אורך הדרך המובילה אל מטה הקמפיין של בריאן מאסט מתנוססים שלטי חוצות עם תמונותיו. בחלקן הוא לבוש במדי צבא ארה"ב, בחלקן הוא עומד כשהפרוטזות מבצבצות מבעד למכנסיו הקצרים. "כבר בבית החולים החלטתי שארוץ לקונגרס", הוא מספר. "לא יכולתי לשאת את המחשבה שהתרומה שלי למדינה הסתיימה בעקבות הפציעה שלי. אחרי חודשיים בשיקום בבית החולים הבטתי באשתי, שאחזה בבננו הבכור, שהיה אז בן חצי שנה, ואמרתי לה שאני חייב להיות דמות חיובית לילדנו ושהחלטתי לרוץ לבחירות לבית הנבחרים האמריקאי”.
קראו את הטור של זיו שילון: מנהיג אמיתי
שש שנים אחרי פציעתו באפגניסטן ושבוע לאחר שזכה בפריימריז הרפובליקניים בפורט פירס, המחוז ה־18 של פלורידה, אנחנו פוגשים את בריאן מאסט (35) במטה הבחירות הצנוע שלו, שהוא למעשה משרד קטן, בסך הכל שלושה חדרים, שמאוכלסים על ידי כמה צעירים חדורי אמונה. על אף האמצעים הדלים, התקווה גדולה. לצד פוסטרים, עלונים, מדבקות וסיכות של מסע הקמפיין, מונחים במקום של כבוד עיטורי הגבורה ואותות הכבוד שקיבל על לחימתו באפגניסטן עם היחידה לסילוק פצצות של צבא ארה"ב, במהלכה נפצע ב־2010 ואיבד את שתי רגליו.
מאסט מתגורר בפאלם ביץ' עם אשתו בריאנה ושלושת ילדיהם: מגנום (6), מווריק (4) ומדלין (שנה), אותם הוא מגדיר כשובבים שמחזירים לו על כל הצרות שגרם להוריו בילדותו. הוא איש של עקרונות, עם ראש פתוח, פטריוט אמיתי, אוהב ישראל. גישתו לחיים, כמו גם למרוץ לקונגרס, היא של אדם חדור אמונה וממוקד מטרה, שמוכן להילחם עד להשגת היעד שלו. הוא גדל בבית של אנשי צבא. אביו ודודיו שירתו בצבא ארה"ב, ובשנת 2000, כשהיה בן 20, התגייס גם הוא לשירות של 12 שנים, כמפקד ביחידה לפירוק מטענים ופצצות (המקבילה ליחידת יהל"ם בצה"ל).
ב־19 בספטמבר 2010, במהלך השירות בקנדהאר שבדרום אפגניסטן, יצא מאסט בראש יחידה מובחרת לפעילות לילית מיוחדת. "הובלתי את הצוות שלי תחת אש צלפים ופיניתי צירים לכיוון האזור בו הפעולה הייתה אמורה להתבצע", הוא משחזר את הלילה שבו השתנו חייו. "הגענו לאזור שנראה לי חשוד וחשבתי לעצמי שאילו הייתי טרוריסט, זה מקום שהייתי מטמין בו מטען. חיפשתי ולא ראיתי חוטים או חיבורים, ולכן אישרתי לכוח להמשיך בכיוון. אחד החיילים מעד, וכשחזרתי כדי לעזור לו להתרומם, המטען התפוצץ תחת רגליי. אני ממש זוכר את הרגע הזה. אני זוכר שנזרקתי באוויר ואת כמות האבק האדירה שהתעופפה כשנחתתי על הקרקע. אני זוכר כאב אדיר ואת ההבנה שאיני מצליח לעמוד על הרגליים. האוזנייה שלי נשארה מחוברת בתוך האוזן ושמעתי את החיילים שלי מדברים על כך שנפגעתי. הם הגישו לי עזרה ראשונה. אני זוכר עד היום את הכאב העז כשקשרו חזק ככל האפשר את חוסמי העורקים על מה שנותר מהרגליים שלי. הם הצילו אותי".
