yed300250
הכי מטוקבקות
    ׳™׳“׳™׳¢׳•׳× ׳׳—׳¨׳•׳ ׳•׳×
    24 שעות • 05.10.2016
    להטביע את הפחד
    עדה נפרדה כך מבעלה ומבנה שנלקחו שניהם על ידי אותה מחלה. רותי מבעלה שנהרג במלחמת יום הכיפורים. יוסי מאשתו ומבנו החייל, וגם מאמו שבזכותה שרד את תקופת השואה. תכירו את הטיפול הרגשי במים שהמציאו יעל ארנוב ואוסי שטיין, שהופך כעת גם לקורס אקדמי במכללת תל־חי
    נעם ברקן

    מים חמימים עוטפים את הגוף. המשקל נעלם. השרירים נרפים והמחשבות מרפות. במקום בו אין עוד מקום למילים, נכנסים המים ומטפלים. ברכות כזאת, כמעט בהשלמה מצמררת, נפרדה עדה קסטרו מבנה הבכור ניר, שנפטר לאחר מאבק ממושך בטרשת נפוצה; יוסי מורנו למד כך להתגבר על זיכרונות הילדות מימי השואה ועל החרדות והפחדים ששיתקו אותו כאב שכול וכאלמן; ורות בן־נתן שהתאלמנה במלחמת יום הכיפורים הצליחה לחזור לחיים במים, אחרי שנים שבהן הרגישה שהיא חיה בתוך בועה.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    במשך שנים הייתה יעל ארנוב (39) מטפלת "יבשה". הייתה לה קליניקה מסודרת וכעובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית שמתמחה בטיפול במצבי טראומה וחרדה, היא טיפלה בעשרות אנשים בכל שיטה אפשרית, "עד שהרגשתי שמגיע שלב בטיפול הרגשי שבו המילים נגמרות. התחושה הזאת הסתובבה אצלי עד שהגעתי בעצמי לטיפול במים סביב משבר אישי שלי". זה קרה לפני שמונה שנים. ארנוב הגיעה לטיפול במרכז "נגיעות במים" של אוסי שטיין (47), מטפלת בכירה במים ומורה בכירה לתרפיות מים בארץ ובעולם. במשך שנים פגשה שטיין בעבודתה במים מטופלים עם מצוקות קשות, עם טראומות על רקע תקיפה מינית, הלומי קרב, חולים במחלות קשות, הורים שכולים. גם שטיין, כמו ארנוב, הרגישה שמשהו היה חסר.

     

    "במפגש המרתק עם גברת יבשה, יעל ארנוב, הבנו שרגש ומים זה החיבור הכי נכון בעולם", אומרת שטיין, בביתה בקריית־טבעון. "במהלך הטיפול האישי שלי אצל אוסי התחלתי להרגיש שהמים מחלחלים לכל מקום", ממשיכה אותה ארנוב. "הם מלווים אותי בזוגיות, באימהות, בקליניקה. הסתכלתי על אוסי עוד ועוד עד שאמרתי לה 'זה לא אישי, בינינו. יש פה משהו גדול'. לאוסי יש תואר בפסיכולוגיה, שנים נוהרים אליה מטופלים, ממש עולים אליה לרגל. היא עובדת עם משרד הביטחון, עם חוס"ן – לחולי סרטן, עם כפר איזון והעמותה לפרקינסון אמרתי לה 'בואי נעשה את זה מסודר. יש פה קסם. הגיע הזמן שהמים יהפכו למרחב תרפויטי מוכר'. הטיפול במים לא מתאים רק לכאבי גב ולהידרותרפיה, יש פה מרחב לטיפול רגשי".

     

     

    יוסי מורנו
    יוסי מורנו

     

    לרכך את המוות

     

    עדה קסטרו, בת 55 מקריית־טבעון, איבדה את בעלה הראשון ואת בנה הבכור. "יש לי שני ילדים, רק שאחד עבר לממד אחר", היא אומרת בעיניים בוהקות. "לו בעלי הראשון היה חי היום, היינו חוגגים 35 שנות נישואים. הוא נפטר לפני 16 שנה מטרשת נפוצה פרוגרסיבית, אחרי מאבק של 11 שנים".

