רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 01.10.2016
    "בשיא המחלה הייתי משותקת מהצוואר ומטה. חסרת אונים ברמה שצריך לקלח אותי, לצחצח לי שיניים, איבדתי את כל הרפלקסים"
    כשדניאל גל הייתה בת 12 היא לקתה בתסמונת גיליאן ברה שהפכה אותה למשותקת. אחרי תקופה קשה בכיסא גלגלים ושיקום ארוך שבו למדה להפעיל את גופה מחדש, הפכה כנגד כל הסיכויים לרקדנית מקצועית בבת–שבע. עכשיו, הכוכבת הלוהטת של 'תאג"ד' ו'הלהקה האחרונה בלבנון', מסבירה מה הסיכויים שהמחלה תחזור, מדוע היא נמשכת לכאב פיזי ולמה היא מרגישה ניצחון ענק כשהיא משחקת בעירום מלא
    נבו זיו | צילום: גבריאל בהרליה

    דניאל גל היא החיילת הכי עסוקה על המסך. בסדרת הדרמה היומית של יס 'תאג"ד', היא משחקת את הפרמדיקית רותם, בסרט הקולנוע החדש 'הלהקה האחרונה בלבנון' היא חוקרת מצ"ח. אבל צה"ל עצמו לא ממש רצה לגייס אותה. "רציתי, אבל בצבא לא רוצים את האנשים הפחות בריאים", היא אומרת ואז הולכת אחורה למחלה שריסקה אותה. כשהייתה בת 12 אובחנה בתסמונת גיליאן ברה, שהפכה אותה למשותקת במשך חצי שנה. אחר כך הגיעו חודשים רבים של שיקום. "זו מחלה אוטואימונית שהיא הסתבכות של שפעת, בעצם הגוף תוקף את עצמו", היא מסבירה. "בכיתה ז' הייתי חולה בשפעת - חום, כאב ראש, כאב גרון, חולשה. ואז עוברת השפעת ונשארת החולשה, עד לרמה שאני מתחילה ללכת כמו ברווז, אגן משוחרר, מהר מאד נופלת, מגיעה לרצפה. לוקחים אותי למיון, לא כל כך מבינים מה יש, שיחררו אותי באותו יום ואמרו, 'אם זה מחמיר, תחזרו'. אמרו לאמא שלי, 'אולי היא קצת מגזימה'".

     

    קיצוני.

     

    "זו הייתה האווירה. בוקר אחרי ירד החום ולא יכולתי ללכת לבד. סמרטוטה. חזרנו למיון והסתכלו עלינו בקטע של 'מה קרה בלילה?!' הם מאוד נלחצו, חיכיתי לעשות כמה בדיקות נוירולוגיות, CT ראש ו־MRI, ואז ביקשו לעשות לי מה שנקרא 'ניקור מותני', אולי החוויה הכי טראומטית שהייתה לי בחיים. בדיקה כואבת מאוד ואצלי כנראה הייתה עוד יותר כואבת כי הביאו מתמחה שפגע שם בעצב, זו בטח הפעם השלישית שהוא עשה את זה בחיים, ממש קיבלתי 'זץ' נורא גדול ועפתי. זה באמת היה בלתי נסבל אבל מסכן המתמחה, איך הוא ילמד? הוא צריך גב של מישהו! אחרי זה כבר לא קמתי".

