אנחנו צוחקים", מספר אסיר. "זה ממש לא דומה למה שקורה פה".
למה אתה מתכוון?
"אין פה סוהרים סדיסטים שמחפשים איך להציק לאסירים. יש כאן אלימות, אבל לא ברמה שמתוארת בסרטים ובטח שכל הנושא של אלימות מינית הוא מאוד נדיר".
בזמן השיחה עם האסירים, סוהר עובר עם פטיש שניצלים – או ככה לפחות נראה הפטיש שהוא אוחז בידו – ודופק על סורגי התא. "זה רגיל", מרגיעים אותי. "ככה הוא בודק שהסורגים לא פורקו".
האסירים גאים לא רק בתאים, אלא בכל האגף. הם לוקחים אותי לסיור מודרך בחדר הכושר שבו נמצאות משקולות מאולתרות, עשויות מבקבוקי ליטר וחצי מלאים במים. הגאווה הזאת חוצה גבולות ומגזרים. "אתה חייב לראות את בית הכנסת החדש", לוחשים לי בהתרגשות אסירים ערבים, ומביאים אותי לביקור בבית התפילה של היהודים ואחר כך בחדר האוכל.
את הארוחות מכינים האסירים עצמם, בתורנות. אסירים רבים נוהגים לשדרג את האוכל שבושל עבורם במטבח המרכזי עם מוצרים שקנו בקנטינה. "יום שישי הוא היום שבו מכינים את המאכלים הטובים ביותר", מספר אחד מהם. "יש כאלה שמכינים שקשוקה, אפילו חמין או דגים, אבל אנחנו אוהבים להכין מקלובה. אנחנו לוקחים עופות שמגיעים מהמטבח חצי מבושלים, מוסיפים להם אורז, תפוח אדמה, גזר, גמבה אדומה, גרגירי חומוס ושום ומבשלים בסיר. זה יוצא נהדר". בפסוליה, כמו בשיר המפורסם, דווקא לא הבחנתי.
בכלל, נושא האוכל תופס תשומת לב רבה בכלא. בכל תא יש מזווה גדול מלא במוצרים יבשים שקנו האסירים, כשהלהיט הגדול הוא טונה. "הרבה אסירים עושים כושר ואוהבים לאכול את הטונה שמנפחת את השרירים", מספר אסיר. אבל גם הקורנפלקס מככב על המדפים ובאחד החדרים עמדו, מסודרים בשורות, עשרות קרטונים של מיצי נקטר. בחדר אחר ראיתי מדף שעליו קופסאות תבלינים.
טיפים לאסיר המתחיל "שמור על הפה שלך"
שאלתי את האסירים מה העצה הראשונה שהיו נותנים לאסיר בתחילת דרכו. "כדאי לך לחשוב פעמיים־שלוש על מה יוצא מהפה שלך", ענה לי בחיוך אחד מהם, אסיר שמרצה עונש ארוך על עבירות אלימות קשות. "מה שאתה רואה בתא או שומע מהאסירים במסדרון צריך להישאר אצלך, ואתה בשום פנים ואופן לא מעביר את זה לאנשי הצוות. כל אחד מתעסק פה בעניינים שלו. צריך לדעת גם לא לפגוע בכבוד של אנשים אחרים, וכדאי מאוד שלא תתחמק מהתורניות של ניקיון התא. זה מעצבן מאוד אנשים. כולם צריכים לשאת בנטל".
אני צריך לפחד?
(צוחק) "אתה ממש לא צריך לפחד. אתה לא מהווה פה איום על אף אחד, אין לך שום סכסוך ושום כלום".
טוב, אתם לא יכולים להציג את המקום הזה כגן עדן. יש פה אלימות, קטטות בין אסירים.
"זה ממש לא גן עדן ויש כאן אלימות, אבל ברוב המקרים זה קורה מחוסר הבנה או חוסר כבוד אחד לשני. הרבה פעמים אנחנו מנסים למנוע את זה ולסגור את הדברים בינינו. כשאסיר עושה צרות זה גם יכול לדפוק את כל האגף. יכולים לסגור את כולנו בתאים. לא לתת לאף אחד לצאת ללימודים או לתעסוקה. אין ביקורים. אין טלפונים. אין כלום".
מה הדבר הכי קשה בלהיות אסיר?
"ההתמודדות מול המשפחה. גם אם יש פה אסיר שאומר לך שהוא הגבר הכי גדול, תראה מה קורה לו אם קצת לפני סגירת התאים בלילה הוא מקבל טלפון ושומע את הילדים שלו בוכים ואומרים שהם מתגעגעים אליו, או את אשתו בוכה שאין לה כסף, וישר אחרי זה דלת הברזל נטרקת על שני מנעולים. אנשים מתפרקים מזה. הקושי הגדול מתחיל כשאתה קולט מה עשית. אתה מתחיל לשאול את עצמך 'איך לא חשבתי על הילדים? איך לא חשבתי על המשפחה?'"