     

    חלפו ארבע שנים וגם בנה הבכור, אז בן 22, אובחן כלוקה במחלה. "ההידרדרות שלו הייתה מהירה משל אביו", מספרת קסטרו. "הוא היה ילד מקסים, יפה תואר, מוכשר מאין כמותו, אבל המחלה הכניעה אותו מאוד מהר. אחרי ארבע שנים הוא כבר התיישב על כיסא גלגלים, והחל לאבד יכולות במהירות. זה היה השלב שבו הוא נכנס לטיפול בבריכה אצל אוסי. אלה היו פחות או יותר רגעי החסד היחידים שלו, כי במים מאבדים משקל גוף והוא יכול היה ממש ללכת במים, לרחף ולהרגיש טוב".

     

    ניר טופל שלוש פעמים בשבוע, ולמרות הרגעים היפים שחווה ההידרדרות נמשכה. "כעבור שנתיים בערך הוא התחיל לבכות שהוא רוצה למות", מספרת אמו בצער. "אוסי החזיקה את הרצון שלו לחיות, לימדה אותו לשים דגש על רגעי האושר, כי הוא ידע הרבה אהבה, ובעזרתה הוא הסכים להמשיך לחיות עוד קצת ועוד קצת. עברנו דברים מאוד יפים ביחד, לא ויתרנו על הנאות. נסענו איתו לחו"ל, עשינו פיקניקים, הלכנו לים וקירבנו אותו עד למים עם כיסא הגלגלים. טיילנו בטבע, לא היה יום ריק. עד שהגיע שלב שהוא כבר לא יכול היה לעשות שום דבר בכוחות עצמו ואז התחלנו תהליך של פרידה. כאן בבריכה".

     

    עדה לוקחת נשימה עמוקה ומתארת בעצב ושלווה את התהליך הכואב שעברה עם בנה הבכור. "היינו מדברים על פחדים וחרדות, שיחררנו כעסים. עשינו את זה יחד וכל אחד לחוד, ואוסי הנחתה את התהליך ביד רמה. עד היום שבו הוא ביקש לשחרר אותו לגמרי. זה היה ביום חמישי. אח שלו חזר מהצבא והוציא אותו בפעם האחרונה לאכול. למחרת הוא ביקש שנבוא אליו – אוסי, אני ואחיו הצעיר – והודיע לנו שהוא רוצה להפסיק לחיות. אז הוא בעצם קיבל ממני רשות למות. באותו יום בצהריים הוא התחיל לאבד הכרה, נכנס לתהליך של גסיסה מהירה ושקע לתרדמת. בשבת בארבע בבוקר המטפל שלו קרא לי. הזמנתי את אוסי להצטרף. הוא כבר היה ברגעי ערפול אחרונים ואוסי עזרה לו לשחרר את נשמתו. זה היה תהליך של 14 שעות. הליווי של אוסי עשה את המוות הכי רך שמוות יכול להיות. בלילה, כשכולם התנשקו בסילבסטר, הוא החזיר את נשמתו".

     

    צילום: אלעד גרשגורן
    צילום: אלעד גרשגורן

     

    השלווה שבה מספרת קסטרו על בנה מצמררת. "אלמלא הטיפול במים הכל היה קשה יותר", היא אומרת. "המים ריככו את כל התהליך עבורו וגם עבורי. אחרי הפרידה לא נשמתי. לא יכולתי לדבר בלי לבכות. עם אוסי הצלחתי לחזור לחוזק. אי־אפשר לדמיין פרידה מילד. זה הדבר הכי קשה שאדם יכול לעבור בחייו. אין שום דבר ששווה לזה".

     

    ארבע וחצי שנים אחרי, עדה כבר שלמה וחזקה יותר. "הגעגוע עז וקשה מנשוא", היא אומרת, "התסכול לראות את החברים שלו גדלים, נשואים עם ילדים, זו שמחה גדולה אבל גם כאב גדול. הייתי שמחה כל בוקר להריח אותו, לשמוע את הכעסים שלו עליי, ולמרות האגואיזם האימהי הסכמתי לשחרר אותו. שיחררתי באהבה, אני ממשיכה את חיי באהבה ואח שלו לא משלם מחיר על האובדן שלו. שעת הטיפול עבורי היא אי של שפיות. זה המקום היחיד שאני מצליחה לא לחשוב בכלל. להירגע לחלוטין. המקום שבו אני מצליחה לנתק את הכאב ולחיות עם, ולא בתוך. הרבה אמהות שכולות נשענות עליי ולומדות איך להפוך את השכול לחלק מהחיים ולא כל החיים. המחשבה שלא ראיתי אותו כמעט חמש שנים יכולה להרוג אותי, אבל יש עוד חיים. היכולת להפריד היא ההצלחה. אחרי שהוא מת, היה רגע בשבעה ששאלתי את עצמי 'עכשיו מה?' ואני זוכרת את הרגע שבו אמרתי 'יש לי עוד ילד – אני בוחרת בחיים'. אני אמות בכל מקרה, אבל עד שזה יקרה – אני אחיה" .