     

     

    "ההידרדרות מ'ללכת סבבה' ל'לא ללכת' ארכה יומיים". גל
    "ההידרדרות מ'ללכת סבבה' ל'לא ללכת' ארכה יומיים". גל

     

     

    × × ×

     

    גל, 29, סומנה כבר מזמן ככוכבת פוטנציאלית ועכשיו היא מתפוצצת. היא נכנסה למשחק מאוחר וכבר הספיקה לשחק גם בדרמה 'חיים אחרים' לצד עוז זהבי, לככב ב'גאליס', ב'פצועים בראש', ובתפקידים ראשיים בשלוש הצגות של תיאטרון החאן. גם ברחוב כבר מצביעים עליה. "אני אוהבת תשומת לב, כדאי להפסיק להכחיש את זה", היא אומרת. "זה גם עושה לי פלאשבקים, מאוד מזכיר לי את הילדות - גם אז היו מסתכלים עליי ברחוב, כי הייתי ילדה משותקת בכיסא גלגלים. אנשים היו מסובבים את הראש בקטע של 'אה! מה קרה לה?' אני זוכרת שבגיל 12 נורא רציתי ללכת למדורת ל"ג בעומר והגעתי בכיסא גלגלים, עם אינפוזיה, הראש נח לצד. אני זוכרת את תשומת הלב הזו".

     

    היום, כשמסתכלים עליה קצת קשה להאמין שכל זה עבר עליה, אבל תהליך ההידרדרות של המחלה, מרגע האשפוז בגלל שפעת ועד כיסא הגלגלים, היה מהיר מאוד. "ההידרדרות מ'ללכת סבבה' ל'לא ללכת' ארכה יומיים", היא מספרת. "לקח המון זמן לגלות שזה 'גיליאן ברה'. שכבתי משותקת קצת פחות מחצי שנה. בשיא המחלה הייתי משותקת מהצוואר ומטה. הגעתי למצב של קצת קשיי נשימה אבל לא הנשמה. הייתי חסרת אונים ברמה שצריך לקלח אותי, לצחצח לי שיניים, איבדתי את כל הרפלקסים".

     

     
    כל הדם השפריץ. גל והקאסט של 'תאג"ד
    כל הדם השפריץ. גל והקאסט של 'תאג"ד

     

     

    איך זה מרגיש?

     

    "קשה מאוד להסביר כי זו מחלה כל כך מופרעת וללא חוקים, להגיד לי להזיז את הרגל שלי היה כמו להגיד, 'תזיזי את הטחינה שעל השיש בכוח המחשבה'. שכבתי בתל השומר, עשר פעמים ביום רופאים מגיעים ומתווכחים על מצבי. התחילו לי גם הזיות. זה לא כי המחלה פסיכדלית, אלא כי יש משהו בעובדה שמערכת החוקים התחושתית והפיזית משתנה ביומיים, שפשוט מעביר אותך לשלב של הזיות.

     

    "במחשבה הכל בהיר, את מדברת, מבינה, אבל היו הזיות תחושתיות, כמו למשל שאני לא מצליחה להבין איפה נמצאת יד ימין שלי אם אני לא מסתכלת עליה. יכולתי לחשוב לפעמים שהיא נמצאת בחדר אחר. או שפתאום יש הזיה שהגוף שלי מתפצל לשניים, שזה קורה עכשיו ממש. הייתי מאוד אוהבת שנוגעים בי, כי התחושה הייתה קיימת, אם היו שמים לי את היד שלי על עצמי הייתי מתחילה להרגיש".

     

    איך התחיל השיקום?

     

    "מהרגע שמתחיל גיליאן ברה עד הרגע שאפשר להתחיל פיזיותרפיה ומזריקים לך חומר בונה עצב, השעון מתקתק על הניוון שלך בצורה שאי־אפשר לתאר. השרירים מתחילים להתנוון. בפעם הראשונה שעמדתי על הרגליים, ראיתי שיש עליהן רק עצמות ואין שום דבר מסביב, כל מסת השריר יורדת. יש כמה ימים שמחדירים חומר בונה עצב, מחכים שהגוף יקלוט אותו ואז מתחילים פיזיותרפיה והידרותרפיה וריפוי בעיסוק. הייתה לי פיזיותרפיסטית אמזונה, ממש אלה, קראו לה עציונה, נינג'ה מטורפת שחיה בתוך חדר האינקוויזיציה הזה של הפיזיותרפיה, קושרת אותי ועושה לי תרגילים, היא באמת הצילה לי את החיים".

