ריקוד המצלמה
לאחר שנים רבות כצלם עיתונות ועורך הצילומים ב"ידיעות אחרונות", יצחק נופך־מוזס מציג תערוכת צילומים המשלבת את אהבתו למחול עם ניסיונו הרב בטכניקות צילום שונות. "זו הפעם הראשונה שאני נתקל בעבודות מהסוג הזה, שהן למעשה וריאציות על צילום, המציגות לא רק את התמונה הסופית אלא גם את ההתרגשות שחווה האמן כאשר צפה בסצינות הריקוד שתיעד", מסביר האוצר מאיר אהרונסון
הקירות הלבנים בשני חללים של "המוזיאון לאמנות ישראלית עכשווית" ברמת־גן התחילו כבר לרמז על מה שעתיד לקרות כאן בשבוע הבא. על הרצפה, שעונות על הקיר, ניצבות קבוצות־קבוצות של יצירות ממוסגרות – צילומים של תנועה קפואה מתוך מחול, שלידם יצירות וציורים הנראים כעיבודים ססגוניים של הצילום המקורי. חלקם נראים כהתפוצצות של פלטת הצבעים על הנייר, אחרים חד־גוניים יותר ומעבירים רגש מאופק שעומד לעיתים בניגוד לתנועתיות הרבה שנראית בצילום. לפעמים העדשה מתמקדת ברקדן אחד שממלא את הפריים כולו בזרועות פשוטות לצדדים וראש מוטה לאחור, ולפעמים קבוצת רקדנים מונצחת ברגע של ריחוף באוויר. צריך כמה דקות כדי להחליט מה בדיוק אנחנו רואים כאן. צילום? ציור? תיעוד? אבסטרקט? הקפאה של תנועה? הקפאה של רגש?
אם תשאלו את האמן – יצחק נופך־מוזס – יתברר אולי שכל התשובות נכונות.
נופך־מוזס, (78), יליד תל־אביב, למד צילום בבלגיה בשנות ה־60, ומשנת 1970 היה צלם עיתונות ועורך צילום ב"ידיעות אחרונות". האהבה שלו למחול התקיימה כל השנים לצד המחויבות לתעד את המציאות החברתית והפוליטית בישראל, עד שבימים אלה היא עברה לקדמת הבמה. כאן הוא לא מנסה לתעד מציאות. לא מנסה לזקק אירוע לכדי פריים אחד שיספר את הסיפור כולו ויתאים עצמו לפתגם העיתונאי הידוע ש"תמונה אחת שווה אלף מילים". להפך. שבריר השנייה שהוא בחר להקפיא בעדשת המצלמה לא נותן שום מידע על יצירת המחול כולה. הוא לא רומז על מקורות התנועה, או לאן היא תוביל את הרקדן בשנייה שאחר כך. הוא אפילו לא חושף אם מדובר במחול מודרני או קלאסי, ובוודאי שלא נותן מידע על המוזיקה שנשמעה בין כותלי ההיכל במהלך ההופעה שבה צולמה היצירה. כל שאנחנו רואים הוא את הרקדנים כפי שנראו באותו רגע על הבמה. לצידם, במסגרות נפרדות, מוצגים כל העיבודים והשינויים שנופך־מוזס הכניס בצילום המקורי, שינויים שמתרחקים מהמקור התיעודי וחודרים לעולם של רגש ותחושות, עד שהם הופכים את ה"עותקים" ליצירות בזכות עצמן.
מצלם את מה שאני מרגיש
כבר שנה שנופך־מוזס משקיע עצמו בעיסוק בשתי האהבות הגדולות שלו – צילום ומחול, והתוצאה כאמור תוצג בתערוכה חדשה שתיפתח מחר במוזיאון ברמת־גן.
