yed300250
הכי מטוקבקות
    רמי זרנגר
    7 לילות • 01.10.2016
    עבודת כפיים
    טיפולי הפוריות שנכשלו, העוול שעשתה לאמא שלה והאשכנזים שמתפלאים שהיא יודעת שירים של אלתרמן בעל פה. עינת שרוף מככבת בסרט 'ישמח חתני' ומספרת למה כבר 40 שנה היא בחרדות מלישון לבד ומדוע החבר הטוב יאיר לפיד הפסיק לשתות ויסקי
    גבי בר-חיים

    קיץ קשה עבר על עינת שרוף. אמה מלכה, שגילה נושק ל־80, אושפזה בבית החולים ושוחררה, שוב אושפזה ושוב שוחררה, וחוזר חלילה. שרוף היטלטלה בין בית החולים להופעות במועדונים, רוקדת על שולחנות עם דמעות בעיניים. "זה עצב נוראי", היא אומרת. "אתה רואה אישה שהייתה גבוהה ומלאה שמחת חיים, שהרימה שקים וגידלה חמש ילדות, הופכת למישהי שקשה לה. מצבה הפיזי לא טוב, אבל הראש צלול כמו תמיד. אז אני יושבת איתה, שומעת סיפורים שלא הכרתי בכלל".

     

    ומה את מבינה?

     

    "שבשנים האחרונות הסכרים בינינו נפרצו. הרבה מזה בגללי. לפני זה הייתי עסוקה בקריירה ולא התפניתי לכלום. פשוט התחלתי לדבר איתה והבנתי שהיא הרבה יותר מעניינת מרוב האנשים שעוברים לידי. לקח לי שנים להבין את זה".

     

    מאז שהתפרסמה כקיסרית השירה בציבור הקפידה לדבר ארוכות על אביה, בן־ציון חלפון, סגן שר החקלאות מטעם המערך, שנהרג בתאונת דרכים לפני 39 שנה, כשהיא בת 14. את האם, לעומת זאת, לא הזכירה. "שנים עשיתי לה עוול, כשבכתבות דיברתי רק עליו ולא הזכרתי אותה. כשמישהו הולך, אלה שנשארים חוסים בצילו. אתה לא יכול לנצח את מי שמת. היום אני יודעת שמי שמגיע לה כל הכבוד זו היא.

     

     
    מאוד רוצה שיידעו שיש בי יותר עומק. שרוף ב"ישמח חתני"
    מאוד רוצה שיידעו שיש בי יותר עומק. שרוף ב"ישמח חתני"

     

     

    "לא סיפרתי, למשל, שבגללה בעצם התחלתי לשיר", היא מוסיפה. "בשנה שאבא נהרג, כשהיא ראתה כמה קשה לי, היא נסעה לרחובות וקנתה לי רדיו־טייפ. היא הבינה שלשיר ומוזיקה היו הבריחה שלי".

     

    ואת והאחיות שלך ידעתן כמה קשה לה?

     

    "היינו מודעות לעצב שלה. ידעתי כמה זה קשה להישאר בבית ההוא בחדר השינה ההוא, אבל הזיכרון של אבא היה חזק מהכל".

     

    איך הבית נראה אחרי שהוא מת?

     

     

    "נהיה שקט. נשארנו בבית רק אני, אמא שלי ואחותי הקטנה. יום שישי היה היום הכי עצוב. המשפחה יושבת לאכול והוא איננו. ימי הולדת? מי בכלל חשב על זה. ואמא הייתה קשוחה כי לא הייתה לה ברירה. עשתה את הכי טוב שהיא יכולה". שרוף היא אישה שמחפשת סימנים. לכן כשהתקרב התאריך שבו אביה נהרג ואמה הייתה מאושפזת, נתקפה בהלה. "אבא שלי נפטר ב־21 בספטמבר", היא אומרת. "הוא נקבר ביום כיפור. והפחד שלנו היה שיקרה משהו לאמא בתאריך הזה. את לא סתם מראיינת אותי בחודש הזה. זה חזק. זה חודש ששערי שמיים נפתחים".

     

    מה שקורה לה בטח מעורר מחשבות על ההזדקנות.

     

    "זה גורם לי לחשוב הרבה איך אני אהיה בגילה. איך היא אמרה לי לפני כמה ימים? 'התקופה שלכם היא תקופה של בדידות. היום כביכול יותר נוח, אבל אתה לבד. ואני שונאת להיות לבד'".

     

    במה זה בא לידי ביטוי ביומיום?