     

    נשמע מטורף.

     

    "חכה. כחלק מהטיפול קיבלתי גם מכות חשמל, בדיקה שבה מכניסים מחט לשריר לשעה ומשהו, נותנים מכות חשמל, בהתחלה בפולסים ממש קטנים ואחרי זה טירוף. טירוף ברמה שהייתי מתעלפת או מקיאה או מאבדת את ההכרה. זה היה מערפל את הגוף בצורה שאתה לא מבין מה קורה. וזה לילדה בת 12 כל כך חלשה".

     

    מה היה מרגיע אותך?

     

    "אני. עד היום, המפגש עם אנשים אחרים הוא הרבה יותר מפחיד לי, הדבר היחיד שבאמת מרגיע אותי הוא להיות לבד. ביני לבין עצמי אני יודעת תמיד שבסוף כל הלופים והחרדות יהיה בסדר. גם בגיל 12 ידעתי שאני אצא מזה. הייתי די רגועה, אולי באופן לא פרופורציונלי למה שקרה לי, כמעט ולא בכיתי. גם הייתי בחדר עם ילדה שהייתה קטנה ממני בשנתיים, חולת קרוהן במצב מאוד־מאוד קשה, מה שנתן פרופורציה נוספת לכל הסיפור. והיא הייתה מקסימה".

     

    איך חוזרים לחיים אחרי זה?

     

    "לאט־לאט אבל בטוח. לבית ספר באתי בכיסא גלגלים כשכבר יכולתי להסיע את עצמי. נהניתי מתשומת הלב עד לשלב מסוים ששני בחורים חתיכים מהשכבה מעל התחילו לרדת עליי, 'נכה' או משהו כזה באיזו הפסקה. כשהתחלתי ללכת הייתי הולכת הרבה לים בשביל לדרוך על חול. החינוך שלי ומי שאני היום הגיע באופן פיזי. שברו לי את הגוף לגמרי, ניתקו לי את הקשר איתו באופן מוחלט, שינו את החוקים, שברו כל דבר מוכר שהיה קודם והייתי צריכה לעבוד קשה בשביל להחזיר את מה שמובן מאליו לכל בן אדם".

     

    מה נשאר מזה כיום?

     

    "יש לי משהו שהוא ההפך מכאבי פנטום, אם למשל אני לא נוגעת ברגל עם יד ימין וממפה אותה דרך היד במוח, אז המון פעמים אני לא זוכרת שהיא קיימת ואז אני סוחבת אותה. מספיק שאני שיכורה או עייפה או במתח, אני כאילו לא זוכרת להפעיל אותה. לפעמים זה גם קורה עם יד שמאל. אם אני עולה במדרגות הביתה אני לא יכולה גם להוציא את המפתחות וגם לעלות, אז אני נוגעת ברגל עם יד ימין כדי שאני אזכר שהיא קיימת. ויש את הפרקים של 'חברים'".

     

    איך הם קשורים?

     

    "בטיפולים פשוט הייתי בוהה בטלוויזיה ומתנתקת מכל הסביבה וממה שעושים בי, ובבית החולים היו פרקים של 'חברים' בלופים. אתה יודע כמה פרקים ראיתי? אלוהים, עד היום אם יש 'חברים' יש לי התניה של שיתוק או דקירה", היא אומרת ומגחכת, "אני מאלה שבאמת רואות את דיוויד שווימר ומתחילות להזיל ריר".

     

    זה פגע בך בתחילת גיל ההתבגרות, זה יצר אצלך תסביכים של דימוי גוף?

     

    "לא. בתור נערה ובלי קשר לשיתוק, כל הזמן רציתי להתפתח, שיגדלו לי הציצים ולקבל מחזור ולהגיע למקום של להיות אישה ונשית".

     

    והיום?