"אני קורא לזה 'ואריאציות צילום על ריקוד'", אומר מאיר אהרונסון, האוצר הראשי של התערוכה. ואין לו שום בעיה עם העובדה ש"וריאציה" היא מונח שמגיע בכלל מעולם המוזיקה – ובא להגדיר טכניקה שבה המלחין כותב יצירה, ואז חוזר על החומר המוזיקלי תוך שהוא משנה אותו שוב ושוב, בעודו שומר על כמה יסודות של היצירה המקורית כדי לא לאבד את הקשר עם המקור. "זה בדיוק מה שיצחק נופך־מוזס עושה בתערוכת הצילומים שלו, שהיא הפעם הראשונה שאני נתקל בווריאציה על צילום", הוא אומר. "ראיתי כבר הרבה צילומי מחול בחיי. צילומים קלאסיים שבהם הצמצם נפתח לחלקי שנייה ומטביע את הנראה על דיסקט המצלמה הדיגיטלית", הוא מסביר. "אבל תהליך הצילום שבו בחר נופך־מוזס אינו מסתיים בראייה בלבד, והוא מציג גם את ההתרגשות שבה חווה את הריקוד. החיבור בין המצולם לבין הרגש העלה בו את הצורך לנסות ולחבר את השניים לכלל אחד, וכך, באמצעות מחשב, נוצרה הווריאציה, כשהצילום הופך למשהו אחר. משהו הממחיש לא רק את הנראה אלא גם את התחושות ואת הראייה שלא נעשית דווקא דרך עדשת המצלמה".
היצירות יהיו מלוות גם בטקסטים שייתנו פרטים על יצירות המחול?
"לא. אין צורך לכתוב ליד זה שום דבר. או שאתה רואה, או שאתה לא רואה", עונה מאירסון בפסקנות. "הצופה לא צריך פתק שיגיד לו 'בז'אר, 1982. מכשפה על סוס'. ההבנה שלו תלויה במידת המעורבות שלו בחומרים שתלויים מסביב. התערוכה הזאת גם לא באה לנסות ולשנות את האופן שבו אנשים רואים מחול או צילום. למרות שצילומי מחול בהחלט יכולים למקד את המבט לתנועת יד, עיקול של הגוף או זווית של הצוואר שאולי לא הבחנתם בה במהלך הצפייה ביצירת המחול כולה, אבל זאת לא מטרת התערוכה. כשמסתכלים על הצילומים אי־אפשר לדעת אם מה שמצולם זה 'פלייה' או 'רלווה', אם זה בלט קלאסי או מודרני. זה לא משנה. כל שרואים הוא תנועה מוקפאת", הוא אומר.
אז איך יכול מישהו לשבת במופע מחול ולהצליח גם לעקוב אחר המתרחש, גם להיות מודע לרגשות שמתעוררים, וגם להחליט מה ומתי לתעד מכל מה שקורה על הבמה?
מסתבר שזה לא רק אפשרי, אלא זה בדיוק מה שקורה לנופך־מוזס כשהוא יושב באולם. "כשאני מחזיק את המצלמה ביד במהלך מופע מחול, אני כבר חושב מה אני יכול לעשות עם זה באמצעות המחשב בבית", הוא אומר. "לפעמים אני הולך למופע פעמיים – פעם ראשונה כדי לראות, להרגיש ולקבל החלטות, ופעם שנייה כדי לצלם. לפעמים אני מגיע לחזרות של הלהקה, שם מאפשרים לי אפילו לביים מעט את התנועה והתאורה. אבל כשהאצבע לוחצת על המצלמה אני כבר יודע איך ייראו העיבודים השונים, ולפעמים אני מצלם בכוונה תמונות מטושטשות, כי הן מעוררות בי את הרגש שאני מנסה להעביר". אחר כך הוא חוזר הביתה, מדליק מוזיקה קלאסית בקול רם ("בעיקר באך"), ויושב לבטא את כל זה בעזרת תוכנות מחשב.
כל החשיבה המרוכזת הזאת, הוא מודה, שונה מאוד מה"סטייט אוף מיינד" שהוא רגיל אליו כצלם עיתונות. "בצילום עיתונות אתה לא חושב על שום דבר", הוא אומר. "אתה פשוט אמור – בשבריר השנייה שבו הצמצם פתוח – להנציח את מה שאתה רואה ולהעביר את הסיפור כולו". בתערוכה הנוכחית הוא לא מספר רק את מה שהוא רואה. הוא מספר את מה שהוא מרגיש.
• "וריאציות צילום על ריקוד", יצחק נופך־מוזס, במוזיאון לאמנות ברמת־גן.