     

    "מאז המוות של אבא אני לא ישנה לבד. הייתי עד אז עצמאית ולא מפחדת מכלום. הבית פתוח. ואז אמא שלי פיתחה תמונות שלו והגדילה אותן מאוד ושמה אותן אצלי בחדר. לילה אחד חלמתי שבאים שני אנשים, יושבים על המיטה ומתלבטים איזו תמונה הם ייקחו. התעוררתי עם זיעה קרה והתחלתי לצרוח ולבכות ומאותו לילה - אני לא ישנה לבד".

     

    שריטה.

     

    "תביני כמה: נסענו להופיע בקוסטה־ריקה ובדרך חזרה עצרתי במדריד לבדי. הייתי אמורה לישון שם לילה. עליתי לחדר, התקלחתי, התלבשתי, לקחתי את המזוודה, התיישבתי בלובי, חיכיתי עד הבוקר ונסעתי לשדה. לא ישנתי לרגע. הבחור בלובי שאל אם הכל בסדר ואמרתי לו שאני לא יכולה לישון לבד".

     

    מזל שהוא לא קיבל את זה כהצעה.

     

    (צוחקת) "הנגנים שלי מפחדים! כל פעם שהם טסים איתי לבד הם אומרים, 'אבל עינת, אני לא יכול לישון איתך!'"

     

    × × ×

     

     

    חשש מבדידות או הכמיהה לביחד, תלוי מאיפה מסתכלים על זה, הם המנוע שהפך את שרוף לאחת הזמרות העסוקות בישראל. בגיל 53 היא מתקתקת לפחות הופעה ביום, נעה בין כנסים של מועצות מקומיות ואירועים של ועדי עובדים לחתונות של מיליונרים מניו־יורק בקריביים, מעמיסה סיפורים וחוויות ביזאריות, כמו הופעה ביום העצמאות בגן החיות של פתח־תקווה. "מימין הכלוב של השימפנזות ומשמאל הכלוב של הגורילות. אני מתחילה לשיר 'יש לי יום־יום חג' (מחקה קולות של קוף) וכל השימפנזות צורחות: או או או או ווה! 'יש לי חג יום־יום' - והן עונות: 'או או ווה ווה!' כל העיר הגיעה ושרה עם הקופים".

     

    בחדר העבודה שלה תלויה תמונה גדולה של לוחם שוורים בזירה, ברגע ההכרעה מול הפר. שרוף מודיעה שכשהיא על הבמה היא מרגישה בדיוק כמוהו.

     

    שנים שהיא צרובה בתודעה הלאומית כעושת השמחות הלאומית, אבל התואר הזה גם העלים כל ניסיון שלה לעשות משהו שחורג טיפה ממשבצת הכפיים ב'גנקי'. למשל כשתפסה ביטחון והוציאה לפני כמה שנים שיר מקורי שכתב לה ידידה הוותיק, יאיר לפיד. "לא ממש השמיעו אותו ברדיו, ואני נבהלתי נורא. ברחתי. לא יכולתי להתמודד עם זה. הרגשתי שאולי עדיף שאני אעשה את מה שאני יודעת".

     

    והיום?

     

    "רק תני לי חדש. אני לומדת ציור, למשל, וכותבת סדרת טלוויזיה. גיליתי גם שאני אוהבת סתם להיות. סתם לבהות. זה משהו שפעם נורא הבהיל אותי. שנים הרגשתי שאני חייבת לזוז. שאסור לי לעצור. שחייבים לעשות. אולי כי אבא שלי בגיל 47 הלך, ואולי זה יקרה גם לי. אבל אני כבר בת 53 ועדיין כאן (צוחקת)".

     

    התאווה הזאת להתנסויות הביאה אותה לסרטו של אמיל בן שמעון, 'ישמח חתני', שעולה לאקרנים בסוף השבוע הזה. היא מגלמת שם את מרגלית, דמות חזקה שמסרבת להיכנע להדרת הנשים שכופה על הקהילה רב צעיר וכריזמטי. לצד שחקניות מנוסות כאוולין הגואל ואורנה בנאי, שרוף נותנת הופעה מקצועית ומשכנעת, בדיוק כמו שעשתה בסדרה הנהדרת 'אבודים באסיה' ששודרה ב־yes. בחודש הבא, היא מספרת, יצא לאקרנים סרט נוסף בהשתתפותה ובהמשך תצטלם לסדרה. לאחרונה גם הנחתה והשתתפה בערב באופרה הישראלית.