     

    שטיין, מתברר, מומחית בסוג כזה של טיפול – ליווי רוחני במים, עד הסוף. "זו זכות גדולה", היא אומרת. "אני מחזיקה אדם על הידיים ובעצם נוגעת לו בנשמה. זו זכות שהוא נותן לי ללוות אותו במסע החיים שלו, ועם חולים הסופניים זה גדול יותר כי ההסתכלות שלנו על המוות היא נורא סגורה. אנחנו רואים בתי חולים וזה נורא מפחיד לחשוב או לדבר על המוות. אני רואה בזה המשך דרך. סיום מסע בחיים האלה. אני עוזרת להם ולמשפחות שלהם לעשות את התהליך של הפרידה מהחיים רך יותר. זה הייעוד שלי. אני מקבלת הדרכות ועוברת בעצמי טיפולים כדי שיהיה מקום לפרוק את הדברים ולעבד אותם".

     

    "סיפורים קסומים"

     

    "עד היום", מספרת שטיין, "בארץ ובעולם המרחב של המים היה לטיפולי גוף. הרעיון שלנו היה מים גם לרגש. לנפש. כך פיתחנו את שיטת ה־Water Therapy לטיפול רגשי במים". ארנוב למדה טיפול גופני במים "ואחרי שהעזתי יותר", היא מספרת, "הזמנתי מטופלי יבשה למים. זה הוביל ליצירה משותפת שבה פיתחנו פרוטוקול טיפולי שלם שמורכב מחמישה שלבי טיפול. בשלב הראשון לומד המטופל להכיר את המים ואת איכותם והמטופל כמו נכנס חזרה לרחם. בשלב השני הוא מרגיש בטוח להעלות תכנים רגשיים, זיכרונות ותחושות. בשלב השלישי האדם מתמודד יותר עם משאבים וחוסן נפשי. פתאום מוצאים את השקט הפנימי. בשלב הרביעי לומדים ליישם את מה שהצלחנו להשיג דרך המים – לחיים ביבשה. לתרגם את זה להורות, לזוגיות, לקשיים שבחוץ. אחר כך, בתום 14 שבועות, מסתיים הטיפול קצר המועד. בטיפול ארוך מועד ישנו שלב חמישי – שלב הספירלה הטיפולית. בשלב זה מעמיקים בתכנים ששבים ועולים ככל שהטיפול נמשך".

     

    הטיפול, הן אומרות, מתאים למצבים רגשיים שונים: טראומה, חרדה, דיכאון, אבל, חולי, לידה וגם למוות. "יש מקום מלא בסיפורים קסומים", אומרת שטיין. "כמו בסיפור של עדה, שיכולה לשבת ולספר על הבן הבכור שהיא איבדה אבל מצליחה לעשות את זה ברכות, במודעות ובהכלה, בהרבה פחות כאב פיזי ורגשי. מבחינתי זה קסם".

     

    יוסי מורנו, בן 81 מקריית־טבעון, יוצא מהמים בקלילות. 30 שנה הוא אב שכול לבנו הצעיר שנהרג בתאונה בעודו חייל. לפני עשר שנים התאלמן גם מאשתו האהובה, שעימה חלק את חייו במשך 50 שנה. במשך כל אותו הזמן לא טיפל בעצמו. "הייתי מנהל מחוז בעמידר", הוא אומר. "ניהלתי 1,200 עובדים, הייתי אחראי על שיפוץ הדירות בקריית־שמונה בזמן ההפגזות. אחרי זה הייתי מנכ"ל וקלטתי את העלייה ההמונית מברית־המועצות ואת העלייה מאתיופיה. לא היה לי זמן לטפל בעצמי".

     

    לפני ארבע שנים הוא מצא את הזמן, דווקא בעקבות סבל פיזי, "כאבים חזקים מאוד בגב התחתון", הוא מתאר. "כל הטיפולים לא עזרו לי. הייתי גם בטיפול פסיכולוגי, כי חשבתי שמה שגורם לכאבים זה הכאב בנפש בעקבות אובדן הבן והאישה. ואז רופא צעיר שרכב איתי בקבוצת האופניים הציע לי לעשות הידרותרפיה. כך הגעתי לפה, בהשתתפות משרד הביטחון".

     

    איך המים עזרו לך?