     

    "עשיתי, למשל, עירום מלא בסטים - עוד חודשיים יצא סרט בשם 'אנטנה' ואני שם בעירום, עשיתי סרט בשם 'כיפה אדומה' בעירום מלא, רקדתי בעירום, עשיתי מודל עירום לצלמים. למעשה, כשאומרים לי להתלבש על סטים נורא מוזר לי", היא צוחקת. "בשבילי להתפשט זו חוויה רוחנית ונפלאה. רגע לפני יש את השנייה הראשונה שבה אני בעירום בחלל עם הצלם, השחקן, העוזר במאי, המקליט, ומספר לא מבוטל של אנשים מאחורי המוניטור שרואים אותי עירומה. השנייה הראשונה היא חוויה שכולה רפואה".

     

    זו התרופה שלך?

     

    "זה קשור לשיתוק, כי בשיתוק הייתי עירומה מול הרבה מאוד אנשים שלאו דווקא בחרתי להיות עירומה מולם - רופאים, אחיות, ההורים שלי, כל מי שטיפל בי, רחץ אותי וכו'. גם עירומה פיזית וגם עירומה ברמה הכי נפשית של חסרת אונים. שם לא החלטתי מי עושה את זה, בגדול זה מי שהיה פנוי. אם רופא מגיע עם עוד חמישה מתמחים וצריך להפשיט אותי - אז מפשיטים אותי. והגוף שלי נראה די מעוות בשלב מסוים. אז היום, כשזה נעשה מבחירה והמון מודעות ובתנאים שלי, זו חגיגה. זה לא עניין מיני, זה עניין של חגיגת הגוף. ואם זו במקרה סצנת סקס - שתהיה סצנת סקס. אני כינור ראשון בעירום. כשהבחירה בעירום באה בשם העבודה שלי, זה מרגיש כמו ניצחון ענק".

     

    המסע הזה אחרי המחלה הפך פראי? ללכת רחוק עם דברים?

     

    "זה לא פראי, זה הדבר הכי טבעי שקיים. בגדול המדיניות שלי עם פחד היא לרוץ לתוכו. בכל מבחן רגשי שאי פעם היה לי - בזוגיות, בכל דבר - תמיד העדפתי לנסות להאיר לתוך החדרים החשוכים, ללכת למקומות הלא־נוחים".

     

     

    × × ×

     

    גל החלה לרקוד בגיל שלוש, אבל מאז שיצאה מהשיתוק היא לא מפסיקה לזוז. "נו, שיתוק לרקדנית? זה פשוט טוב מדי". כל הטוב הזה הופנה ללהקות מחול מקצועיות. בגיל 18, אחרי שצה"ל דחה אותה, ובמקביל להתנדבות של שנים באיל"ן, התקבלה ללהקת המחול המקצועית קמע. בהמשך עברה למריה קונג, ולשיא הקריירה הגיעה באנסמבל הצעיר של להקת בת־שבע - מקפצה יוקרתית לאחת הלהקות הטובות בעולם. "שמונה עד עשר שעות ביום להיות פיזית בתנועה. אתה מגיע בבוקר, יש שיעור, אתה מתחיל לעשות חזרות, המון הופעות, מקבלים משכורת בסוף החודש, מופיעים בארץ ובעולם. הייתה לי קריירה מהממת בריקוד, בשלב מסוים בלי ששמתי לב נהיה לי משעמם. אחרי שבעה חודשים באה השיחה - מפטרים אותי".

     

    מה אמרו?

     

    "לא אומרים 'מפטרים', אומרים 'משחררים'. מין תמשיכי לנוע החוצה מפה, בפירואט עד הדלת. גם לא אמרו שאני לא מספיק טובה, אבל עמוק בפנים ידעתי. זה כמו שבן זוג נפרד ממך, את חושבת - 'הוא לא מספיק אמיץ, הוא לא מספיק מוכן לפתוח את הלב'. לא רצו להישאר איתי. סביר להניח שאם אוהד נהרין היה מתעקש עליי עוד שנה, הייתי גם מתעקשת. ומזל שלא, זה אחד הדברים הכי נפלאים שקרו לי".