אתם חושבים לפעמים גם על הקורבנות?
"הרבה פעמים. הקורבנות לפעמים באים לי בחלום. אנחנו עוברים כאן תהליכים טיפוליים, שמציבים לנו מראה מאוד קשה מול העיניים ואנחנו קולטים את המשמעות של מה שעשינו. כולם כאן כאילו חברים אחד של השני, אבל בתכל'ס אתה לבד ואתה צריך להתמודד עם הדברים שעשית".
"כשנכנסתי חשבתי שאני הקורבן", מספר עבריין נוסף שיושב על עבירת הונאה. "מאז עברתי שינוי. אני מרגיש אמפתיה כלפי הקורבנות שלי. עבריין מרמה לא מבין הרבה פעמים את הפגיעה שהוא פגע בקורבנות. לוקח הרבה זמן להפנים, אבל צריך להבין שעבריינות כזאת היא כמו מחלה. אם אתה לא נשבר ומבין שטעית, יש סיכוי גדול מאוד שתחזור לזה".
ללימודים ולעבודה "רימון גדל על עץ?"
בכלא רימונים מעודדים את האסירים לצאת מחוץ לגבולות התא, ללימודים ולעבודה. בין החומות נמצאים כמה מוקדי תעסוקה, בהם מפעל אלקטרוניקה קטן ומתפרה שבה מכינים מוצרים לפי הזמנה, למשל תיקי בד לטליתות. אסיר צעיר שהורשע בתקיפת אשתו לשעבר פותח מגירה קטנה ליד שולחן העבודה ומראה לי וילון וכרית שתפר. "אלו מתנות בשביל הילדים שלי, אני חולם לתת להם את זה", הוא אומר בהתרגשות, ומספר שבקרוב יגיעו לבקר אותו, לאחר שבעבר היה ביניהם נתק.
האסירים שעובדים מקבלים משכורת שמכונה "תגמול" ונעה בממוצע בין 1,500 ל־2,200 שקל. בקנטינה גם ככה מותר לבזבז רק עד 1,600 שקל בחודש, מגבלה שנועדה למנוע סחר בין אסירים. אבל הכסף הוא רק חלק מהעניין. מפקדת האגף סדון מדרבנת את האסירים לעבוד במטרה לקדם את שיקומם. "היא ממש דוחפת אותנו לזה, גומרת אותנו", מספר אסיר. "היא אומרת לנו 'אתם רוצים להשתקם או ללכת לגיהינום?' מרוב עייפות, בשעה שמונה וחצי, תשע, אנחנו כבר נופלים למיטות שלנו רצוצים".
ההצלחה של סדון לא קשורה רק לכושר השכנוע שלה. מערכת היחסים בין הסוהרים לאסירים בכלא היא מערכת קלאסית של מקל וגזר, כפי שמסבירה היא עצמה: "אין שום סיבה שאסיר שלא עושה עם עצמו כלום יקבל כל מיני הטבות כמו פגישות פנים אל פנים עם בני משפחתו. מצד שני, מי שעובד או לומד בהחלט זכאי לקבל הטבות. חלק מהאסירים צריך לדחוף גם באמצעות שלילת הטבות, אבל בסוף הם הרבה פעמים מודים לי".
הלימודים נערכים במרכז החינוך של הכלא. האסירים מחולקים בו לפי רמת הידע שלהם: חלקם לומדים את הא'־ב', אחרים משלימים 12 שנות לימוד וניגשים לבגרויות, ויש גם כאלה שלוקחים קורסים באוניברסיטה הפתוחה. הלימודים, מסבירים בכלא, חשובים לא רק לדימוי העצמי. הם גם מסייעים במציאת עבודה עם השחרור.
"אבל הרבה פעמים אסירים חדשים לא מבינים את המשמעות שליציאה לתעסוקה או ללימודים", מספר אסיר במרכז. "ואז אפשר לראות אסירים יושבים בתאים ימים שלמים ולא עושים כלום חוץ מלשחק שש־בש וקלפים".
באחד השיעורים ראיתי אנשים בני 40 ו־50 שלומדים לקרוא ולכתוב. "תאר לך מה קורה לאדם כזה אם הוא יוצא מהכלא ולא יודע את אותיות הא'־ב'", מסבירה לי קצינה בכירה בשב"ס. "מה הוא יעשה עם עצמו בחוץ? אפילו עבודה כמנקה רחובות הוא לא יכול למצוא. איך הוא יקרא את החוזה שלו? איך הוא יקרא את המשכורת? הסיכוי שלו לחזור לפשע הוא עצום".