בפעם הבאה שהתעורר הוא היה בבית החולים הצבאי “וולטר ריד” שבוושינגטון הבירה, שם עבר סדרת ניתוחים. “אין בי טיפת חרטה לגבי שירותי הצבאי, כי זה יצר עבורי הזדמנויות להציל חברים לנשק", הוא מספר. על זרועותיו הוא עדיין עונד צמידים לזכר חבריו ליחידה שנפלו בקרב. “כבר בבית החולים הבנתי שהיעד הבא שלי הוא להשתקם ולחזור לחיים".
קפטן אמריקה מתגייס
חלק מהחזרה לחיים, כפי שמעידות המילים בעברית שהוא משלב מדי פעם בשיחה, הייתה התנדבות בצה"ל ב־2015. “בבית שבו גדלתי וגם בכנסייה שלי תמיד דובר על כך שצריך לתמוך בישראל", הוא מסביר על הקשר המיוחד שלו עם המדינה הקטנה בצידו השני של העולם. “כשהתבגרתי ולמדתי באוניברסיטת הרווארד נתקלתי בהפגנה פרו־פלסטינית ואנטי־ישראלית. זה היה בקיץ 2014, בעיצומו של מבצע צוק איתן. מכיוון שאני איש צבא, המפגינים הפנו את זעמם כלפיי. באותו רגע הבנתי שארה"ב וישראל מייצגות בפני העולם את אותם ערכים של חירות, דמוקרטיה וזכויות אדם. ישראל היא בת הברית הגדולה ביותר של ארה"ב, והיחידה באזור המזרח התיכון. בראשי תירגמתי את הרגע הזה של ההפגנה בבוסטון כמשהו שמצריך ממני להביע איכשהו תמיכה בישראל, באופן מוחשי ומעשי".
כששב לפלורידה דיבר עם אשתו, ואחר כך עם נציגי הקונסוליה הישראלית. “חיפשתי לעשות משהו משמעותי, ובהיותי איש צבא קיוויתי לעשות משהו במסגרת צבאית. מצאתי את תוכנית 'שר־אל', שמביאה מתנדבים מעשרות מדינות בעולם להתנדבות של כחודש בבסיסי צה"ל, ועשיתי את דרכי לשם". הוא שובץ לבסיס הלוגיסטיקה בתל השומר ועסק באריזת ערכות רפואיות.
“תקופת ההתנדבות שלי בצה"ל בינואר 2015 הייתה נפלאה", הוא נזכר. “זה התחיל בקבלת פנים שחיממה את ליבי. עם הנחיתה בשדה התעופה קיבלו אותי עיתונאים רבים, ואני זוכר שצחקתי מכותרות העיתונים, שבהן כתבו 'קפטן אמריקה מתגייס לצה"ל'. חוויית השירות שלי הייתה מעולה והזדמן לי לספר לחיילים ולמי שמכין את הערכות האלה שחיי ניצלו בזכות ערכות זהות, ושתרומתם חיונית לחיילים שנמצאים בשטח. בגלל קבלת הפנים המתוקשרת שלי ביקרו אותי חיילים רבים מיחידת יהל”ם, מהצנחנים וממגוון חילות נוספים. פגשתי אנשים נפלאים, חלקם הפכו לחברים לחיים ואני שומר איתם על קשר טוב. מרוב מבקרים, נראה לי שבבסיס שמחו כשסוף־סוף עזבתי וכולם יכלו לחזור לשגרה", הוא צוחק.
אחת החברויות המיוחדות שנוצרו היא עם סרן זיו שילון, שאיבד את ידו בפיצוץ בעזה בשנת 2013. השניים הכירו בבית הלוחם בתל־אביב, במסגרת מפגש עם נכי צה"ל, והגיעו עד לתמונה משותפת בלוח השנה של FIDF - ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (“שנינו היינו ‘מר יולי’”, מחייך מאסט). מאסט מאמין שיש דמיון בין חיילי שני הצבאות. “כשאמריקאי או ישראלי יוצאים לשדה הקרב, אנו עושים זאת לא מתוך שנאה לאויב אלא מתוך אהבה לעמנו והגנה על מולדתנו. אני מאמין בכל ליבי שאזרחי ישראל הינם רודפי שלום ומייחלים לשלום אמיתי עם שכניהם. היה לי לכבוד ללבוש את מדי צה”ל ולשאת את התג הזה, כולל במרוץ שלי לקונגרס, מכיוון שאני יודע שישראל וארה”ב מאמינות באותם ערכים".
