פיצה בפיאצה

כיכר קדומים, השוכנת למרגלות כנסיית פטרוס הקדוש ביפו, היא כנראה האתר האידיאלי למסעדה איטלקית. במרחק הליכה במורד סמטאות העיר העתיקה נמצאים הנמל והים, והכיכר עצמה יפה, כאילו הייתה פיאצה באחת מסמטאות נאפולי, כשמנגד נשקף האי קאפרי.

באתר המושלם הזה נפתחה לפני כמה שנים מסעדת סרדיניה, אז בהנהגת השף רועי סופר. מאז, היא החליפה ידיים ועתה, עם השף איל סבן בראשה, צורפו לתפריט הקבוע שלה כמה מנות מהמטבח של האי האיטלקי סרדיניה, שעל שמו היא קרויה.

פתחנו בוויטלו טונטו (49 שקל) – מנה ראשונה קלאסית של פרוסות עגל צלוי המוגשות ברוטב טונה וצלפים, ובסלט של שעועית וקלמרי (49 שקל). לילדים הזמנו פיצה מרגריטה פשוטה (49 שקל) ופסטה ברוטב רוזה (49 שקל). המנות הגיעו מיד, והיו מצוינות כל אחת בדרכה.

הוויטלו טונטו היא כנראה מנת הבשר היחידה, מחוץ למטבח האסיאתי, המוגשת עם רוטב של דג. כאן הפתרון היה להגיש את פרוסות העגל שנפרסו דק־דק, עם מעט רוטב שטעם הטונה לא בלט בו במיוחד, יחד עם כמה טוסטים קטנים וסלסה מרוכזת של עגבניות. סלט השעועית, שבמקורו היה סלט שאריות של דייגים, הפך ברבות השנים למעדן. הוא הוגש קר עם שני סוגי שעועית מבושלת, קלמרי צרוב, עגבניות שרי ובצל סגול, עם רוטב עדין של ויניגרט לימון ועשבי תיבול, והיה טעים להפליא.

גם הפיצה והפסטה היו טובות, בדרכן הילדותית; הפיצה עשירה במוצרלה שממש נספגה אל תוך הבצק הדקיק והפסטה הוגשה ברוטב רוזה, המורכב מעגבניות ושמנת. הילדים טרפו את שניהם בלא אומר ודברים.

במעבר לחלקו הסארדי של התפריט, בחרנו בשני סוגי פסטה: ספגטי בוטארגה (62 שקל) ופרגולה פירות ים (69 שקל). הספגטי, שאותו מכינים כאן בעבודת יד, הוגש מאוד אל־דנטה עם רבעי ארטישוק, עגבניות שרי, בצל סגול והרבה שום. הבוטארגה הן ביצי דגים מומלחות ומיובשות, הנפוצות בעיקר בסיציליה ובסרדיניה. אפשר להגיש אותן בנפרד, או כעיטור לפסטה. כאן היו אלה ביצים של בורי והן תרמו למנה את המליחות העזה הזכורה לי מילדות; דוד שלי היה ימאי. וכשחזר ארצה, פעם־פעמיים בשנה, היה מביא איתו מעדנים כאלה שלא נראו אז בארץ. סך הכל הייתה זו מנת פסטה מעולה, שממש חובה לאכול אותה עם כוס יין טוב, לבן או אדום, גם כדי לאזן קצת את המליחות.

הפרגולה היא סוג של פסטה, המוכרת אצלנו כפתיתים. כאן היא הוגשה עם נתחי מוסר ים, פירות ים, שומר, בצל סגול, צ'ילי, עשבי תיבול וציר של פירות ים. זו עוד מנה פשוטה בבסיסה, שרק יד קלה ובוטחת הפכה אותה לשילוב מענג של פסטה, סלט ואפילו קצת מרק כבונוס בסופה.

קינחנו בכמה כדורי גלידה וניל ובכוס עמוקה ומשכנעת מאוד של טירמיסו על בסיס מסקרפונה (עם עוגה במקום בישקוטים – טריק נחמד).

נהנינו מאוד בסרדיניה, גם בגלל מיקומה היפהפה, אבל בעיקר בגלל האוכל, ששמר על אופיו הכפרי והמחוספס־משהו של המטבח הדרום־איטלקי, הנשען על חומרי גלם משובחים שמקורם לא במעדניות יוקרתיות, אלא בקרבה הבלתי אמצעית אל חיות המשק והטבע. משהו מהפשטות הנעימה עבר במנות של סרדיניה, כאילו הייתה נטועה בליבה של חווה איטלקית יפה המוקפת כרמים, נחלים ויערות.

• סרדיניה. כיכר קדומים 9, יפו.

03-6832211. לא כשר