     

    הוקל לך אחרי שפיטרו אותך מבת־שבע. כי זה לא מה שרצית באמת, זה מה שרצית להוכיח לעצמך?

     

    "נכון. בגלל שעברתי כזו חוויה קיצונית עם הגוף איפשהו בראש מסתובבת לי המחשבה שיש תקרת זכוכית, ובמקום אחר בראש יש חלק בי שמנסה לפרוץ אותה. יש את הסיפורים המדהימים האלה של 'וואו, בלי יד ובלי רגל הוא טיפס על האוורסט'. אז אני לא חושבת שזה הסיפור שלי, אבל אולי זה הסיפור שרציתי לקיים. להבין שזה לא הסיפור שלי היה הקלה מאוד גדולה, שאני לא צריכה לטפס על האוורסט כדי להוכיח שהרגליים שלי יודעות לזוז. בכלל, התבגרות כמו שאני חווה אותה זה לשחרר לאט־לאט את כל המקומות של לנסות להוכיח. אנחנו מנסים להוכיח שאנחנו חזקים דווקא איפה שהכי חווינו חולשה. יש לי תחושה שהמשחק יותר מתאים לי כי הוא נטול המקום הזה. מסתבר שאני לא חלשה בדיבורים וברגשות".

     

    ממשותקת הפכת לרקדנית בבת שבע, נשמע שזו התעללות מסוג אחר בגוף.

     

    "נכון. אני ממש זוכרת את עצמי ארבע־חמש שנים אחרי השיתוק נכנסת לשיעור בלט, ואם אתמול סובבתי את הקרסול כי נפלתי, בחיים לא הייתי אומרת את זה למורה. לא הייתי מוכנה שירחמו עליי, ויותר מזה, לא הייתי מוכנה לעשות הנחות לעצמי. היה לי איזה ג'וק במוח שאסור לוותר לעצמך בשום פנים ואופן, כי כשאתה בונה את הגוף שלך מחדש והולך ונהיה בן אדם רגיל אתה לא ממש יכול לעצור - כי אם תעצור תתנוון. ולא תמיד אם עוצרים מתנוונים, אבל אז לא ידעתי את זה. אולי גם היום אני לא מספיק יודעת".

     

    איך המחלה השפיעה עלייך נפשית היום?

     

    "נפשית אני לא חושבת שהיא השאירה נכות, אבל אולי המבט על המילה 'נכות' תופס כמה רבדים. בראש שלי המחלה לא זכורה כאירוע טראומטי, מצד שני ברור שזה היה טראומטי. בזיכרון שלי מה שחרות זו לא טראומה נוראית וקולות בכי או צרחות בבית חולים. חקוקה הרפתקה מאוד־מאוד מורכבת - זכיתי לבנות את הגוף שלי מחדש וזה זכור לי כזכייה".

     

    מרגע שפרצה המחלה, כמה היא אחראית על מהלכים והחלטות חשובות בחייך? היא אחראית על כולן?

     

    "כנראה. מכל החלטה הכי פשוטה ביומיום עד ההחלטה הכי גדולה בחיים, כנראה בכל דבר, לטוב ולרע. לפעמים, למשל, אני צריכה להוכיח שהגוף שלי יכול לעשות הכל. הריקודים הם דוגמה מצוינת. הייתי מגיל שלוש בחוגים ובלהקה ייצוגית, וזה הפך לכל עולמי עוד לפני השיתוק. לחזור לרקוד אחרי השיקום היה נורא מרגש, כמו לכבוש פסגה אחרי פסגה, כל תרגיל שהצלחתי לעשות היה כמו כיבוש הגוף, אבל בצורה הכי רומנטית שקיימת. לא במקרה נהייתי רקדנית, אפילו אם התחלתי לפני. והיום כשאני כבר לא עוסקת בריקוד אני מסתכלת על ההחלטה הזו עם כוכבית של - וואלה, נורא רצית להוכיח משהו".