הקהילה הפרו־ישראלית והיהודית בדרום פלורידה מחבקת את מאסט בחום. בתי כנסת משתפים את הסיפור האישי שלו, הוא נואם בארגונים כמו ויצ"ו, איפא”ק ו־FIDF, והיה אורח הכבוד בחנוכת סניף ידידי בית הלוחם במיאמי, שם עזר לגייס תרומות למען פרויקט בית הלוחם באשדוד.
“תמיד הרגשתי שמקבלים אותי בחיבה ובאהדה מכיוון שנסעתי לישראל כשגריר של רצון טוב", הוא אומר. “נכון שגורל מדינת ישראל לא היה בידיי, אבל הבעתי את התמיכה שלי וזה משמעותי עבור אנשים רבים. כבר הוכחתי שאני לא רק מדבר על עמידה לצד ישראל או כותב פוסט בפייסבוק, אלא מראה את תמיכתי בפועל. זו האמת שלי".
לימין טראמפ
אם וכאשר ייבחר לקונגרס, מאסט מתכוון להמשיך לתמוך בישראל ולפעול נגד כל מי שמנסה לפגוע בה, כמו תנועת ה־BDS, החרם נגד ישראל. “לעולם לא אסבול את זה", הוא אומר. “אני מאמין שכל מי שמחרים את ישראל צריך לצפות שארה"ב תחרים אותו. אני חושב שזה ארגון נוראי ואתם יכולים לסמוך עליי שאהיה בראש הקוראים לחקיקה שתוודא שהם לא יצליחו לפעול בארה"ב. לישראל מגיע שנתמוך בה".
כשהחליט לרוץ לקונגרס, לא היה לו ספק באיזה צד של המפה הפוליטית יבחר. “המפלגה הרפובליקנית חרתה על דגלה את היכולות האישיות של האדם, במטרה לרתום ולמקסם אותן. כולנו ניצבים בפני אתגרים במהלך חיינו, אבל בכך שנולדנו בארצות־הברית נולדנו לתוך הזדמנות, והמפלגה הרפובליקנית דורשת שנמקסם את ההזדמנות הזאת".
מאיפה אתה שואב את הכוחות לעשות את כל מה שאתה עושה?
“חלק מהכוחות שלי אני שואב ממשפחתי. בבית שבו גדלתי אבא שלי לא נהג לומר ‘אני אוהב אותך’. אנחנו גברים גבריים כאלה. בפעם הראשונה שאבא בא לבקר אותי בבית החולים אחרי הפציעה, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושמח על כך שאני בחיים, ואז המשפט הבא שלו היה שאסור לי לתת לפציעה הזו לשבור אותי, אלא שאני צריך להתאפס מהר ולחזור לעבודה, כי אסור שהילדים שלי יראו אותי יושב בחוסר מעש. המשפט הזה חרות אצלי בלב".
כשהוא מדבר על החלק השני שממנו הוא שואב את כוחותיו, הוא מתחיל לדמוע ומספר בהתרגשות על שירותו הצבאי. “בצבא יש כללי על: לעולם אל תבקש מהחיילים שלך לבצע משימה שלא היית מבצע בעצמך, לעולם אל תוותר, בשדה הקרב אל תשאיר חייל שנפל מאחור, שרת בגבורה וללא אנוכיות. אלו לא רק מילים לאנשי צבא. זה מאפס אותך, מקנה לך פרופורציות ומחזיר אותך למקום הנכון".
אתה יכול לדמיין היכן היית היום אילולא היית גיבור אמריקאי?
“אני לא מגדיר את עצמי גיבור אמריקאי. הלכתי לשרת את המדינה שלי, אהבתי את השירות ואין בי חרטה. שירתתי את הערכים שאנו מייצגים בפני העולם: דמוקרטיה, חירות וזכויות אדם. ישראל מקבילה לנו בערכים האלה, וזו הסיבה שאנחנו בעלי ברית". ¿
משה ימין, פלורידה