     

    "אני מאוד רוצה שיידעו שיש בי יותר עומק. אני לא רק שולחנות וכפיים. אל תביני לא נכון, אני אוהבת שאני עולה למונית והנהג אומר לי, 'בחייאת עינת, תעשי לי שמח'. אין בעיה. אבל חשוב לי שהרבה אנשים יידעו שיש לי עוד מה להציע".

     

    הסרט מסתכל בביקורתיות על הדת הממוסדת. לפי בקשת הרב, הבעלים מבטלים את עזרת הנשים. הדרת נשים לפי הספר.

     

    "לגמרי, וזה לא שהיינו נגד הדת - כל הדמויות בסרט מסורתיות. אני נגד קיצוניות. רוצה להיות דתייה? להיות חרדית? תהיי, אבל אל תכריחי גם אותי להיות. אותי חינכו כאישה שאין שום דבר שיכול לעמוד בפניי".

     

    והיה לאחרונה גם את הסיפור עם המופע לקראת יום כיפור שהיה אמור להתקיים בכיכר רבין ולא כלל ולו אישה אחת בין הזמרים המשתתפים. נתקלת בהדרת נשים במקצוע?

     

    "כבר קרה שביטלו לי הופעה בגלל שאני אישה. אני זוכרת הופעה שהזמינו יהודים מבריסל והבנתי שהם ביטלו בגלל זה. לא האמנתי שזה עדיין עובד ככה. אני נגד הדרת נשים ואלחם בכל הכוחות שיש לי למען שוויון. עצם הרעיון של ערב זמר ללא שירת נשים מבחיל אותי וטוב שביטלו את המופע הזה".

     

    לפני כשבועיים, ובמסגרת שדרוג הפרסונה, שרוף הנחתה אירוע לכבוד יום הקולנוע הישראלי לצד אושרי כהן. "כשמירי רגב עלתה לבמה היא אמרה לי באוזן משהו בסגנון של 'היית מאמינה שאני ואת נהיה כאן על הבמה?' זה היה בעיניי רגע מאוד יפה".

     

    למה?

     

    "אולי כי אני בת עדות המזרח שעשתה את זה. היה לי חשוב להרים לה".

     

    יש מי שרגב די מורידה לו.

     

    "יש הרבה ביקורת עליה, אבל אני חושבת שבמקרה שלה צריך פחות לחפש. היא עושה את העבודה שלה".

     

    את מרגישה שאת חלק משינוי?

     

    "אני לא מרגישה שאני עושה מהפכה. אני חיה את החיים שלי בלי רגע אחד של רגשי נחיתות. אני חושבת שאם מישהו רוצה לעשות הוא יעשה וזה בכלל לא קשור לאיפה נולדת. מירי רגב היא שרת התרבות ואני חושבת שרק מתוקף זה צריך לתת לה כבוד. אבא שלי בגיל מאוד צעיר נהיה ח"כ וסגן שר ותמיד הזכירו לו את העובדה שהוא בן עדות המזרח".

     

    באיזה קטע? עקיצה? המזרחי הייצוגי?

     

    "כן. כי זה היה די נדיר שבן עדות המזרח יהיה במפא"י. בנו לא נטעו בבית עדתיות, אלא את אהבת הארץ. ואת הארץ כולם אוהבים".

     

    כשרק התחלת לא עשו פרצוף של 'מה לעינת שרוף ולנתן אלתרמן'?

     

    "ברור! איזו שאלה. גם היום. לפני כמה זמן הופעתי בכפר תבור ואני יודעת שיש שם איכרים. שרתי את 'היו לילות' ומישהי באה אליי ואמרה, 'את באמת יודעת את כל השירים האלו בעל פה?' אמרתי כן, אלה השירים שגדלתי עליהם. לא נתתם לי להגיד את זה. לא הקשבתם".

     

    מבאס.

     

    (צועקת) "כן, חוץ מ'תגידו לה שיש בחור שמבקש', יש את עינת שיודעת את 'פגישה לאין קץ'! על זה גדלתי! לא על מוזיקה מזרחית!"

     

    אז למה שינית כיוון?

     

    "יום אחד קרה הרעם הזה של ה'גנקי'. עשיתי בלגן ושמח וכולם ראו ואמרתי, אוקיי, אני זורמת עם זה. היום אני רוצה להפתיע ושאנשים ימחאו כפיים בקטע של וואלה, לא ידענו שיש לה את זה. שנים הקטע שלי לא היה שאני שרה אלא שאני באה לעשות לכם בלגן. והיום אני יודעת שאני יכולה לעשות עוד משהו".