     

    "הטיפולים הפסיקו לי את הכאבים. הם נותנים לי הרגשה טובה. כל פעם שאני יוצא מכאן אני מחכה לטיפול הבא. היום אני סלחן יותר והחיים שלי מלאי שלווה. החיים לא פינקו אותי. אני בוגר מלחמת העולם השנייה. נולדתי בבולגריה. כשהייתי בן שמונה כבר הייתי על הרכבת בדרך להשמדה. בנס עצרו את הרכבת בדרך והורידו אותנו לתוך גטו. אני זוכר שאמא שלי הייתה מוצאת ביצים ומרתיחה אותם. היינו עושים חמינדוס, ואני הייתי הולך לבתי מרזח ומוכר את הביצים. יש לי אלף סיבות להיות עצבני ולהאשים את כל העולם אבל אני לא מאשים אף אחד. זו השלווה שאני חי בה היום וחלק גדול ממנה זה המים".

     

    במים עולים זיכרונות?

     

    "כל הזמן. בזמן שמחבקים אותי במים אני מרגיש את אמא שלי, את החום שלה", אומר יוסי ודמעות של התרגשות עולות בעיניו. "לא ידעתי להעריך את החום הזה בזמן שהיא חיה, היום אני מעריך. אמא הייתה מנשקת אותי, והביטחון שהיא העניקה לי בימים ההם חוזר אליי. היום אני יודע להעריך את כל מה שהיא עשתה בשבילי. כשאבי היה במחנה כפייה וסלל כבישים, אמא החזיקה את המשפחה. אני יודע היום גם להעריך את מה שאבי עשה למעני ולמען אחי. היום אני רואה איך הנכדים שלי – שבעה, מבני ובתי הנוספים – סופגים ממני את שקט הנפשי. זה גורם לי אושר".

     

    לצאת מהבועה

     

    רותי בן־נתן, בת 71, נראית ומרגישה צעירה ב־20 שנה לפחות. היא גדלה בעמק יזרעאל ועברה ללמוד בכפר הירוק. נישאה לבן נהלל, ושבע שנים לאחר נישואיהם פרצה מלחמת יום הכיפורים ובעלה נהרג. "הייתי אז עם ילדה בת שלוש וחצי ובהיריון", היא אומרת. "אחרי שילדתי את בני הצעיר הבנתי שלהישאר בנהלל לא יעשה לי טוב ועברתי עם הילדים לרמת־השרון".

     

    בשנים שחלפו היא למדה עבודה סוציאלית וחיפשה תשובות, "אבל התמקדתי בעיקר בגידול הילדים", היא אומרת. "הייתה לי תחושה שהטראומה יצרה חציצה ביני לבין העולם. כשהילדים בגרו, התחלתי לטפל בחיים של עצמי. למדתי להיות מורה בשיטת פלדנקרייז, הלכתי ללמד עברית באולפן, עשיתי המון דברים כדי לבנות את עצמי ולהיות שייכת, לצאת מהבועה של עצמי. בשלב מסוים הבנתי שיש בי צורך לחזור לעמק, לסגור מעגלים שנפתחו באסון, עם המון כאב והתבודדות. הרגשתי גם געגועים לאזור המהמם הזה, וגם צורך להבין את הדברים ממקום יותר בוגר. אחרי שש שנים בעמק הגעתי לטבעון, במצב בריאותי לא טוב, ומישהו סיפר לי על אוסי. הבנתי שיש במים משהו שיכול לשבור את קיר הזכוכית ביני לבין העולם".

     

    שיטת הטיפול הרגשי במים מגובה כל העת במחקרים, מספרות ארנוב ושטיין. "כשפנינו לגופים מקצועיים רלוונטיים כמו משרד הביטחון, אמרו לנו שישתפו פעולה בתנאי שנחקור", אומרת שטיין. "לכן מהרגע הראשון שפיתחנו את הפרוטוקול, התחלנו לעבוד עם יחידת המחקר של המכללה האקדמית תל־חי. חקרנו טיפול בשכול, משברים סביב מחלה, טיפול בחולות פיברומיאלגיה".

     

    השנה ייפתח במכללה האקדמית תל־חי קורס חד שנתי של 225 שעות אקדמיות, לטיפול רגשי במים. "הקורס הוא חדשני ולא נלמד עד כה בארץ", אומרות השתיים. "משולבים בו אנשי מים ואנשי יבשה. הוא מיועד למטפלי מים (הידרותרפיסטים, מטפלי ג'אהרה, וואטסו וווטר דאנס) ומטפלי יבשה – עובדים סוציאלים, פסיכולוגים ומטפלי גוף נפש". 

     

    yed660100