     

    × × ×

     

    אחרי הלימודים בבית הספר למשחק כבר היה ברור שמדובר בתגלית. עכשיו היא מגלמת את רותם, חובשת צבאית בתאג"ד, הדרמה היומית החדשה והקלילה של yes. בידור יומי לא מחייב שאפשר לראות בבינג' שבועי בוי־או־די. רותם היא החובשת החדשה שמגיעה לתאג"ד שמוביל דניאל (תומר קפון) ומנהלת איתו רומן לוהט מהסצנה השנייה שלה בסדרה. גל גם מגלמת חוקרת מצ"ח בסרט 'הלהקה האחרונה בלבנון' שעולה בשבוע הבא, לצד עפר שכטר ועופר חיון. "הגעתי לסט גברי לחלוטין, הרגשתי שהחבר'ה היו שבועיים במילואים, לא ראו בחורה המון זמן ואני הגעתי כמו האלוהים שלהם - אבל היה כיף, אני אוהבת תשומת לב", היא מספרת על הצילומים.

     

    אחרי כל מה שעברת לקחו אותך לשחק חובשת צבאית בתאג"ד. פסיכי.

     

    "התחביב האהוב עליי בין הסצנות היה לדקור ולתת עירויים. יש הפסקה? ניקח מחט ונדקור קצת. יש שחקן בשם עלא דקה ששיחק חייל חולה, ואני בודקת אותו ונותנת לו עירוי אמיתי. הוא ממש מפחד ממחטים וכחלק מהטקסט אמרתי לו שאני מתורגלת ושלא ידאג. רק שאני לא באמת מתורגלת. הכנסתי לו את המחט, שכחתי להוציא את החוסם ורידים ונהיה לחץ. כל הדם השפריץ והוא כמעט התעלף, היה הכי מסכן. אני אוהבת כאב. על הסט כל הזמן היו צוחקים על כמה שאני אוהבת כאב ואלימות, ושאין לי בעיה עם דקירות וסטירות ודם. נדקרתי כל כך הרבה פעמים בחיים שלי, זה מעולם לא הזיז לי".

     

    את מדברת על זה שאת אוהבת כאב, שיש לך משיכה לאלימות. יהיה מי שיקרא את זה בכל מיני אופנים.

     

    "מי שזה נשמע לו קינקי שיבושם לו ושיפליג עם הדמיון באהבה. מצטערת לקחת את זה לערוץ אחר, אבל אני חושבת שאלימות וכעס שקיימים בכולנו הם אנרגיה נהדרת ואם עושים אותה בתוך שדה בטוח היא אנרגיה מדהימה. בפרק שש בתאג"ד יש סצנת אונס שאני עוברת - אונס, או כמעט אונס, מאוד אלים, והיא צולמה במשך הרבה מאוד זמן. סצנה מאוד אלימה ולא פשוטה בכלל לצילום, אבל זה היה תענוג צרוף. לא מבחינה קינקית, זו פשוט חוויה מאוד אקסטרימית".

     

    תענוג צרוף?

     

    "זאת מערכת עצבים משנית שבניתי לעצמי שנקראת 'העבודה שלי' שדרכה אני חווה דברים שהם מאוד אקסטרים. יכול להיות גם שמקומות של כאב ואלימות מוכרים לי בגלל המחלה ולכן אני מרגישה שם נוח. משהו שאני מעוניינת בו באיזה אופן כשהוא נעשה בצורה שאני יכולה לשלוט בו. אני מכירה שחקנים שכשהם צריכים לקבל סטירה בסצנה מבקשים שיזייפו את זה. זכותם. אני מבקשת לקבל את הסטירה, כמה וכמה פעמים בכמה שיותר טייקים. זה מחיה אותי".