גם הומור משחק פה תפקיד חזק, אבל בגבולות. על לוח מודעות במרכז החינוך תלו התלמידים שלט: "תא להשכרה. שני כיווני אוויר. נוף ל'שרון' ול'אגם' שכנים נפלאים + חניה לפוסטה (רכב להובלת אסירים – צ"ש)". בשיעור עצמו, כשהמורה המלמדת את אותיות הא'־ב' מגיעה לאות ר' ומדברת על רימון, שולף אחד האסירים: "רימון גדל על עץ? זה לא משהו שזורקים אותו כדי להפחיד?" והמורה מרגיעה אותו: "כאן מדברים רק על רימונים שאוכלים, ולא על שום דבר אחר".
בפעם אחרת מעבירה המורה ניצה, שמעדיפה ששם משפחתה לא יפורסם, שיעור אזרחות. כשהיא מלמדת את עיקרון "שלטון החוק", ניצה מסבירה שהחוק הוא מעל כולם, גם מעל ראש הממשלה ונשיא המדינה. התלמידים מתחילים לצעוק: "גם מעל מרים פיירברג, גם מעל מרים פיירברג. תראו, גם היא במעצר". למה ראש עיריית נתניה נחשבת כאן ליותר מאשר ראש הממשלה? פשוט מאוד: הכלא קרוב מאוד לנתניה, ורבים מהאסירים גרו בעבר בעיר, כך שפיירברג בעיניהם היא כוכב עליון.
ניצה היא אישה מרשימה. לא כל אחד יכול לבצע את התפקיד שלה. עמידה מול אסירים דורשת איזון בין הקשבה ואנושיות לבין שמירה על דיסטנס, כדי שהתלמידים לא ירמסו אותה. זה השיעור הראשון בשנת הלימודים, והמורה ניצה עורכת מעין שיחת גיבוש ותיאום ציפיות: היא מחלקת לכל האסירים פתקים עם רגשות וכל תלמיד בוחר את הרגש שהוא מתחבר אליו. תאמינו לי שאם אתם לוקחים חבורה אקראית של גברים רגישים בפאב תל־אביבי לא תשמעו כל כך הרבה השתפכויות נפש כמו שאתם שומעים בכלא. בעקבות הטיפולים האינטנסיביים שהאסירים עוברים בכלא הם מתרגלים לדבר על הרגשות שלהם יותר מאשר כל גבר אחר בחוץ. "אני מקווה שלא אהיה מתוסכל פה, כי זה מה שהיה קורה לי בכל פעם שהייתי לומד בתור ילד", אומר אחד האסירים בגילוי לב.
במרכז החינוך נמצאת גם הספרייה. על המדפים מונחים ספרי פשע ואפילו ספרים על בריחה מהכלא. "אז אלה הספרים הכי נקראים", אני קורץ לאסיר המשמש כספרן, אבל הוא מפתיע: "דווקא לא. כאן בכלא הרבה אסירים אוהבים לקרוא סיפורי פנטזיה. הארי פוטר הוא רב־מכר כאן. גם ספרי פילוסופיה, 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום' של מילן קונדרה וכאלה. יש כאן אפילו אסיר אחד שביקש שיזמינו לו מבחוץ ספר על פילוסופיה יפנית. כאן בכלא אין לנו אינטרנט אז את כל הידע שלנו אנחנו שואבים מתוך הספרים. הספרייה היא הגוגל שלנו".
השחרור "בוא הביתה במהרה"
זמן היציאה מהכלא מגיע. לפני השחרור אני מגלה שלא מעט אסירים דווקא חוששים מהרגע הזה. "השחרור מפחיד אותי", אומר אחד האסירים. "אנחנו עוברים כאן שיקום, משלמים את החוב שלנו לחברה, אבל כשיוצאים החוצה כל מעסיק ישר יכול לחפש את השם שלנו באינטרנט ולגלות על העבר שלנו. יהיה לי קשה מאוד למצוא עבודה, ומי שאין לו עבודה קל לו מאוד לחזור ולהיות עבריין".
אסיר נוסף אומר בעצב: "אני ממש לא מחכה לשחרור. אין לי בית, אין לי משפחה, אין לי שום סיבה לצאת החוצה".
כששער הברזל נסגר מאחוריי, הלחות גבוהה והטמפרטורות עומדות על 30 מעלות, אבל אני נושם את האוויר ומרגיש שמשהו נפתח אצלי בריאות. אני נכנס לאוטו, מדליק את הרדיו, וברקע שרה חווה אלברשטיין שיר מוכר: "מישהו חושב עליך ורושם את מעשיך. בוא הביתה במהרה עם הרוח הקרירה". ¿