     

    את סימן ההיכר שלה, ריקוד על שולחנות, אימצה דווקא בעקבות תאונת דרכים קשה ב־2001, שממנה היא ובן זוגה המוזיקאי תמיר הרפז נחלצו במזל. "לילה שחור משחור, הייתי במצב שביקשתי מהפרמדיק שיצלצל לאבא שלי. שמו לי מלא פלטינות ברגל, היא התרסקה לגמרי. בנות מזל קשת מאופיינות בזה שהן סוסות אצילות, אז רגליים זה דבר נורא משמעותי. ואני הייתי שנה עם קביים. כל הזמן כאב לי. עד היום כואב לי. ישבתי בבית ואמרתי שבחיים לא אחזור לעצמי. וגם הרגל נראית מכוער.

     

    "ואז קרה ה'גנקי'", היא ממשיכה. "אני זוכרת שבהופעה ההיא כל המשפטים שאמרתי היו משפטים שהרגשתי כשרציתי לעודד את עצמי אחרי התאונה: קומו על הרגליים! החיים קצרים! ולמרות שפחדתי וכאב לי, עליתי. אני זוכרת את המבטים של האנשים. ואני זוכרת שבאו אלה מהביטוח וראו אותי על שולחנות. אמרו, 'מה זה? לה אין יכולת?'"

     

    הרפז, בן זוגה, מתערב: "אז הביטוח דחו את התביעה. הם צילמו אותה והראו לשופט תמונות של הבחורה רוקדת על שולחן".

     

    שרוף: "הכסף לא עניין אותי בכלל. עליתי על השולחן כי לא היה לי אכפת מאחוזי נכות. ידעתי שזאת התרפיה שלי. שרק ככה אני אחזור לחיים".

     

    × × ×

     

    עם לפיד. עדיין שר ב'גנקי'
    עם לפיד. עדיין שר ב'גנקי'

     

    נולדה במושב חצב, למלכה שניהלה את המשק הביתי ולבן־ציון הפוליטיקאי. "בליל הכלולות שלהם הפדאיון פוצץ להם את הבית והם נשארו שניהם במיטה וכל הבית התרסק. כולם היו אצלנו, פנחס ספיר ולוי אשכול ובן־גוריון".

     

    אביה, כאמור, נהרג בגיל 47 בתאונת דרכים ליד המושב. "אני זוכרת שאמרו שהטיסו אותו בהליקופטר לבילינסון. ושם היה לי יום אחד לראות אותו. בבית החולים הוא היה כולו מגובס, מונשם ומורדם. לא דיברתי על זה עד היום, אבל עברתי ממרפסת בחדר ליד למרפסת שלו, כי לא נתנו לנו לראות אותו ואני לא יכולתי שלא. הצצתי וראיתי אותו שוכב שם. ראיתי את הפנים שלו - וזהו. למחרת הוא נפטר".

     

    אחרי שנה במשק הגדול, האם ושתי בנותיה הצעירות עוקרות לרמת אפעל. "אמא נשאה איתה כל החיים משהו שלא ידעתי: אבא שלי ואח שלה נהרגו באותו צומת. זה חלק מהסיבה שעזבנו את המושב. אני מאמינה שזה שהדורסת של אבא הייתה מהמושב הביא אותנו לעזוב".

     

    בבית גדלה על שירי סשה ארגוב ומרדכי זעירא לצד להקות צבאיות ושירים בלדינו. כמתבגרת הלכה להופעות של אריק איינשטיין ושלום חנוך. בצבא הגשימה את החלום הרטוב של כל ישראלית באותה תקופה, והתחתנה עם המ"פ, ניר שרוף. היא קיבלה ממנו את שם המשפחה, ואת זוג התאומות שלה, שיר, שסיימה בדיוק תואר שני במינהל עסקים בארצות־הברית וירדן, רופאה במחלקת ילדים בתל השומר. לאמא הפכה בגיל 21, מה שכיום נראה לה בלתי אפשרי. "הייתי אמא ילדה, הכי זורמת איתן. זו לא אמא של פעם, נוקשה כזאת".

     

    מעלינו, בקומה השנייה של הבית ישנה שיר, שהגיעה בלילה מארצות־הברית, בהיריון מתקדם, כדי ללדת בארץ, קרוב לאמא. נכדיה - יובל, אדם ויעל - הם בכלל אירוע יומי בלו"ז. "ואולי ככה אני מפצה על הזמן שלא הייתי איתן. אין מה לעשות: עבדתי. עדיין לא סלחתי לעצמי שלא הייתי במסיבת הסיום שלהן בכיתה ו' כי הייתה לי הופעה".

     

    והן סלחו לך?

     

    "אני חושבת שכן. עשיתי את הכי טוב שלי".