     

    או־קיי. עלתה ביקורת על כך שבתאג"ד - לצד גברים לא תמיד אטרקטיביים - כל הנשים יפות מאוד, מעין תמונת דוגמנות של צה"ל. גם האווירה מאוד סקסיסטית.

     

    "עד כמה שהייתי רוצה לקחת קרדיט על ליהוק הסדרה אני לא יכולה, אבל ללא ספק הרגשתי שאני מוקפת בנשים יפות. זה כיף לי להסתכל על נשים יפות כמו שכיף לך, ואולי לשנינו צריך להיות יותר כיף להסתכל על נשים פחות יפות, ואולי יום אחד כולם יהיו ככה, ואז ילהקו נשים מכל סוגי היופי - הפנימי והחיצוני. עד אז אין לי כל כך מה להגיד, אבל העובדה היא שזה נכון: אינה בקלמן יצור יפהפה, שירה נאור היא יצור שאי־אפשר להפסיק להסתכל עליו, רעות אלוש היא תענוג לעיניים, כולן, זה נכון, כולן יפות".

     

    בעייתי?

     

    "וואלה כן, אולי יש בזה סקסיזם".

     

    נחמד שאת מסכימה.

     

    "הסקסיזם או השוביניזם, או האפליה, נמצאים בטלוויזיה, בקולנוע, בבימוי, בכל מקום, הם נמצאים בכל שכבות היוצרים, בכל המקומות. אני לא יוצאת נגד זה מהסיבה הפשוטה שאני יודעת שאנחנו במהלכו של שינוי. בקולנוע יש בשנים האחרונות הרבה יותר יוצרות נשים, ואני מקווה שהמגמה הזו תמשיך.

     

    "הנה, אנשים עוצרים אותי ברחוב ושואלים אותי כיצד רותם - אני, שוכבת עם דניאל - תומר קפון, ביום הראשון שהיא פגשה אותו. מבחינתם זו לא יכולה להיות גיבורה של סדרה. כלומר, אם הוא שכב איתה על היום הראשון שפגש אותה הוא יצא גבר, והיא זונה. אז בוא ננפץ את האשליה סביב סקס אצל נשים. אם הסקס הוא בריא ובהסכמה אנחנו לא מרגישות כאילו אנחנו נותנות לכם את הפרח שלנו. זה לא באמת קורה. נשים בריאות רוצות סקס באותה מידה שגברים בריאים רוצים סקס. ואם הסקס היה מוצלח - למרות שהם הכירו באותן 24 שעות - גם האישה שמחה. תתקדמו".

     

    תגידי, את פוחדת שזה יקרה שוב? שהמחלה תחזור?

     

    "לרופאים הייתה תשובה מאוד יצירתית לשאלה הזו. הם אמרו, '99 אחוז שזה לא יחזור'. כשאתה משותק לגמרי זה לא כיף לקבל תשובה כזו, אבל אני חושבת שהם אמרו את זה רק בשביל כיסוי תחת, כי גיליאן ברה לא אמור לחזור. מצד שני, זה לא באמת נעלם כמו שאומרים. יש משהו ברמת החוויה של הגוף - אתה לא חוזר להיות האדם שלא הייתה לו את המחלה. אני לא חזרתי. זה משאיר בגוף נכות פיזית מדידה שעד היום הולכת איתי. אמנם היא קלה ופתירה אבל לחלוטין משהו שמורגש ביומיום שלי. כשאני מתעוררת בבוקר, ברגע לפני שאני שמה את המשקל על הרגליים, יש סימן שאלה פצפון של 'האם הרגליים יחזיקו אותי היום או לא?' ואז אני נעמדת, והולכת, והכול טוב - ואם אני כבר הולכת אז אני לא רוצה לעצור".

     

    nevo21@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 01.10.16 , 23:34