     

    הסבתאות האינטנסיבית הזאת היא אולי גם פיצוי על עוגמת הנפש ששרוף חוותה עם בן זוגה הנוכחי, הרפז, לפני כמה שנים. השניים ניסו להביא לעולם ילד משותף, ואחרי שנתיים קשות של טיפול הפריה, ויתרו. "זה רגע קשה, אבל זה נורא גיבש אותנו. תמיר עמד בזה כמו גיבור ואני רק אוהבת אותו יותר אחרי זה".

     

    וגם לך זה ודאי היה קשה.

     

    "תביני שאת צריכה להזריק לעצמך לבטן עשר שעות לפני ההפריה ובדיוק הופענו בברלה בלהבות חביבה. הנגנים ביצעו איזה מעבר ואני הלכתי לאוטו, שם הזריקה חיכתה לי בצידנית עם קרח. ישבתי והזרקתי לבטן. חמש דקות ישבתי שם".

     

    ועל מה את חושבת ברגע הזה?

     

    "את בתוך סערה כזאת של הופעה. יצאתי־הזרקתי־חזרתי. היה לי ברור שאם זה מה שצריך לעשות, אז אני אעשה את זה".

     

    מה שבר אתכם?

     

    "אני זוכרת שפעם אחת זה הצליח והייתי בטוחה שאני בהיריון. היה קיץ וירדתי לקפה והלכתי בהרגשה כל כך טובה כי זה היה ברור לי. בלילה עשיתי בדיקה ולא הייתי בהיריון. שם די נשברתי. זה נורא. אמרתי לעצמי שמזל שיש לי את הבנות שלי".

     

    לתמיר אין ילדים. את מתעצבת לפעמים על הפספוס שלו?

     

    "אמרתי לו בזמנו, וזה היה ברור מאליו, שאנחנו בכל מקרה נשארים ביחד. כי הוא מגיל צעיר מגדל איתי את שיר וירדן. הנכדים הם לגמרי שלו. אבל עדיין היה לי מאוד עצוב. מאוד רציתי לתת לו את זה. (צוחקת) וחבל על הגנטיקה שלו. אז בסדר, לא הצליח לנו בדבר הזה. אבל יש לנו משפחה".

     

    אתם חושבים אולי, סוף־סוף, למסד את הקשר רשמית?

     

    "היום, אחרי ששתי הילדות שלנו התחתנו ושלחתי אותן לדרכן, אני יכולה להגיד שהבאה בתור תהיה אני. הוא כבר הציע לי ביום הולדת 40 שלי ב'גנקי'. אמרתי שאחשוב על זה וחשבתי עשור. ביום הולדת 50 אמרתי לו, בוא נתחתן. הוא אמר, 'אני אחשוב על זה'".

     

    × × ×

     

    אם תגיע החופה המיוחלת, מי שוודאי יעמוד קרוב מאוד יהיה ח"כ יאיר לפיד. עבור השניים, הוא עדיין יותר חבר קרוב והשותף של הרפז לשש־בש מאשר פוליטיקאי עם יומרות להגיע לראשות הממשלה. "אין לו שום עניין עם המעמד שלו, הוא עדיין שר ב'גנקי'", אומרת שרוף. "תמיר והוא ימשיכו לשחק שש־בש גם אם הוא יהיה ראש ממשלה".

     

    מה כן השתנה אצלו?

     

    "הוא הלבין, כבר לא מעשן, לא שותה ויסקי, כי זה משמין".

     

    בואי נגיד גם שהתמונה המפורסמת שבה הראש שלו קבור בחזה שלך כבר לא תחזור על עצמה.

     

    "אוי נו, זו תמונה הכי בהומור. ישמח חתני? ישמח יאיר! ככה אני רואה אותה. כשהתמונה צצה שוב הוא אמר לי שלא נעים לו. אמרתי לו שיעזוב, הכל בכיף".

     

    הרפז: "פעם נסענו לניו־יורק ארבעתנו ואמרנו בואו נלך למיוזיקל. היה אז את 'רנט' וקנינו בבוקר כרטיסים בסכום מופרך. הגיע אחר הצהריים והיה ברור שאין לנו כוח. אז עינת ויאיר הלכו ועמדו בשיא הקור וניסו למכור את הכרטיסים".

     

    שרוף: "בשיא הביטחון! אמרנו שלא נוותר על הכסף הזה".

     

    הרפז: "הם לא הצליחו למכור כמובן. בסוף הלכנו, ראינו עשר דקות וחתכנו לאכול. רק כדי לא להיות פראיירים".

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 01.10.16 , 23:07
    yed660100